"השלכתי את הכאב שלי
מחקתי אותו.
נשארתי לבד בעולם.
מי אני בלי הכאב שלי,
שהיה נאמן לי כל השנים.
מחר אדפוק על דלתו של האושר"
וידויה של מיז בראון-נכתב ע"ח אורית אגמי בר-און ביתו של המנוח
פרידה משדים בארון
א.א. בראון
מוקדש לאבא שלי, פרופסור צבי בר-און, פרטיזן לוחם.
ממנו למדתי עצמה ונחישות להילחם על חיי
הקדמה
אבא ישב תחת עץ, רוח קלילה נשבה. פינה שקטה של טבע, שילוב של חוץ ופנים, משהו מוגן. נראה שהוא נח, עייף ושליו מאוד, מחכה למותו. ניגשתי אליו, ניסיתי להרשים אותו, לשמח אותו:
"אבא, אני כותבת"
אבי האיר פניו אליי
"על מה אורית'לה?"
"על מה זה להיות דור שני"
"לא מעניין, אין בזה בשר. אין מספיק עניין" אמר
"אני מתארת שם את הטראומה המלווה את הדור שלי, את הצורך הנפשי שלנו להציל אחרים ובו בזמן לברוח מהטראומה שבתוכנו. חלק מאתנו מוצא בני זוג שעל פניו נראה שהם אנשים שלא חוו טראומה בסדר גודל כזה: מישהו שאין לו שואה במשפחה. אחרי שאנחנו מתחתנים, מתברר לנו שגם לבני הזוג שבחרנו יש טראומות.... אנחנו בוחרים אותם כך"
"המממ" אמר אבי " מעניין"
לפניכם סיפור על יציאה מנוירוזה לחיים מאושרים. הסיפור הוא שילוב של אמת ודמיון, חלום ומציאות. הדמויות הן פרי דמיוני ושורטטו תוך התבססות על חיי הנפש שלי כדור שני לשואה ועל רקע מפגשים שהיו לי במהלך חיי, הקשר בין דמויות אלה לבין אנשים במציאות - מקרי בהחלט.
אורית א. בראון
תל אביב 2013 - 2014
שבעה
התקרה התערפלה, הקירות סגרו עליי, בור שחור חסר תחתית. צנחתי בין הארגזים שלא היה בכוחי לפרוק. שרועה שם, עצומת עיניים, דמעות מכסות את הפנים. תשישות ברמה שכמוה מעולם לא חוויתי, קרובה לאבדן הכרה. עצב עמוק של פרידה, וויתור על אחריות כבדה, כובד ולחץ שבמשך שנים איימו להכריע אותי.
שבוע ריחפתי בין העולמות, לא יצאתי מהדירה, התכרבלתי בין הארגזים, שבלול מכונס לתוך עצמו, לא מחוברת לאיש, לא חושבת מחשבה. מרגישה כאב, ואפיסת כוחות. סוג של מוות. שבעה ימים ושבעה לילות של רפיון. באותו שבוע נפרדתי מההוויה השקרית בה חייתי, מעשרות שנים של פשרה וביטול עצמי. עם תום 'השבעה' הרגשתי הקלה, השלמה והכוח החל חוזר בטפטוף - בחרתי בחיים.
בעשור החמישי לחיי, היה לי לראשונה האומץ לוותר על הצורך שלי לרצות. הייתי בשלה למחוק את התכנה שנצרבה בי וציוותה עליי לא לכעוס, לא לאכזב אחרים, להיות נחמדה וטובה לכל אחד, להצליח בכל מחיר ומצד שלי לא לבלוט. נפרדתי מההצפה של רגשי אשמה ותחושה שאני לא בסדר.
לכל אורך חיי בער בי צורך לתמוך בחלש, מחויבות להתגייס למען אחרים, להכיל, להיות חזקה, לוחמת, לא לנוח. אסור לנוח. מנוחה זו חולשה, חולשה זה מוות, חידלון, השמדה. כל עוד פעילים, עושים, נלחמים, משיגים, מצטיינים, דואגים, מצילים - יש חיים. אסור להרפות. אם ארפה, אפול לבור אינסופי.
בשבוע זה הרפיתי לא מתוך בחירה, אלא מחוסר יכולת לאחוז יותר. הנחתי לעצמי, שחררתי את האחיזה. התברר לי שלבור יש סוף ומעבר לו מחכה לי שלווה. נגמרה המועקה, נעלם הפחד.
