"לזכור ולהזכיר"
פרוייקט הנצחת בני המשפחה שנרצחו בשואה
הנצחת קהילה
שם התלמידה המתעדת: גלי רז כיתה: יא'3
שם הקהילה:סופיובקה (טרוכנברוד)- עיירה יהודית בחבל ווהלין במערב אוקראינה, שהייתה חלק מפולין.
בחרתי לתעד קהילה זו משום שהילל מאליס ובריינדל מאליס (לבית רביץ), סבא וסבתא של אמי, מצד אביה, גדלו במקום זה ועלו לארץ בשנת 1918. משפחותיהם היו בעלות חוות גדולות ורפתות. הוריהם וחלק מאחיהם נשארו במקום ונרצחו בשואה.
הכפר טרוכנברוד נוסד בשנת 1835. לפני מאה שלושים שנה בערך , קיבל המקום שם אחר והוא סופיובקה, על שם הנסיכה סופיה, שלה היו שייכות כל האדמות במקום.
בראשית ההתיישבות עסקה האוכלוסייה בחקלאות בלבד. במרוצת הזמן החלו לעסוק במלאכות שונות ואף פיתחו בורסקאות- עיבוד עורות , שהתפתחה והגיעה לממדים גדולים, ועד לתקופת ההשמדה הייתה העיירה ידועה בתעשיית העורות שלה. בנוסף במשך הזמן הגיעו למקום בעלי מקצוע שונים, כגון: בנאים, חייטים, סנדלרים, נפחים ומסגרים, שמכרו את תוצרתם לאנשי העיירה ואף לאיכרי הסביבה. גם ענף תעשיית החלב היווה מקור חשוב לקיום האוכלוסייה – כעשר מחלבות אספו פעמיים ביום את החלב מהבתים, עיבדו אותו לשמנת, חמאה וגבינה והעבירו את התוצרת למכירה בערים הגדולות. בתחילת המאה העשרים נבנה במקום בית חרושת גדול לזכוכית, אשר היווה מקור פרנסה נוסף. במקום התגוררו רבנים, חזנים, שוחטים, חובש מוסמך, רופא ושדכנים.
בשנת 1908 נוסדה במקום האגודה הציונית הראשונה. התפתחות זו לא נשאה חן בעיני המבוגרים, שחששו כי פעילותם היא סוציאל דמוקרטית. הצעירים הסבירו להם את ההבדל בין התנועה הציונית לבין הסוציאליזם. לאט לאט האגודה הקימה " חדר מתוקן" שבו החלו ללמד את ילדיהם של אנשים מהחוגים הציוניים גמרא, שפה עברית, מעט דקדוק ומעט חשבון. בשנת 1912 נפתח בית הספר הראשון, שתלמידיו רכשו את השפה העברית, ואף היוו את חלוצי הציונות המחודשת. יצחק ארונסקי, שהיה בין מפיצי התרבות העברית, והשקיע רבות בהפצת עיתונים וספרים. נתארגנה הסתדרות "החלוץ" להכשרת חלוצים לעלייה לארץ ישראל. נוסדה גם ההסתדרות רביזיוניסטית, שמשכה בני נוער רבים ובמקום גם קמה תנועת בית"ר שניהלה אף היא פעילות ענפה. בשנת 1928 נתארגנו גם הסתדרות "החלוץ בכלל ציוני" ו "הנוער הציוני", אשר יחד עם בית"ר כללו את טובי הנוער בעיירה והפכו לתנועות גדולות במקום. הודות לפעילות ענפה זו התפרסמה העיירה ברחבי פולין (מנחם בגין ביקר שם בשנת 1939). רבים מהצעירים (ובהם סבא וסבתא של אמי) עלו לארץ במסגרת תנועות אלו וכך ניצלו מהשואה. בעיירה היו גם מספר מוסדות וחברות: חברת קדישא, חברת ש"ס (חוג למדנים שאמרו את הש"ס באופן קבוע) , חברת תהילים (בשבת בבוקר בשעה ארבע כבר היו הולכים לבית הכנסת לומר תהילים), בית קברות שכונה " יאנקיל קוניק", כי השטח השתייך בעבר לאדם זה. בשנת 1910 נבנה במקום דואר והתושבים השתתפו בהוצאות אחזקתו. במקום היו גם שבעה בתי כנסת, כאשר הלמדנים ישבו ולמדו בלילה עד חצות, ואילו ביום עסקו במסחר או במלאכה.
