ישראל גלאי
הקדמה
יליד סלוניקי אני, גאוותי הגדולה היא על התרבות שממנה יצאו הוריי ועל ברכיה גדלתי וחונכתי. מראות סלוניקי שלי זכורים לי באופן צלול על אף 91 שנותיי. למזלי, נסיבות החיים הביאו את הוריי לעלות לארץ ישראל באופן לגאלי בשנת 1934. לו היו הוריי מתמהמהים עם החלטה זו ספק אם יכולתי היום לרשום עדות זו. חלק רב מבני משפחתי המורחבת – דודים, בני דודים ודודות שלא לדבר על מעגל רחב של מכרים וידידים של הוריי – נספו במלחמה. לא לכולם שיחק המזל לעלות לארץ בימים ההם. זה לא היה קל להוריי, לעזוב את בני משפחתם, את שפתם ותרבותם, את הרחובות להם התרגלו, את הבית הקטן אותו טיפחו, את המנטאליות המוכרת והביטחון שליווה את חייהם, ולפתוח בחיים חדשים בארץ לא מפותחת, ללא מקורות פרנסה יציבים וללא ידיעת השפה. אולם הם עשו זאת ומספר שנים לאחר מכן, הם הודו לאל על מה שקרה ועל כך שודאי נלחצו מהטרגדיה לו נשארו מאחור.
סלוניקאי גאה אני, בלבי שמורים זיכרונות ילדות מימים רחוקים, אולם חיי עוצבו בתל-אביב, בארץ המתחדשת תחת ריבונות עצמאית. הוריי היו מבין בוניה ומניחי היסודות הראשונים לבנייתה ואף אני לקחתי חלק בכינונה ובמערכותיה. מחיר רב שילמה משפחתי בנפול אחי, אברהם גלאי, ז"ל, בשנת 1948, במלחמת השחרור בקרבות על שחרור נגבה, בהיותו קצין בחטיבת גבעתי.
כיום, לצד רעייתי, פני, מוקף בילדיי, נכדיי וניניי, אני חש בר מזל על כי זכיתי להגיע לרגע כזה. ועל אף שחלפו שנים רבות מאז עזבו הוריי את אדמת סלוניקי, להיזכר באותם ימים מעלה בי געגוע עורג לימים שהיו ואינם.
אני ומשפחתי
נולדתי ב- 5.2.1924, דור אחרון למשפחתי בסלוניקי, נצר למשפחה סלוניקאית ותיקה. הוריי שמם: טובה (בואנה) ושבתאי גלאי. לסבי וסבתי מצד אמא קראו אברהם ודודון (דבורה) ציון, ולסבי וסבתי מצד אבי קראו אסתר וישראל גליאה (משם השם גלאי). ארבעה ילדים נולדו להוריי: אני הבכור, אסתר, אברהם ז"ל ויצחק ז"ל.
אבי, שבתאי גלאי, היה אדם חזק מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית ידע לעמוד באתגרים שהציבו בפניו החיים. הוא היה איש מעשי והמעיט בדיבורים, מבחוץ חזותו נראתה מרשימה וחסונה, מבפנים היה רך ועדין. אמא הייתה אישה טובת לב וחרוצה, כל זמנה הוקדש לטיפול בילדים, היא הייתה שקטה ואהבה לעזור לזולת.
היהודים בסלוניקי הרבו להיפגש באירועים משפחתיים וחברתיים. משפחתנו לא הייתה דתית אך שמרה על מסורת. בחגים ובשבתות אבא נמנע מעבודה, והחגים נשמרו בצורתם המסורתית – ביום כיפור צמנו ובפסח קיימנו ליל סדר ואכלנו מצות. נמנענו מלאכול חמץ והמצות שנקנו לקראת החג נשמרו עטופות בבד לבן והוכנסו לתוך ארגז מבודד כדי לשמור על כשרותן. בראש השנה התכנסנו עם המשפחה המורחבת, ואת בר המצווה ציינו לי באירוע צנוע. מעבר לכך לא היו סממנים חיצוניים בולטים כמו לבוש או גידול זקנים, השתלבנו במרקם החיים היווני.
השכונה שלנו – ברון הירש
השכונה היהודית הידועה, ברון הירש, הוקמה אחרי השריפה הגדולה שפרצה בשנת 1917, אשר שרפה חלקים רבים מן העיר והותירה יהודים רבים חסרי קורת גג. הברון הנודע, משה הירש, תרם את הכסף למימונה. בשכונה זו היה הריכוז הגבוה ביותר של יהודים שחיו בסלוניקי. כל המוסדות היהודיים הרשמיים היו בשכונה: בית-ספר, גני ילדים, מספר בתי כנסת, מקוואות ובית-חולים. השפה המדוברת בקרב יהודי סלוניקי הייתה ספניולית בבית ובחוץ יוונית.