- אני לא חייבת לאף אחד שום דבר
- אני חופשיה
- אני-אני. לא באמת יודעת מה זה, אבל זה מרגיש טוב
יצאתי מהדירה. קניתי בקבוק יין אדום, נתח סטייק מיושן, תפוחי אדמה לפירה וירקות לסלט. את הסטייק הכנתי עסיסי וטוב והפירה יצא מושלם, הסלט הוסיף עליזות צבעונית לצלחת. ערכתי שולחן לאחת עם מפית מקופלת, הדלקתי נר והפעלתי את הטרנזיסטור, להזכיר לי שיש בחוץ עולם בו אנשים עסוקים בענייני היום. עצמתי עיניים, נגיסה אטית ומתמכרת בבשר הרך, לגימה מהיין. הרפיון הפך נינוח, חדש ולא מוכר. אחרי הארוחה קרעתי את הניילון שעטף את הספה, נשכבתי עליה והקשבתי לבאך. יוהאן סבסטיאן, גרמני שנולד ומת הרבה לפני הרייך השלישי. מרגיע אותי, הרמוני, סימטרי, נאמן ויציב.
כל עוד התמודדתי עם המכות, לא היתה בי האנרגיה להבין ולהפנים אותן. גייסתי את כל מה שהיה לי להישרדות, למאבק, להצלת מה שניתן להציל. זו היתה דרך שעליי לעבור, זה מה שהחיים זימנו, "זה מה יש, עם זה צריך לנצח". מצד שני, ליוותה אותי הכרה מעורפלת שאין רק שביל אחד, שבכל מצב, יש מספר אפשרויות מהן ניתן לבחור. אני מתנגדת לתפישת חיים של פטליזם, שבבסיסה הכל מוכתב מראש. פטליזם הוא הלך רוח שמוביל להבנתי לפסיביות וייאוש. אני תזזיתית, עם שמחת חיים. מעולם לא שברו אותי הקשיים שהתמודדתי אתם.
לי ולאנשים רבים כמוני שהם דור שני לשואה או דור שלישי, יש מן המשותף: אנחנו בדרך כלל לא הולכים לקבוצות תמיכה 'לדבר על זה' ולא פותחים דפי פייסבוק בעניין הזה. רובנו מתמודדים לבד עם המשא הזה, לעתים אנחנו נעזרים בפסיכולוגים ומטפלים אחרים. יש המוצאים מפלט ביצירה.
הסיפור שלי הוא היצירה שלי, החיים שלי. אני מקווה שהוא יאיר ולו במעט מה עוברים בנות ובני הדור שלי, דור שני לשואה. מי שמכיר בני דור שני או נשוי לבן או בת דור שני - אולי יבין
מעט יותר מה שאנחנו חווים. בכך אצא נשכרת ואתרום לרווחת בני הדור השני והדורות הבאים שיבואו אחרינו.
שורשים
הוריי הכירו זה את זו בסוף שנות החמישים במקום שכולו שמחה – העדליידע בתל אביב. חבר משותף הכיר ביניהם. "לראשונה בחיי לא הרגשתי לבד" תיאר אבא את היכרותו עם אימא. הוא היה פליט שואה, לבד בעולם. אימא שלי הקימה אתו ועבורו בית חם, תוסס, מלא חברים, מוזיקה, משחק, צחוק, אוכל ביתי ובעלי חיים. למטבח שלנו ולחום של הבית נהרו אנשים מכל הגילאים.
אבי שכל את רוב משפחתו בשואה, הם נחנקו למוות בתאי הגזים. אמי התייתמה מאמה עוד בהיותה ילדה לפני פרוץ המלחמה הגדולה. את שני אחיה שכלה במלחמת העולם השנייה. האחד נרצח על ידי הנאצים, השני נפל ככל הנראה בקרב כחייל במדי הצבא האדום. הוריי איבדו את מה שהיה להם וראו בי, בתם הבכורה- נס ותקווה לשמחה מחודשת. מאז שאני זוכרת את עצמי, התפקיד המרכזי שלקחתי על עצמי היה לשמח את ההורים, להיות קרן אור בבית, להביא להם נחת וגאווה.
מימין בחליפה בהירה שלושה חלקים ועניבה הדוד שלי ניוטק (נתן), אח של אמא. מורה בגימנסיה שנלקח על ידי הנאצים מהעיירה יחד עם כל המשכילים ונורה לתוך קבר אחים.
