שמעיה בן אברהם
בעבודה זו בחרתי להנציח את דמותו של סבא שלי, שמעיה בן אברהם (אבא של
אבי, איתן), שנולד בסופיה, בולגריה, ב-4 לאוגוסט 1925. סבא עבר את תקופת מלחמת
העולם השנייה יחד עם משפחתו בבולגריה, ניצל מהשואה כשאר יהודי בולגריה, ועלה לארץ
בשנת 1949.
זהו סיפור אישי, המהווה גם את סיפורה של קהילת יהודי בולגריה, בפרט את
אלה שחיו בבירה סופיה. סיפור מרתק על קהילה שלמה של יהודים שניצלה מהשמדה ע"י
הנאצים וזאת בזכות גבורתם ואצילות נפשם של אישים בממשל הבולגרי, המלך הבולגרי,
ורוב העם הבולגרי, שלא היה מוכן למסור את חבריהם, יהודי בולגריה, לידי המשטר
הנאצי. קהילת יהודי בולגריה היא האחת והיחידה מכלל קהילות ישראל באירופה, במדינות
שנשלטו ע"י גרמניה הנאצית, שלא נשלחה להשמדה. הצלת יהודי בולגריה לא הייתה יד
המקרה. מכונת ההשמדה הגרמנית קרסה דווקא בבולגריה, גרורה חלשה ונידחת של ממלכת
הרשע הנאצית. הציבור הבולגרי בכללותו לא היה שותף למדיניות האנטישמית של הממשלה
ולא הצטרף בהמוניו לפעולות האיבה נגד היהודים. העם הבולגרי על כל חלקיו כולל אנשי
ציבור ופוליטיקאים יצאו נגד החקיקה האנטישמית ונגד יחסה של הממשלה ליהודים. הם מחו
ופעלו בתוקף נגד גזל הרכוש היהודי והפגיעה בכבודם ובזכויותיהם, ובאופן מפתיע גם הכנסייה הבולגרית על בכירי
הגמוניה יצאה בראש כל המתנגדים לרדיפת היהודים, להשפלתם ולגירושם.
סבא שלי שמעיה נולד בסופיה להוריו,
אברהם ורחל, אח צעיר לשתי אחיותיו הבוגרות- מתי וויטקה. שמו המקורי היה
שמעיה אברהם שמעיה. השם המקורי של המשפחה היה קאסוטו והוחלף לשמעיה במלחמות הבלקן
בשנת 1912. מקורה של המשפחה בעיר ביטולה במקדוניה. המשפחה עזבה לסופיה בשנות ה- 70
של המאה ה- 19 מחשש לחייהם, לאחר שהטורקים ששלטו באזור שרפו מפעל סיגריות, שהיה
שייך לסבו של שמעיה. אביו של שמעיה החל לעבוד כפועל בעסק למתכות, חסך כסף ופתח עסק
משלו בתחום הברזלים והמתכות. בשנת 1933 החליט לפתוח מפעל לזכוכית מחוץ לסופיה. המפעל
הצליח יפה עד שתוקנו תקנות וחוקים אנטי יהודים בשנת 1941. באותו זמן אולצה המשפחה
כמו גם משפחות אחרות לעזוב את סופיה ולעבור לגור בעיירות רחוקות מהבירה בגלל המצב
הקשה.
בולגריה כרתה ברית עם גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה והייתה למדינה
גרורה. המלך בוריס השלישי, מלך בולגריה, בחר להיות שותף לגרמנים, בעיקר עקב המחשבה
שהיטלר יעזור להגשמת חלומו על "בולגריה השלמה", כלומר סיפוח שטחים מחוץ
לבולגריה. ברית זו אילצה את בולגריה לחוקק "חוק להגנת האומה" בדומה
לחוקי הגזע הגרמניים ובין היתר נאלצו היהודים להסתובב עם טלאי צהוב על בגדיהם
ולאחר מכן אולצו יהודי סופיה לעבור לעיירות
מחוץ לעיר, שם הוגבלו בעבודתם ובצעדיהם.