נולדתי למעשה בשכונה אחרת שגם בה רוב יהודי גדול, שכונה 151, אך ממש בילדותי המוקדמת עברו הוריי לברון הירש ושם גדלתי. הייתי ילד טוב, שקט וביישן ולמדתי בבית הספר היהודי שנקרא "בית ספר 6", בו למדו כל ילדי הקהילה.
אבי היה פועל בנמל סלוניקי, מקצוע בו עבדו רבים מיהודי העיר. מצבנו הכלכלי לא היה מזהיר והיו תקופות שבהן לא הייתה מספיק עבודה. בחודשים שבהם היה מובטל מעבודה בנמל, עבד אבי כסבל בבית החרושת לטבק. ככלל, מלאכת הסבלות בעיר סלוניקי הייתה כמעט כולה יהודית, והיו סוגי סבלים שונים כמו סבלי הנמל, סבלי תחנת הרכבת ועוד. גרנו בצריף קטן שבו חדר שינה אחד, מטבח קטן ושירותים ופינת אוכל. רבים מהשכונה היו יהודים בני מעמד הפועלים, האמידים מבין היהודים התגוררו מחוץ לשכונה, במרכז סלוניקי.
הזיקה לארץ ישראל
על פלסטינה ידענו כמובן ושמענו אודותיה מפי אנשים שהתעניינו בעלייה ארצה. הבנו שבארץ קיים ריכוז של יהודים אשר חיים לצד הערבים. פעילות ציונית התקיימה בסלוניקי באמצעות אגודות ספורט לנוער כמו "מכבי", שם שמעתי לראשונה באופן מוחשי את הקולות הראשונים של הדי הציונות. בנוסף לאגודות ספורט פעלו בעיר גם תנועות פוליטיות כלליות של מעמד הפועלים. אבי, בהיותו פועל, תמך והשתתף בהפגנות ובשביתות שנערכו למען קידום ושיפור התנאים של פועלים בבתי החרושת השונים. לרוב לא הרגשתי בביטויים אנטישמיים ברחוב מכיוון שמרבית זמני הייתי בחברה יהודית, בתוך השכונה שלי שהייתה יהודית מובהקת. אולם מעת לעת, כאשר יצאתי ממחוזות השכונה לכיוון הנמל, הייתי נתקל בילדים יווניים אשר היו שטופים בדעות קדומות כנגד יהודים וקראו לי ולחבריי בקריאות גנאי: שפוטי!" (קריאת גנאי שכוונה ליהודים).
הסיבות לעליית המשפחה לארץ ישראל
הסיבות שהניעו את הוריי לעלות לארץ ישראל היו כלכליות טהורות, והן שגרמו לעוד מאות משפחות לבחור בעליה ארצה. רק מאוחר יותר נתוודע לעובדה שעלייה זו הצילה משפחות רבות מגזירת השמד של הנאצים.
בביתי, כמו בעוד בתים יהודיים בסלוניקי, המחסור בעבודה היה מורגש ושאלת הפרנסה העסיקה את ההורים במשך רוב הזמן והייתה כעול על כתפיהם. בארץ ישראל היו אז שני נמלים פרט לחיפה, האחד ביפו והשני- שאך נבנה בשנת 1936, בתל- אביב. מאחר ורבים מעובדי הנמל ביפו ובחיפה היו ערביים, היה צורך להתחיל לאייש אותו בעבודה עברית ויהודי סלוניקי היו ידועים כאנשי נמל הים, ביניהם ספנים ודייגים, סבלים ובעלי סירות. הפניה אליהם הייתה טבעית. בסלוניקי החלה אז פעילות תעמולתית לצורך גיוס עובדים עבריים לנמל בחיפה ומשנת 1930 החלו להעלות באופן מאורגן קבוצות של יהודים מסלוניקי. אחד מהם היה אחיו של אבי, שהגיע ארצה בשנת 1932. גם אבי, בהיותו עובד נמל קיבל הצעה לעלות לארץ ישראל ולהתקבל בה לעבודה מסודרת בנמל. הוא ראה בכך פיתרון למצוקת הפרנסה בבית,פיתרוןשבו משולב גם מימוש ציוני, אם כי הסיבה העיקרית והמרכזית לעלייתנו הייתה כלכלית.
לקראת העלייה ובמסגרת ההכנות אליה נערכו מפגשים עם שליחים מהארץ. בין השכנים שלנו היו עוד משפחות שהתכוננו לעלות ושיחות רבות התקיימו בינם לבין הוריי, שכללו את כל הלבטים, החששות והתקוות.מכסה בת 1,500 סרטיפיקאטים רשמיים לסבלים, ניתנה מדי חודש. מרגע שהתקבלה בהוריי ההחלטה לעלות ולהתיישב בארץ, ועד קבלת הסרטיפיקאט הרשמי, חלפו מספר חודשים. בשנת 1934 עזבנו את סלוניקי, את המקום שבו התהוו כל החיים, והוריי, יחד עם ארבעת ילדיהם, שמו פעמיהם אל הלא נודע.