אבי לא דיבר איתי על זוועות השואה, כשדיבר זה היה על החלקים הפחות קשים כמו תיאור מרוכך כיצד קיבל מכות מליטאי כשעבד בעבודות כפייה, הבריחה שלו מהגטו והמלחמה כפרטיזן ביער בנאצים. הוא סיפר לי רק מה שנראה לו החלק שיהיה יחסית קל לעיכול. את הזוועות שמר לעצמו, חלק הדחיק על חלק כתב בספריו. זה הציף אותו רק בלילה בסיוטים ואימא ספרה לי שלפעמים היה צועק מתוך שינה. ביום הוא היה קרייריסט ואיש משפחה למופת והשואה לא העסיקה את המשפחה שלנו מעבר לידיעה ולכך שאבא כתב עליה. היו לנו חיים מסודרים, מוגנים וטובים.
אבא שלי, פרופסור צבי בר-און.
לא דיבר איתי על זוועות השואה
למרות הנורמאליות בחיי היום יום, ספגתי את האימה המודחקת. זיכרונות האימה שלו נצרבו אצלי בגנים. קראתי באיזשהו מאמר שטראומות גדולות יכולות להשפיע על העובר ברחם, עד לרמה של שינוי תאים, שינוי גנטי של ממש, ובכך יש גם השפעה גנטית על הדורות הבאים. זה מסתדר לי עם מי שאני, עם החרדות והחיבור החזק שיש לי מינקותי לטראומה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אימצתי את התפקיד להגן על אבי ולאחר מכן על כל מי שאני אוהבת, להכיל את האימה והפחד של כולם ולהציל את כל מי שסובל שנקרה על דרכי.
אבא שלי הותיר את משפחתו מאחור בגטו וברח ליער להילחם בגרמנים. מאסיר בגטו הפך לפרטיזן לוחם, חייו ניצלו והוא הצליח לחבל במכונת ההשמדה הנאצית. זה לא פתר אותו מייסורי נפש לאחר מכן. הוא חש אשמה עמוקה על כך שלא ליווה את הוריו ואחיו ולא היה אתם ברגעים האחרונים של חייהם, הוא חש אשמה על כך ששרד. התפיסה הסובייקטיבית שלו היתה שהוא נטש אותם, שלו היה נשאר אתם והיה דואג להם כל עוד היה מסוגל - הוא היה מקל עליהם ולו במעט. לו היה ממשיך לצאת לעבודת כפייה מהגטו, ולהביא להוריו ואחיו לחם הביתה ולו היה מגונן עליהם עד שעותיהם האחרונות אולי, היתה לו שלווה של מי שנהג כבן מסור ומוסרי. מצד שני, אבי היה שלם עם העובדה שהוא בחר במאבק, שהיה אקטיבי ולקח גורלו בידיו תוך מאבק בנאצים ומלחמה כשנשק בידיו.
תחושות אשמה על ההישרדות אופייניות לניצולים. את האשמה הזו לקחתי על עצמי כדי שהוא יפסיק לסבול. הרגשתי אשמה בכל דבר. כשהמורה אמרה שמישהו גנב מבחנות מהמעבדה לכימיה בבית הספר - הסמקתי, למרות שלא היה לי שום קשר לעניין, כשמישהו כעס - הדופק שלי הואץ והייתי בטוחה שעשיתי משהו לא בסדר שגרם לזה. אף פעם לא הרגשתי טובה מספיק, תמיד הרגשתי שמשהו אצלי לא בסדר, שאני אשמה בכל. האשמה ליוותה אותי כל חיי, תמיד ולכל מקום. אימצתי את הטראומה של אבי: פיתחתי יכולת להכיל את כאבו, את רגשי האשמה שלו, את הפחדים והדיכאון. החלומות שלי היו מלאים שלדים מהלכים, נהרות של דם, ילדים ירויים. זה היה משא גדול וכבד עבורי. הייתי בסך הכל ילדה, רגישה ולעתים בודדה.
