שם התלמיד המתעד: נועה עציוני.
כיתה: י"א 2
הדמות שבחרתי להנציח בעבודה זו היא סבתי חוה עציוני-הלוי, או בשמה לפני הנישואים חוה הורוביץ. סבתי נולדה ב21 למרץ, 1934 בווינה, אוסטריה. במהלך המלחמה היא התגוררה באיטליה, וכיום היא פרופסורית אמריטוס לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן, וסופרת של רומנים תנ"כיים.
סיפורה לפני המלחמה
" נולדתי בוינה, אוסטריה והייתי ביתם היחידה של הורי, אירן ושלמה הורוביץ. אבי היה ציוני נלהב, וחלומו הגדול ביותר היה תמיד לעלות לארץ ישראל, פלסטינה של אותם הימים. לצערנו סבתי הייתה חולה מאוד והעלייה ארצה לא התאפשרה. שבוע לפני יום הולדתי הרביעי, ב13 במרץ 38', התרחש ה- Anscluss ( אנשלוס- איחוד אוסטריה לגרמניה הנאצית). האוסטרים קיבלו את הנאצים בזרועות פתוחות, בשמחה ממש, והאנטישמיות שהייתה רדומה מקודם, התעוררה לחיים והתחילו הגבלות ואיסורים שונים על היהודים. אני לא נראיתי יהודיה- שיערי בלונדיני ועיני תכלת, ואימי החליטה שהיא לא רוצה שאיש ידע שאני יהודיה ושלחה אותי ביחד עם העוזרת הנוצרייה לגן ציבורי. בגן אחת הסייעות שאלה לאן אני נוסעת בקיץ, וכשעניתי לפלסטינה, העוזרת המבוהלת ולקחה אותי הביתה במהרה.
המצב באוסטריה כמובן לא היה אידיאלי, אך השינוי הקיצוני באמת התחיל בנובמבר 1938, ליל הבדולח. בתי כנסת ובתים יהודים נופצו באכזריות, וגברים רבים נלקחו מבתיהם, בניהם אבי שנלקח למחנה הריכוז Dashau ליד העיר דכאו בגרמניה. אבי סבל שם מאוד בשל תנאי המחיה הקשים. באותה התקופה הנאצים רצו רק להיפטר מהיהודים, לגרש אותם, אך עוד לא המציאו את " הפיתרון הסופי ". בינתיים סבתי נפטרה ורצינו להגשים אתה חלום ולנסוע לפלסטינה, אך אבי היה בדכאו ולא יכולנו לעזוב. אימי הלכה לגסטאפו וביקשה שישחררו את אבי, והם אמרו שהדבר יתאפשר רק אם יהיה לנו ויזה למקום אחר. באותו הזמן אף אחד לא הסכים לתת ויזה ליהודים: לא לארץ ישראל, לא לארה"ב, ובקושי לאנגליה. היינו תקועים שם. אימי לבסוף הצליחה למצוא זייפן שיזייף לנו ויזה למונקו. היא הביאה את הויזה לגסטאפו, והם הסכימה לשחרר את אבי. בזמן שהותו של אבי במחנה, ה-SS באו וגירשו אותנו מביתנו. עזבנו בלית ברירה עם כמעט שום דבר ועברנו להתגורר אצל קרובה שלנו. במרץ 1939, עם שחרור אבי, עזבנו מיד אך לא למונקו כמובן כי הויזה הייתה מזויפת. במקום זה עברנו ברכבת את האלפיים והגענו לאיטליה. בספטמבר של אותה השנה התחילה מלחמת העולם השנייה.
סיפורה במהלך המלחמה
באיטליה עברנו מספר תחנות. הראשונה- מילאנו. שהינו במילאנו תקופה וחיכינו להזדמנות לעלות על ספינת מעפילים לפלסטינה. בהזדמנות הראשונה, כאשר שמענו על קבוצת יהודים עם אותו חלום כמו שלנו, הצטרפנו. התוכנית הייתה לשוט מאיטליה ללוב, לעגון שם ולעבור יבשתית מלוב למצרים, ממצרים לסיני, ומסיני לא"י. אך לא כך היה.