העלייה ארצה
בתחילת 1934 עלינו על אוניה רוסית בנמל יוון שנועדה להעברת מטענים - ההורים, אנו ארבעת הילדים וכל המיטלטלין שיכולנו לקחת עמנו. אף על פי שהנסיעה הייתה מאורגנת, המימון שלה חל עלינו ואבא מכר את הצריף שבו התגוררנו. הפלגנו במשך שבעה ימים, ואני לא נמלטתי ממחלת הים שתפסה אותי. על האוניה היו עוד משפחות יהודיות ואני התחברתי עם כמה ילדים בני גילי שהיו, כמוני, אחוזי התלהבות והתרגשות. הרבינו בשירים והיינו מלאי ציפיות לקראת ההגעה לחופי הארץ שעד עתה רק שמענו עליה בסיפורים. על האוניה היה גם פעיל עליה ידוע שכינויו היה "מענטש" והוא סייע למשפחות במידע וארגון לקראת הגעתם.
בסיום ההפלגה האוניה עגנה בנמל יפו. נציגי הסוכנות היהודית הגיעו לקבל את פנינו ודאגו לשכן אותנו באופן זמני ב"בית עולים" בחדר אחד ברחוב העלייה בתל-אביב. קיבלנו שבוע ראשון זמן להתאקלם, כולל שוברים לארוחות במסעדת פועלים סמוכה, ומשם והלאה היינו צריכים להסתדר בכוחות עצמנו. נאמר להוריי שעליהם לדאוג למגורים. מבחינת העבודה, הכוונה הייתה כמובן שאבא יתחיל לעבוד בנמל יפו.
השנים הראשונות בארץ
אבא מצא צריף מגורים דל וקטן בשכונת שפירא והחל לעבוד בנמל יפו, אולם תוכניתו להתאקלם בעבודת הנמל נתקלה בקשיי המציאות הארצישראלית של אותם ימים. רוב עובדי הנמל בשנים ההן היו ערבים, ועל רקע הרצון להתפרנס נוצרו סכסוכי עבודה רבים בין הפועלים הערבים לעבריים, עד שאבי התייאש ובעקבות כך החליט לעזוב את הנמל ולמצוא עבודה אחרת. אבא חזר לעבוד במקצוע הפשוט שבו עסק גם בסלוניקי, סבלות. הוא מצא קבוצה של סבלים ברחוב לוינסקי והצטרף אליהם לעבודה. בעבודה קשה זו, עם שכר זעום לצדה, עבד כל חייו.
הוריי ציפו שעם הגעתם לארץ ישראל ישפרו את תנאי חייהם אולם הם עמדו בפני מציאות כלכלית לא פחות קשה מזו שבסלוניקי. החיים בשכונת שפירא תבעו את קשיי היום-יום ורוב המשפחות שהתגוררו שם עבדו קשה לפרנסתן ונלחמו לקיומן. אני שהייתי רק בן 10, נאלצתי לצאת לעבוד כבר בגיל צעיר כדי לעזור לכלכל את משפחתי. הצטרפתי למועדוןילדים עובדים של עיריית תל-אביב, ביום עבדתי ובארבע, עם סיום העבודה הגעתי למועדון ושם השלמתי את ההשכלה הבסיסית בשיעורי חשבון ועברית. בנוסף לשיעורים גם קיבלנו ארוחת ערב.
עבדתי בעבודות כפיים מגוונות כמו סנדלרות, צביעת שלטים ובהמשך גם בעבודות מסגרות. עם הזמן עברתי לתנועת "הנוער העובד" שבאמצעותם השלמתי בשעות הערב את החומר הנלמד בבית-הספר היסודי וכך בעצם רכשתי השכלה. גם את שנות התיכון המשכתי באותה מתכונת, עבודה בשעות הבוקר ולימודים בשעות הערב. גם אחי אברהם יצא לעבודה בגיל צעיר, זה היה נהוג בלא מעט בתים לנוכח קשיי המציאות של מעמד הפועלים בארץ, כל מי שיכול היה להוסיף את חלקו, תרם. רק אחי הצעיר, יצחק, כבר נכנס למסגרת לימודים רגילה, משהמשפחה התבססה והתייצבה מעט. אלו היו שנים לא קלות עבור הוריי, אולם אני מעריך שבתוך לבם הם הבינו שהם עשו את הדבר הנכון. נשארנו לגור בשכונת שפירא כחמש עשרה שנים, עד פרוץ מלחמת השחרור, ב-1948.