בבית ספר הצטיינתי בלימודים ובספורט, המפיקה של המסיבות, נבחרת לוועדות כיתה, פטפטנית, חייכנית. מאחורי החזות הזו כרסמו פחדים עמוקים וחרדות. לפני מבחנים הייתי נתקפת אימה, שיתוק. אני זוכרת בברור גל עצום של חרדה, סחרחורת ובלק-אאוט במבחן מגן לקראת מבחן בגרות בכימיה. המורה שמה לב למצוקה שלי והעבירה אותי לחדר המורים, שם ישבתי לבדי עם כוס מים, מאותו רגע פתרתי בקלות ובמהירות את טופס הבחינה. את מבחני הבגרות סיימתי ללא קושי ובהצטיינות.
הייתי זו שעושה הרבה רעש. כשהיו צוחקים, צחקתי בקול רם מהאחרים, נערה אינטנסיבית, לא רגועה. בתוך תוכי הרגשתי דחויה, האמנתי שכל זה הצגה כי אני מכוערת ולא אהובה. היו מחזרים ובנים שרצו בקרבתי. לא האמנתי לזה. חשבתי שהם בעצם צוחקים ממני ולועגים לי. תמיד הרגשתי שונה ולא באמת שייכת.
ראש ולב
גדלתי בבית אינטלקטואלי האינטלקט הוא בריחה מצוינת מהרגש, מהפחדים, מההתמודדות העמוקה עם כאב.. הוויכוחים היחידים ששמעתי בין ההורים שלי היו על עריכת טקסטים. השעשועים בבית היו משחקי חשיבה, אימא שלי היתה אלופה בשבץ-נא באנגלית, אחד הבילויים החביבים על ההורים כשהיו יחד היה לשחק שבץ-נא בעברית. בארוחות המשפחתיות דיברנו מהראש, לא מהבטן ולא מהלב. היו גם ויכוחים שלעתים נפתרו בזה שאבא היה קם, ניגש לאנציקלופדיה העברית או למילון אבן שושן ובודק, שם היו התשובות שהניחו את דעתנו. ההורים שלי התקשו לעכל את הרגישות שלי.
ארוחות צהריים עם מילון אבן שושן
הוריי ואחי היו הראש באורגניזם המשפחתי הזה ואני לקחתי את תפקיד הלב בבית. מאחר שליחידה המשפחתית רוב הרגש התנקז אליי, הייתי רגישה ברמות חריגות. אם הייתי מציירת את המשפחה, היו שם ארבע דמויות: שלוש מהן עם ראש ענק ולא פרופורציונאלי לגוף ודמות אחת שאצלה הלב ענק.
בגיל 9 קראתי לפני השינה סיפור:
ילדה קטנה שיש לה אח בערך בגילה. הילדה ואחיה משחקים עם עוד כמה ילדים, מהאדמה מגיח שדון וחוטף את הילד לעולמות התחתונים, שהם למעשה סוג של גיהינום.
הילדה מזועזעת ומחליטה להגיע לעולמות האפלים שבבטן האדמה ולהציל את אחיה. היא מוצאת את הכניסה למחילה שמובילה אותה לעולמות התחתונים ויורדת עמוק מתחת לפני האדמה. הסיפור מתאר את עולם חשוך שיש בו סכנות ומפלצות ויצורים מוזרים ואת הילדה שממשיכה באומץ בחיפושים אחרי אח שלה כשהיא שואלת את השדים הנקרים על דרכה.
הילדה מתקדמת במחילות התת-קרקעיות, עד שהיא מגיעה למערה עמוקה ובתוכה יש מפלצת ענקית שמחזיקה באחיה, היא מבקשת מהמפלצת שתשחרר את אח. המפלצת נוהמת ומסרבת, הילדה מתחננת. המפלצת שוב מסרבת. הילדה שואלת מה היא יכולה לעשות כדי לרצות את המפלצת כדי שתשחרר את אחיה האהוב. המפלצת מבקשת מהילדה את הלב שלה. הילדה שאוהבת את אחיה אהבה גדולה מאפשרת למפלצת לקחת את הלב שלה ללא היסוס וזו משחררת את הילד. השניים חוזרים לעולם המואר והטוב שלמעלה.
התמונה האחרונה של הסיפור הוא הילדה שיושבת על סלע, מבודדת לגמרי, חסרת כל תחושה ורגש, מביטה במבט חלול לכיוון של אח שלה שבמרחק מה משחק ומשתעשע עם ילדים אחרים.