היו אישים רבים אשר בלטו בקהילה, למשל: הרב זלמן שוסטר שהיה אחד הבוררים המוכשרים ביותר. הוא היה ידוע באומץ ליבו, וביום האחרון לחייו ולחיי קהילתו, הוא פנה אל ההולכים למוות והסביר להם את מהות קידוש השם והבטיח להם שנקמת אלוהים בוא תבוא. הוא פנה לרוצחים בנאום נלהב עד שיירו בו בראשו. גם רבי אידל שמש שהיה מבין בעלי התפילה המשובחים, מת בטרם נכנסו הגרמנים לעיירה. אנשל שפילמן ( בן דוד של הילל מאליס, סבה של אמי) שעמד בראש תא של "אצ"ל" בעיירה והיה מדריך בקורס המפקדים הראשון של "האצ"ל" בפולין. בשנת 1939 לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין , הצליח להגיע לוילנה, ומשם בשנת 1941 לעלות לארץ ישראל. בארץ הוא היה לאיש המחתרת "לחי" ולימים יו"ר האגודה להנצחת חללי הלח"י. בנוסף, רבי אליהו רביץ, העילוי, אשר ידע את כל הש"ס בעל פה ואשר שימש ראש הישיבות בלוצק ורובנה (בן דוד של סבתה של אמי).
בשנת 1920 חודש הקשר עם אמריקה ומאות משפחות החלו להתכונן ובמקביל להגירה ומאות חזרו חזרה לפולין. היה שפע כלכלי, אך הוא לא נמשך זמן רב , עקב הגזירות של גרבסקי, שר האוצר. יהודי המקום נדרשו לשלם מיסים רבים, המסחר כמעט ונסתיים , רק בתי החרושת לעורות והמחלבות המשיכו לעבוד. תושבי העיירה חיו בעוני והיו תלויים בעזרה שקיבלו מקרוביהם באמריקה. המצב הכלכלי לא השתפר עד סוף קיומה של העיירה. ההגירה לאמריקה הייתה כבר מוגבלת, מעטים הצליחו להגר לדרום אמריקה, חלק עברו לערים גדולות והיו גם כאלה שהצליחו לקבל רישיונות עלייה לארץ ישראל. לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה במסגרת תנועת בית"ר נסע הילל מאליס, סבא של אמי, עם אשתו וילדיו חזרה לעיירה והצליח לשכנע מספר אנשים לעלות לארץ. חשוב לציין, שהוא ומשפחתו הצליחו לחזור לארץ באנייה האחרונה שיצאה מאודסה לפני שהנאצים הגיעו למקום.
העיירה זופיובקה הייתה בשטח פולין, שטח שנכבש על ידי הרוסים. במסגרת מסע כיבושיהם של הגרמנים מזרחה הגיעו למקום בשנת .1941 רבים מבני המקום נמלטו אל היערות, חלקם נרצחו וחלקם הצטרפו לקבוצות הפרטיזנים. הנאצים חפרו תעלות וירו בכל יהודי שראו, שרפו והרסו את העיירה עד תום.
כיום, אין לעיירה כלל זכר. במקום הוקמה אנדרטה לזכר היהודים שנרצחו.
לאחר שנתקבלו הידיעות על הכלייה האיומה, החלו בני העיירה שעלו לישראל ב- 1956 בהקמת בית מתוך מגמה להיחלץ לעזרת הניצולים , לסייע לקליטתם בארץ ולהנציח את הקהילה.
ב6.1.2014 בשעה 20.00 בסינמטק בתל אביב, הוקרן סרט תיעודי על העיירה זופיובקה. בין האורחים המוזמנים לצפות בו, היו גם אמי, הוריה ואחיה.