הידיעות על המתרחש בסלוניקי
עד כניסת הגרמנים לסלוניקי נשמר הקשר של הוריי עם בני משפחתם באמצעות חלופת מכתבים. כאשר החל הכיבוש ואיתו החוקים כנגד היהודים, פסקו להגיע מכתבים והוריי לא ידעו מה מתרחש עם בני משפחתם. במשך כל תקופת המלחמה התרוצצו שמועות על מה שאירע ליהודי סלוניקי שנשלחו לפולין ועל הרדיפות, אולם היו אלה רק בגדר שמועות שכולם סירבו להאמין להן. רק עם תום המלחמה התמונה התבהרה והאמת המרה התגלתה, ובשנת 1945 נודעה להוריי הזוועה כולה. הוריי חיפשו ידיעות אודות גורל בני משפחתם דרך כל סוכנות אפשרית וכל שם שהם העלו חזר עם התשובה האיומה – נספה.
לנוכח הידיעות המרות עצב כבד עטף את הוריי. לא רק בגלל בני משפחתם הקרובים אלא בגלל אובדן וחורבן רוב יהודי קהילת סלוניקי. רבים מהם נמנו על קרוביהם ומכריהם. כ-60,000 מבני הקהילה הגדולה נרצחו במאורעות השואה, היה זה קצה של קהילה ותיקה, מפוארת ומיוחדת. לאחר המלחמה נותרו בחיים בסלוניקי רק כאלפיים אנשים.
היחיד שנותר מבני משפחתנו הוא אח של אבא שעלה לפנינו בשנת 1932, ליאצ'י (אליהו) גליאה, יחד עם אשתו ריקֵטה ושני ילדיהם. גם הוא היה סבל וכשעלה לארץ התיישב בחיפה.
בני המשפחה שנותרו בסלוניקי
דודי, אח שלא אמא, אפרים ציון, עם אשתו אלגרה ושלושת ילדיהם - אברהם, רוזי ועמנואל – כולם נספו באושוויץ. בסלוניקי היה דודי אפרים כרטיסן בחשמלית ולא עלה איתנו מכיוון שרק לסבלים ועובדי נמל אפשרו לעלות באופן רשמי וחוקי.
דוד נוסף של אמא, אשר מנוּ, וילדיו, בני דודיה – אפרים, בנימין ויעקב – כולם נספו בשואה.
לאבא הייתה אחות שאף היא נותרה בסלוניקי – מתיקה שמה (מתילדה). בעלה ראובן פנחס היה אופה. הם גרו באזור טוב של סלוניקי ומצבם הכלכלי היה איתן עד לכיבוש הגרמני. הם ושלושת ילדיהם – מרגול, אורו (זהבה) וג'קו (יעקב)– נרצחו.
אח נוסף של אבא ושמו אברהם גליאה, התגייס בסלוניקי ללגיון הזרים עוד בשנת 1917 ועבר לחיות בצרפת. בתקופת המלחמה, כאשר הגיעו הנאצים ליהודי צרפת, הוא נספה.
יהי זכרם ברוך.
ממלחמת השחרור ועד ימנו
כאשר פרצה מלחמת השחרור כבר מלאו לי 20 ואני לקחתי חלק במערכה. אחי הצעיר, אברהם היה פעיל בתנועת ה"הגנה" מגיל 15, ובתקופת מלחמת העצמאות היה קצין בדרגת סגן. תפקידו היה לאמן מגויסים חדשים. בחודש מאי 1945 הוא נפל בקרב. יהי זכרו ברוך.
לאחר נפילת אחי העבירו אותי לחיל חימוש לתפקיד אחר רחוק מהחזית. בסיומה של המלחמה ועם כינון המדינה באופן מסודר, המשכתי לשרת בצבא קבע בחיל התובלה באזור פיקוד דרום כקצין תחמושת, שם שירתי שנים רבות עד שחרורי מקבע. עם השחרור התחלתי פרק חדש בחיים האזרחיים בעבודה באגף המיסוי של משרד האוצר.
בשנת 1947 נישאתי לפאני ילידת חאלב (סוריה), אותה הכרתי בקן "הנוער העובד" בתל-אביב. אנו חיים מזה שנים רבות בתל-אביב, במרכז העניינים. גידלנו חמישה ילדים: אברהם, יגאל, עודד, וחגית ורונית שהן תאומות כולם חיים בארץ, כולם קרובים אלינו והצליחו בחייהם מבחינה משפחתית ומקצועית. פני ואני בורכנו בשישה עשר נכדים ובשבעה נינים.
המסר שלי לדורות הבאים במשפחתי ולצאצאיי – לחיות בכבוד בארצנו ולשמור על קשר הדוק וחם זה עם זה.