עם סיום הקריאה, פרצתי בבכי שהזעיק את הוריי למיטתי. הבכי התגבר ולא עזרו דיבורים, הרגעה, החזקה וליטוף - שום דבר. הבכי היה בשיא עוצמתו ונמשך כל הלילה. הוריי ישבו לצדי במשמרות עד הבוקר. הסיפור הזה נחרט בזיכרוני לכל חיי. עד היום אני מתקשה להבין מי חיבר סיפור כל כך אכזרי לילדים. הסיפור הזה ניבא לי את העתיד שלי שבו שוב ושוב נתתי לאחרים את הלב שלי ולא שמרתי על עצמי.
עשרות שנים לאחר מכן, כשאבי לקה בשבץ מוחי הובהל לבית החולים והיה על ערש דווי ללא הכרה ומחובר למכונת הנשמה, הזעיק אותי אחי לירושלים לבתי החולים להיפרד ממנו, אימא שלי ברחה משם כדי לא להיחשף לכאב שלי ולבכי קורע הלב שלי שאכן הגיע.
בחירה
לפני שלושים שנה בחרתי ברוני, אהבת חיי. היום בעלים של חברת הייטק. הבכור מבין 9 אחים ואחיות, בילדותו גדל בדירת שיכון צפופה באשדוד. הרגשתי שאני יכולה לסמוך עליו ולאהוב אותו ללא חשש מכך שאפגע. דירת השיכון הקטנה של הוריו של רוני היתה צפופה, הרבה רהיטים, הרבה אנשים, הרבה אוכל הרבה בכלל. משפחה עצומה. רעש, המולה.
קריירה אקדמית היתה הייעוד שלו, לא שלי. הייעוד שלי, כך הבנתי, היה לגונן. בחרתי שלא במודע לוותר על ההצלחה וההגשמה המקצועית. היכולת האנליטית הגבוהה שלי, האינטליגנציה שלי, היכולות האקדמיות הגבוהות והמוכחות - את הכל זרקתי לפח. במקום זה - השקעתי את המשאבים שלי בהכלת הכאב והיגון של אחרים. איכשהו, למרות האנרגיה העצומה של הכלת כאבו של הזולת, הצלחתי בעולם העבודה, היו לי הישגים יפים וקריירה צנועה. אני מניחה שללא המנגנון הנפשי המסרס שפיתחתי כ"דור שני" הייתי מגיעה להישגים מקצועיים גבוהים בהרבה. היום אני מבינה את המנגנון שבלם אותי והביא אותי לכדי אומללות ותסכול. ההבנה ותהליכי עומק הובילו לכך שקליפות רבות של השואה הוסרו ממני והן עדיין נושרות על בסיס יומיומי.
שדים
אימא קטנה ומצומקת במיטה. היא אומרת שהיא עצובה. אני הולכת אליה ומרימה אותה כמו תינוק והולכת אתה על הידיים לטיול. אחר כך אני משכיבה אותה שוב ומסדרת את הכרית. אני שואלת אותה בת כמה היא. היא עונה: 'תשעים ומשהו' גם אבא חי אבל הוא מתפקד.
אבא שלי מת הרבה לפני אמא. היא מעולם לא אמרה שהיא עצובה עד יומה האחרון גם בשנים שהתמודדה עם סרטן – עד לנשימה האחרונה לא התלוננה על דבר. מעולם לא הייתי מסוגלת להחזיק אותה. היא לא חיבקה אותי והתקשיתי לעשות זאת אתה גם בזקנתה. היא נפטרה בתחילת שנות השמונים לחייה כשהיא שמחה בחלקה.
אני בדירה עם דלת משותפת לבעלת הבית. היא נכנסת אלי מתי שבא לה, אין לי פרטיות. יש איתי בדירה מישהי מלאה וגבוהה ויש גבר שרוצה אותה. הוא מביא מכונת גילוח ומגלח פלומה של שער ג'ינג'י מתולתל שמכסה לה את הבטן והישבן והוא אומר לה שהיא יפה והשער הסתיר את היופי שלה, היא בוכה, אני הולכת משם.
אני ברחוב ואימא קוראת לי מגבוה, היא מציצה מעבר לגבעה. זה בית אבות. היא צועקת שהם לוקחים את הנעליים. מישהו בא ואוסף את הנעליים וזורק למשאית. אני אומרת לה שלא תתרגש, שזה שמאטעס ובאו לקחת את זה. היום קוראים לשמאטעס "ווינטג'" אני מסבירה לה, כי הם החליטו שזה שווה הרבה כסף ולכן מעניין אותם להשיג הרבה נעליים כאלה". היא מרימה מהערימה זוג נעליים ומחבקת אותם. אומרת שלא טוב לה שם בבית האבות והיא רוצה בית. אני מבטיחה לה שאארגן דירה ושאמצא לה שותף או שותפה.
