יוסי יליד שכונת אל חפצייה ב"חארה" בתוניס בוגר בי"ס אורט באריאנה.
עלה לישראל בשנת 1955.
נשוי לזלפה ילידת הר הצופים, ירושלים, אב לארבעה וסב לתשעה נכדים.
בוגר החוג למנהל ציבורי במכללה למנהל, קורס פיקוד ומטה במכללה לביטחון לאומי, ניהול פרויקטים, קורס שליחים למדינות חוץ מטעם משרד החוץ והביטחון, לימודים מתקדמים מטעם הטכניון.
יוסי לחם כקצין בכל מלחמות ישראל ואף קיבל אות חייל מצטיין אצל נשיא המדינה ושימש קצין בכיר וגמלאי-צה"ל. בתום שליחות ביטחונית באפריקה ולאחר השתתפותו כקצין במלחמת יום-הכיפורים, נענה לבקשה להתגייס לצה"ל על חשבון עבודתו במערך הביטחון.
יוסי יזם את הקמת העמותה של הפדרציה העולמית של יהדות תוניסיה ופועל לקידום המודעות לשואה שפקדה את צפון אפריקה בכלל ובתוניסיה בפרט במוסדות החינוך השונים בישראל.
יוסי משמש בתפקיד יו"ר ועד ניצולי השואה. הוא פעיל חברתי ומתנדב בקהילה, פועל רבות למען הנצחת יהדות תוניסיה ומקיים עצרות וכנסים למען הקהילה, לשמירת מורשתה ולהנצחת קורבנות השואה מקרב יהודי-תוניסיה.
בין תכניותיו בעתיד: הקמת מוזיאון (בשלב זה ווירטואלי), הפקת סרט דוקומנטרי על אלוף העולם יונג פרס, יליד תוניס שנרצח בצעדת המוות. השגת זכויות מליאות לניצולי שואה שעלו לאחר שנת 1953,הגשת תביעה מול ממשלת צרפת על חלקה בעת משטר ווישי בתוניסיה (חוק הגזע, החרמות והלאמות, סבל ונזקים ...)
ההורים מכלוף וסולטנה נולדו באי ג'רבה , עברו לתוניס , להם שמונה בנים ובנות.
בעת המלחמה התגוררנו בגטו ב חפציה , רובע בו מרוכזים רוב היהודים קשיי יום.
העשירים התגוררו באזור המודרני ב לפאיט אזור בורגני.
שם דברו רק צרפתית לעומת החפציה שדברו בעיקר ערבי-יהודית.
בעת הכיבוש הנאצי שני אחי רחמים ומאיר נלקחו למחנות כפייה
בנמל הצבאי ביזראט.
המחנה הופצץ מידי יום, רבים מצאו את מותם. הפחד והרדיפות לא פסקו.
ההורים נותרו ללא פרנסה ונעזרו מסיוע של ראשי הקהילה
האחיות הסתתרו מפחד מהגרמנים והערבים, שחיפשו טרף.
כל יום מודעות אבל, חולים ופצועים הגיע מהמחנות, גם רבים ברחו והסתתרו, אחרים בעיקר ילדי בני טובים התחמקו תוך תוך הצגת התחזות ואשורים רפואיים מזיופים.
בלילות שם בתוך המרתפים מאזנים לרדיו צרפת החופשית ששדרה מלונדון ה BBC .
האחים הצליח לברוח ולהסתתר בעליית הגג.
גרמנים בלווי חיילים ערבים בלבוש גרמני, חפשו את אחי אך לא צלחו.
כולם מצפים לבואם של חיילי בנות הברית, רעש התותח , ירי הנ"מ הסירנות, רעש הבלתי פוסק של הפצצות והסריקות שלהם ,פחד אמתי.
בתים רבים נהרסו, ואחרים מצאו את מותם.
אין משפחה או בית שלא נפגע , קנסות, בריחה להרים, הסתתרות, שוד, אונס היה מנת חלקה של הקהילה.
בדרום תוניסיה במדנין, שני בני דודים בני עשרים משפחת אטון מצאו את מותם , נגרים מקצועיים.
במדנין הגרמנים פרקו את כל המשקופים ביחד עם המזוזות בכדי לבנות ארגזים להרוגיהם הרבים, בקו מראט,קו מזינו בדרום.
רבים מהגרמנים נקברו ביחד עם המזוזות.
ב-7 במאי 1943,הכניסה של הבריטים והאמריקאים בחג הפסח, שמחה גדולה והייתי מלחמו בכדי לארח חיילים יהודים שבאו עם מצות שטוחות ולא עגולות.
ב -9 במאי 1943, נפל אסון גדול כאשר מטוסי בנות הברית , במרדף אחר חיילים גרמנים נסוגים, הנחיתו על הכפר סולימאן ,מטח ענק של פצצות על האויב, תוך כדי כך, בני משפחתי, אשתו של גיסי חיים,ויקטור, אשתו והתינוק ושתי אחיותיו נהרגו. נמצאו ללא רוח חיים לאחר ימי חיפוש.
חיים ,ויקטור עצמו, נלקח לעבודות כפייה ב חמאמאת עד שברח והסתתר. התחתן עם אחותי לואיז ולהם שבעה ילדים, עלו לישראל והתיישבו במושב תקומה שבנגב.
רוב ילדיהם קצינים בצה"ל ונכדם שימש כמפקד גדוד שריון משובח.
אני עליתי לישראל בגיל 17 לא זכיתי ללמוד בישראל, ( דור המדבר) הצלחתי להתברג , לעבור קורס קצינים, עד לדרגת קצונה בכירה.
לחמתי כל מלחמת ישראל בחטיבות שריון מול גזרת מצריים.
אפילו זכיתי להיבחר כחייל מצטיין, כנראה שהייתי בסדר. כיום מרכז את נושא השואה והנצחה של יהדות תוניסיה בישראל בעזרת עמותה שהוקמה במיוחד למטרה זו.
ב"יו טיוב" הועלה מעל 200 סרטונים בנושא וגם במורשת של יהדות תוניסיה.