ב1940 חברה איטליה לגרמניה, והאיטלקים, ששלטו אז בלוב, סגרו את הגבול בין לוב למצרים. נתקענו שם ולא יכולנו להגשים את התוכנית. האיטלקים שמו אותנו בקרסטין ( מחנה צבאי בלוב), אפילו אותי- ילדה בת 6. היינו כלואים שם 3 חודשים עד שהחליטו להחזיר אותנו לאיטליה ולכלוא אותנו בבית סוהר שם. אז הגעתי לתחנה השנייה שלי באיטליה: נאפולי.
באותו הזמן איטליה הייתה תחת שלטונו של לא אחר מאשר בניטו מוסליני- שהנהיג משטר הדומה למשטר הנאצי- המשטר הפאשיסטי. מוסליני היה בין בריתו של היטלר ופעל גם הוא כנגד היהודים: יהודים רבים נשלחו למחנות ריכוז ועבודה בגרמניה, היהודים שנותרו לא הותרו לעבוד, ורבים היו צריכים להסתתר במנזרים קתולים. היטלר עלה שלב בדרישותיו וכעת רצה לעשות משלוח של יהודים מאיטליה למחנות ההשמדה, ואנחנו היינו בטוחים שסופנו קרב, אך להפתעתנו מוסליני, אותו דיקטטור אכזרי, סרב. תמיד כשאני משתפת אנשים בסיפורי אני מוסיפה שניצלתי מהשואה בזכות שני אנשים: אימי, ארין, שהשיגה את הויזות המזויפות למונקו, ומוסליני שסירב לשלוח אותנו למחנה השמדה.
כעבור חודש בבית הסוהר, שלחו אותנו לתחנה השלישית באיטליה: מחנה ריכוז בדרום שנקרא פרמונטי. המחנה כמובן לא היה המקום האידיאלי, והתנאים והרעב היו קשים, אך אנחנו זכרנו שהוא במקום מחנות ההשמדה. האיטלקים היו אנשים טובים באופן כללי, וכן גם מנהל המחנה שאפשר לנו לקיים את מנהגינו היהודים בגדר האפשרי במחנה (סדר פסח, תפילות וכ'ו), ואפשר להקים בית ספר מאולתר לילדי המחנה שדבר עברית. אחד הזיכרונות החזקים והמרגשים ביותר שלי היה מאותם ימים במחנה, בסדר פסח. אני הייתי הקטנה ביותר, בת 6 בלבד, וזכיתי בזכות לשאול את הקושיות.
כעבור שנה, האיטלקים החליטו לפזר את המחנה שלנו ברחבי איטליה. לתהליך זה קוראים באיטלקית " contine libero "- שמשמעו שהיינו עדיין תחת הגבלות, אך פחות נוקשות, יותר חופש. אותנו הושיבו בתחנה הרביעית שלי באיטליה: כפר Enegeo שבצפון בין ההרים, כפר עם נוף מרהיב למדי. עפ"י החוקים היינו מחויבים להתייצב כול יום במשטרה להראות שלא ברחנו, אסרו עלינו ללמוד בבית ספר, ואסרו עלינו לעבוד, אך קיבלנו סכום כסף קטן מהממשלה כול חודש ואפשרו לנו להסתובב בכפר בחופשיות. שהינו בכפר זה שנתיים, עד 1943, כשהאיטלקים התמרדו נגד מוסלני, הפילו אותו מהשלטון והמיתו אותו. אותו מוסלני שהציל אותנו, לא הצליח להציל את עצמו.
במקומו עלה משטר אחר שהחליט לסיים את הברית עם הנאצים ולהצטרף לברית עם בנות הברית וארה"ב. כאשר הנאצים ראו זאת, הם פלשו מהצפון לתוך איטליה, ואנחנו ויתר היהודים בכפר, חששנו שנצטרך לחיות תחת השלטון הנאצי וגורלנו יהיה מר כשל יתר היהודים באוסטריה, והחלטנו לברוח דרומה. בנות הברית החלה לכבוש את איטליה מהדרום. הגענו באמצעות רכבת וספינה לאזור קטנטן בהרים קילומטרים ספורים מחזית המלחמה בין גרמניה לבנות הברית, שנקרא le macchie. מקום זה היה התחנה החמישית שלי באיטליה והתרחשו לי בו 4 ניסים.