זקן אחד במקום הזה מתעקש שהוא אבא שלי. אני לא מתווכחת אתו. בפעם הבאה שאבוא, אביא לו צילום של אבא שלי ואראה לו מי היה אבא שלי. אולי אאמץ גם אותו כאבא. אני מתקרבת אליו ורואה שיש לו רק ראש בלי גוף.
אימא שלי אהבה נעליים ותיקים ולמשוח על השפתיים באודם לקונצרטים, האירוע היחיד בו ענדה תכשיט: שרשרת פנינים. אבא קנה לה תכשיטים יקרים והיא השאירה אותם במגירה. אימא שלי מעולם לא היתה בבית אבות. היא היתה בבית שלה עד יומה האחרון ומתה שלווה . מאז שאימא מתה אני עונדת את שרשרת הפנינים באירועים חגיגיים ומרגישה שאימא הולכת איתי לשם.
אימא שלי נסעה אתנו לטיול. היא כבר היתה זקנה וחולה. באמצע הנסיעה, התפרצה בבכי איום, הילדים נחרדו.
אימא התחילה לצרוח :
"אני עדיין ילדה ואני כבר צריכה למות"
"אימא, את בת שמונים"
"אני ילדה, לא חייתי את החיים"
עצרתי את המכונית. היא יצאה וגם אני. התיישבה מתחת לעץ והחלה לקרוא בספר שהיה עמה. עיניה היו אדומות ונפוחות
"אני בסדר" אמרה
"בטוחה?" שאלתי
"כן"
ניסיתי להגיע אליה, אבל היא שוב נסגרה.
אני יתומה מאב ומאם כבר שנים. אימא איננה. כשחיה היא חשה שחייה מלאים ומספקים. אני משתחררת מכבלי העבר במשך היום אך הוא חוזר אלי בלילות הוא נעשה חי ומוחשי בווריאציות שונות.
אימא שלי חיה ואני מזניחה אותה, היא זרוקה באיזה מוסד אי שם בארץ. עזובה, בודדה ונטושה. איש לא מבקר, אני לא דואגת לה. אני בת רעה-רעה-רעה.
אימא גוועת במוסד ואני חיה את חיי.
אני מתעוררת בבעתה ויודעת שאימא מתה מזמן ומעולם לא הייתה בשום מוסד. הייתי בסדר ככל שיכולתי, הייתי הבת שהייתי מסוגלת להיות. ביקרתי אצלה בקביעות ונשארתי לישון אצלה. היית מתקשרת ודאגתי למטפלות מסורות מסביב לשעון, זה היה הכי טוב שיכולתי וכשעושים את הכי טוב לא אמורים להרגיש אשמים.
היה גם קלוז'ר ביני לבין אימא שלי כשאמרתי לה שאני אוהבת אותה וחיבקתי, למרות שחיבוק היה קשה עבורה. היא הייתה האימא הכי טובה שהייתה יכולה להיות. היום אני מבינה שאימא שלי הייתה אדם מופלא. היא אהבה אותי מאוד, דאגה לי תמיד וסיפקה לי צידה לדרך שמסייעת לי בחיים להיות אדם מאושר.
אני בבריחה והם רודפים. הפעם אני לא בורחת לבד, אלא עם חבורה של אנשים. הבן שלי הקטן בסכנת חטיפה והכי אני דואגת שלא יגיעו אליו, שלא ייפגעו בו. אני אומרת שצריך לעבור במחילה תת קרקעית כי היא מגיעה לישראל. ישראל שם באופק מוארת, טובה וחמה, בטוח שם, אין רודפים, זה הבית. הרודפים תפסו אחד מאתנו. התמונה הבאה היא איומה. אני מתקשה לעכל אותה אחרי שאני מתעוררת.
איך אני חושבת מחשבות כאלה? מדוע אני חולמת כאלה דברים? מאיפה זה בא? מעולם לא חוויתי אכזריות קשה, לא התעללות ולא זוועות בסדר גודל כזה אבל זה בתוכי. זה מגיע מהחיים והמתים של השואה שסבבו אותי מאז שנולדתי, שנכנסו למחזור הדם שלי, מתחת לעור, ללב, לראש, לקיבה, למעיים. הם מסתתרים שם במחילות גופי, קורבנות זועקים, שלדים מהלכים, המשפחה שלי שצורחת בתאי הגזים ושורטת חזק את הקירות כשהיא נחנקת למוות.