בשנת 1941 נאלצו סבא שמעיה ומשפחתו לעזוב את סופיה ולעבור לעיירה
קיוסטנדיל, מרחק 20 ק"מ מהגבול היוגוסלבי. העסק של אביו הוחרם בעקבות החוקים נגד היהודים
ומאחר ומצא את עצמו ללא עבודה, נאלצו הוא ומשפחתו לעזוב את העיר הגדולה. כאשר
נותרו לו עוד שנתיים עד לסיום לימודי התיכון, הוא נכנס לתיכון המקומי ומיד הבין
שהוא ברמה נמוכה, משמעותית, לעומת
הסטנדרטים של בית ספר התיכון בו למד קודם בסופיה. בכיתה שלו בסופיה, היו עוד שני
תלמידים יהודים, אך היחסים ביניהם לשאר התלמידים היו טובים ולא היו כל גילויי אנטישמיות בכיתה. שמעיה היה אתלט טוב
ושיחק בנבחרת הכדורעף של בית הספר. ההבדל
היחיד בין היהודים בבית הספר לשאר התלמידים היה אותו טלאי צהוב.
בתיכון, בקיוסטנדיל, בילה שמעיה את רוב הזמן בקריאת ספרות מערבית, בין
השאר ספרי פילוסופיה, מאחר והשתעמם מרמת הלימודים הנמוכה. בשליש האחרון של שנת
הלימודים ב-1943 כמעט ולא למדו בעקבות ההפצצות
האוויריות הרבות והתכופות מצד בעלות הברית גם על בולגריה. התלמידים, מצאו עבודה
בחפירת תעלות השקיה באיזור, לא מהסיבה הכספית אלא מכיוון שלא היה מה לעשות כל היום.
בלילה שבין ה- 9 ל- 10 למרץ
1943 הודיעו השלטונות לראשי הקהילות היהודיות במספר ערים בבולגריה כי עליהם להיות
מוכנים לגירוש מיידי מהמדינה. גם לקיוסטנדיל הגיעה הידיעה בהפתעה. לביתו של סבא הגיע
באותו ערב חבר שסיפר על ההודעה. מושל האזור הזהיר את אחד מחבריו היהודים כי התקבלה
הוראה לרכז את כל היהודים במחסני טבק ליד תחנת הרכבת וכי למחרת יש לקחתם ברכבות מזרחה.
אימו של שמעיה שהייתה אישה מעשית, לא חיכתה הרבה והכינה מכל הוילונות בדירה מעין
תרמילים, שבהם ארזה מוצרי מזון, בגדים, ודברים שימושיים נוספים. דברים רבים מרכושם
נתנה לבעלי הבית בעיירה.
פעילים בקהילה התארגנו מידית,
הכינו משלחת, אספו כספים ויצאו לסופיה כדי להיפגש עם אנשים בממשל על מנת לבטל את
ההוראה. המשלחת נפגשה עם סגן יו"ר הפרלמנט, דימיטר פשב, ודיווחה לו על הגירוש
הקרוב. פשב נרתם יחד עם אנשים נוספים ופעל בצורה מהירה ונחרצת על מנת להציל את
יהודי בולגריה. הוא יזם וניווט באומץ לב ובהצלחה מדהימה יחד עם תומכים את המבצע
שהביא לסיכול המזימה, שעות ספורות לפני יציאת קרונות המוות לפולין. לפשב לא הייתה
זיקה וכל רקע של קשר עם היהודים, הוא נכנס לעומק הנושא וניהל מאבק הרואי בשם הצדק
ובשם דמות האדם. הוא הכין את העצומה נגד הגירוש והחתים עליה 42 מעמיתיו בפרלמנט. 4
שעות לפני הגירוש הוא בוטל. פשב סולק מכל
תפקידיו, אך נותר מהגיבורים הגדולים ביותר של ההיסטוריה האנושית, שהציל יחד עם
אחרים את כל קהילת יהודי בולגריה. הוא לא היה עושה זאת לולא התמיכה שבאה משכבות
נרחבות של הציבור הבולגרי ושל אישים מתוככי המנגנון שהוכיחו לעולם, למשתפי הפעולה,
ולכל המפלצות שאמרו שהם רק מילאו הוראות, שאפשר גם אחרת, אפשר לפעול ב"דרך
הבולגרית".
יש לציין גם דמויות נוספות בסיפור הגבורה הזה כמו ליליאנה פאליצה בת
24, מזכירתו והמאהבת של ראש מנגנון הגירוש בבולגריה, בלב. היא שגילתה לראשי הקהילה
על תוכנית הגירוש . (בסוף המלחמה מצאה את מותה בידי הסובייטים.)
ראש הכמורה, המטרופולין סטפן, ראש הכניסה בסופיה היה מעורב גם הוא
בהצלה וגם המלך בוריס, שבתחילה התעלם מהפעולות נגד היהודים אך בהמשך סייע להצילם. באחת השעות הקריטיות ביותר הוא
נעלם מארמונו כאשר היה צריך לאשר את הגירוש בחתימת ידו על המסמך.