האיטלקים באזור מגורינו ידעו על מוצאינו היהודי, אך לא הסגירו אותנו. הגרמנים שלחו חיילים לחפש בהרים יהודים, פרטיזנים ואנגלים שברחו מהחזית להרים. אנחנו אמרנו לכולם שאנחנו פליטים איטלקים מנאפולי, ואפילו היינו הולכים מידי פעם לכנסיה כדי לחזק את הרושם שאנחנו נוצרים. אך פעם אחת בעת פשיטה של הגרמנים באזור נכנס אחד החיילים הנאצים לביתנו וראה את אבי באמצע תפילת שחרית. היינו בטוחים שזה הסוף, אך החייל הסתכל על אבי לכמה שניות ולבסוף פשוט הסתובב והלך. זה היה הנס הראשון.
הנס השני שקרה היה כשאחד האיטלקים הלשין לגרמנים וסיפר ששמע אותנו מדברים גרמנית, דבר שהסגיר את מוצאינו כי האיטלקים לא ידעו גרמנית. הגרמנים הגיעו לביתנו לבדוק את פשר הדבר ומצאו אותי לבדי, ילדה קטנה בת 8, יושבת מחוץ לבית ומשחקת. הם ניסו לברר אם אני יודעת גרמנית והחלו לשאול שאלות בגרמנית ואני- עפ"י תמימות גילי- הבנתי שאסור שידעו שאני יודעת גרמנית ולכן העמדתי פנים שאיני מבינה. לבסוף השתכנעו ועזבו.
הנס השלישי שקרה היה שהתפשטה השמועה שעוד משלחת חיפוש של חיילים עומדת להגיע לאזורינו, ואבי ביחד עם גברים אחרים, הלך להסתתר במעלי ההר בין סלעים. הגרמנים גילו אותם והחלו להצעיד אותם למחנות השמדה. במהלך הצעדה אבי התיידד עם אחד הקצינים, וזה החליט לתת לו לברוח.
בתשעת החודשים בכפר כבר לא נשאר לנו דבר. הורי כבר מכרו את כול התכשיטים ומעילי הפרווה. כדי להרוויח מעט כסף אימי הכינה תיקים מרשתות ומכרה אותם. נוסף לזאת קיבלנו סיוע: האיכרים האיטלקים נתנו לנו מעט אוכל, והכומר הקתולי של הכנסייה האזורית שידע שאנחנו יהודים נתן לנו עט צדקה מידי פעם.
הנס הרביעי והגדול ביותר היה ב1944, כאשר שמענו פיצוץ נוראי. בנות הברית כבשו את האזור שלנו סוף סוף והגרמנים נאלצו לסגת, אך לא לפני שפוצצו את מפעל החשמל כדי להקשות על בנות הברית להתקדם ולשחרר אותנו. לבסוף הם הצליחו ואנחנו היינו חופשיים. עזבנו את הכפר ונסענו עוד דרומה לתחנה החמישית והאחרונה שלי באיטליה: מחנה פליטים בסנט קלוצ'ה שהקימו לנו בנות הברית.
היינו בסנטה קלוצ'ה שנה ועת-עת החלו היהודים לעזוב למקומות שונים. הורי בחרו להגשים את חלומם הגדול ולנסוע לפלסטינה. לקח זמן לקבל אישור כניסה לישראל אך לבסוף קיבלנו אותו ועלינו על אונייה לארץ.
אחרי המלחמה
במהלך הנסיעה אבי חלה מאוד בדלקת קרום המוח. הגענו למחנה פליטי בעתלית, ואבי אושפז מיד בבית החולים רמב"ם בחיפה. הוא נפטר יום לאחר מכן. יום לאחר שהגשים את חלומו והגיע לארץ. הוא זכה לראות אותה ולהיקבר בה. אותנו לקחו לקרובים שחיו בחיפה. אימי נותרה אם חד-הורית בלי מקצוע או כסף. אותי החליטו לשלוח למוסד של עליית הנוער, לכפר נוער דתי. שם שהיתי שלוש שנים.