הרודפים תפסו אחד מאתנו וקרעו אותו לגזרים, לאחר מכן הותירו את המעיים שלו מגולגלים בפינת החדר ואת שאר חלקיו פזורים לראווה, שנדע שזה מה שייקרה לנו כשניתפס. הסיכוי שניתפס לא קטן כי הם רודפים ויירדפו אחרינו לנצח.
בחיים האמיתיים, הבן הקטן שלי צבר, ישראלי יפה וחזק. הוא נסע בכתה י"א למחנות הריכוז וביקר בתאי הגזים על מנת לראות, לחוש ולהריח. הוא חזר עם תיאור מצמרר של השריטות על הקירות. הכי כאב לו השריטות הנמוכות של הילדים, שריטות של פעוטות בני שלוש, ארבע וחמש, שנחנקו שם עם הוריהם יחד עם הסבא שלי והסבתא שלי והדודים ודודות שלי והשכנים שלהם.
לקחו את כל חולי הסרטן למקום אחד. מבנה מבוצר מבטון. הקרינו בהקרנה גדולה ומרוכזת כי הכי יעיל ככה. מביאים אותי לשם ומבקשים ממני להיכנס לשם לדבר איתם, לעודד אותם. אני נכנסת. הם רזים וחולים והכל מסביב זה קרינה חזקה נגד תאי הסרטן. גם אני איתם, לא מוגנת. רובם אדישים, מאוד חולים, עייפים, שחוקים, קשה לדובב אותם. אני יודעת שככל שאהיה שם יותר זמן אני נחשפת לקרינה חזקה וגם אני אחלה בסרטן. אני מנסה לעודד את מי שמוכן להקשיב. אחרי דקות ארוכות אני יוצאת משם כשהקרינה בתוכי.
הם באים אליי בלילות כולם, בלילות אני פחות מוגנת, יותר פגיעה. הם מחכים להתפרץ החוצה ולהשתלט על מחשבותיי ורגשותיי, להשתלט עליי. בימים הם באים כמיגרנות וככאבי בטן וכבכי ובלילות כסיוטים כי הם גם התנחלו לי במוח. הבן הקטן שלי, דור שלישי לשואה, חזר מנסיעת שורשים של כתה י"א למחנות הריכוז, מאז גם הוא חולם חלומות שואה. זה הביא אותו להחליט להיות לוחם קומנדו בשדות וביערות. "אני אהיה פרטיזן כמו סבא", אמר ועשה.
אני רצה ביער, הבל פיו מגיע אליי, אפיסת כוחות, הנה אני כבר קורסת כאן בין השיחים והוא יורה לי בראש. העלים מתפצפצים מתחת לרגליים, ירוק מסביב וטחוב. אני רזה כמו שלד בבלויי סחבות, הוא במדים. הוא מתקרב, אני צורחת,
אני מקיצה.. אני לבדי במיטת הסינגל החדשה שלי
אבא חי. הוא בן 87. אימא חיה גם. לא באתי לבקר אצלם שנים כי חשבתי שמתו. אני באה. הוא מדבר בעיקר על הבריאות שלו, כפוף כל כך, זקן כל כך. מגיעים אורחים מחו"ל, לא ברורים. אנחנו בבית זמני. זה לא בית ההורים. עושים המון בדיקות לאורחים לפני שנותנים להם להיכנס לעיר כי יש בפתח העיר נחשול של זרים ולא רוצים הצפה של זרים.
אבי נפטר ממחלה חשוכת מרפא באמצע שנות השבעים לחייו. זמן קצר לפני מותו הוא אמר לי: "שישים שנים נלחמתי, אלחם עוד קצת" כשהמחלה הגיעה לרגע בו הוא ידע שיהיה תלוי בסביבה בצורה שלא נראתה לו - הוא קיבל שבץ שגאל אותו מהשלבים האחרונים והקשים של המחלה. הפירוש שלי למוות שלו באותו רגע מסוים, היה שהנפש שלו החליטה על התאבדות והפעילה את הגוף על מנת לסיים את החיים.
–