חודשיים לאחר שבוטל גירוש היהודים מבולגריה הורתה הממשלה לכל היהודים בסופיה
לעזוב את העיר ולעבור לעיירות הקטנות מחוצה לה. וכך הגיעו יהודים נוספים לעיירה
קיוסטנדיל והרמה התרבותית והמורלית עלתה ברחוב היהודי. נפתחו בתי ספר נוספים,
נערכו קונצרטים, ומתפללים רבים פקדו את בית הכנסת המקומי. כמו כך החלה אווירה
ציונית להתפשט בין התושבים.
במהלך 1944 היה כבר ברור שגרמניה לא תנצח במלחמה וזו רק שאלה של זמן
עד שבעלות הברית או הרוסים ייכנסו לאזור. היו אלה הרוסים שנכנסו לעיירה והגרמנים נכנעו
ונעלמו מהאזור. רוב היהודים חיכו בתחנת הרכבת כדי לחזור לסופיה. כשאחת הרכבות
הגיעה לבסוף, מישהו הבחין באלכסנדר בלב, הקומיסר האחראי לענייני היהודים בבולגריה,
כשהוא מנסה לברוח אל מעבר לקווים הגרמנים. הוא נתפס ע"י המיליציה ונעלם בלי
להותיר עקבות. ככל הנראה האזרחים שפטו אותו ואף הוציאו אותו להורג.
המלחמה בבולגריה הסתיימה בספטמבר 1944. יהודי סופיה חזרו לבתיהם. כמעט כולם קיבלו את
הנכסים שלהם בחזרה מחבריהם הבולגרים, אשר שמרו להם עליהם בזמן שנאלצו לחיות מחוץ
לסופיה. אביו של שמעיה קיבל בחזרה את החנות שלו. הוא רצה שבנו יעבוד איתו ויעזור
לו בעסק, אבל שמעיה סירב. לא הייתה לו כל כוונה
להיות בעל חנות. הוא רצה להיות ארכיטקט או מהנדס. הטכניון בסופיה, הפוליטכניק, פתח את דלתותיו ושמעיה התקבל ללימודים ביחד עם
עוד 2000 סטודנטים בסוף 1944. השאיפה ללמוד לאחר המלחמה הייתה עצומה. רבים
מהסטודנטים נשרו מהלימודים במשך השנים וכך בסוף השנה הרביעית סיימו את לימודיהם רק
45 סטודנטים מאלה שהחלו בלימודים. המצב הכלכלי היה גרוע, לא היו ספרי לימוד, לא
היה נייר שקוף ולא מכשירים שונים אבל איכות ורמת הלימודים הייתה מעולה. לראייה,
רבים מהמהנדסים, הארכיטקטים והרופאים מהשורה הראשונה בארץ היו מבוגרי
האוניברסיטאות בבולגריה.
שמעיה סיים את הלימודים בשנת 1948 ועבודת הגמר שלו לתואר מהנדס הייתה
לחשב ולתכנן גשר של 40 מטר, עבודה, שבאופן רגיל לקח ששה חודשים לסיימה. הוא סיים
את העבודה במחצית מהזמן. הוא קיבל את הציון הגבוה ביותר והיה מהבוגרים הראשונים.
בגיל 22 שמעיה היה למהנדס הצעיר ביותר בבולגריה.
עקב התמחותו כמהנדס מתכנן הוא נשלח תחילה לעיר בצפון מזרח בולגריה על
מנת לתכנן הספקת מים לאיזור. לאחר חודשיים הוא נשלח לאתר הקמה של סכר מים גדול.
בשנת 1949 החליט שמעיה לעלות ארצה לבדו. בכיסו היו חמש לירות בלבד. באותה שנה הכיר בארץ את רינה, סבתא שלי, גם היא ניצולת יהדות בולגריה,הם התחתנו והקימו בית בתל-אביב. גם הוריו עלו לארץ וכך גם שתי אחיותיו.
כעולה חדש עבד כמודד למרות היותו מהנדס בנין. לאחר שרות צבאי כקצין בחיל ההנדסה החל לעבוד במקצוע וללא כל עזרה הצליח במשך השנים להקים משרד עצמאי שאותו פתח ב- 1958, פיתח אותו לאט לאט, והגיע לפסגה של הנדסת הבניין בארץ, כשהוא נחשב לאחד המומחים הגדולים ביותר בתחום.
-ראיון אישי עם חבר של סבא
-מיכאל בר זוהר, הרכבות יצאו ריקות.
