EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
אלי אלתר בר לוי פרנקל
1926-2009
יוצר הדף: לאה בן-טובים קשר לדף: בן/בת
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

מתוך קורות חיים שתיעד:
נולדתי ב-1926 בפולין בעיר לודז' למשפחה מסורתית דתית כבן בכור ובשנת  1930, עם הולדת אחותי- דבורה, גדלה המשפחה לארבע נפשות.

מבחינה כלכלית, המשפחה הייתה מבוססת כך שחיינו על רמה מעל הממוצע .עד ראשון בספטמבר 1939  חיי התנהלו בצורה שגרתית,דהיינו, לפני הצהרים לימודים בבית ספר על שם יצחק קצנלסון, פעמיים שלוש בשבוע לימודי קודש עם מורה פרטי בשעות אחרי הצהרים, בבית.

העיר לודז' בה נולדתי וגרתי, נכבשה תוך שבוע על ידי הגרמנים ומיד התחילו הגזירות שחלו רק על יהודים.

בית ספרינו הוחרם מיד ושוכנה בו מפקדת הגסטאפו.

אותנו, התלמידים, העבירו זמנית לבית ספר לבנות אשר היה בשכנות עם בית הכנסת המרכזי של העיר. באחד הימים ריכז אותנו יצחק קצנלסון אל מול החלון והצביע על בית הכנסת שעולה באש. בקול חנוק מדמעות הגדיר את מה שראינו: "ילדים, זה חורבן הבית השלישי". מיד התפזרנו והלכנו הביתה. כשחזרתי הביתה כבר מצאתי חיל נאצי יושב בכורסא שהייתה של אבא שלי ומסמן ביד את הציוד והרהיטים שהם מחרימים לנו.

הגזירה הבאה: ריכוז כל היהודים ברובע אחד והקמת הגטו. שיכנו אותנו (כל המשפחה) בחדר אחד, ללא מים ושירותים. אבא קיבל עבודה בתור סבל במחסן פחם, אמא במתפרה, אותי הפנו להיות שוליה במפעל מתכת. אחותי בשלב זה נשארה בבית. מאחר ולא יצאה לעבודה היא גם לא קבלה את מנת המרק אשר אנחנו קבלנו במקום העבודה. לא נותרה לנו ברירה והתחלקנו איתה עם המזון שקבלנו שלושתינו. כך חיינו עד 1942.

בערב ראש השנה תש"ב קראו (ליתר דיוק- צרחו) לכולם לרדת לחצרות הבתים ושם ביצעו את מיונים- מי למוות- מי לחיים. את הורים לקחו מיד להשמדה ב- "חלמנו". הצלחתי לראות את אימי מרימה ידיים ומושכת כתפיים בתנועה של חוסר אונים וייאוש מוחלט. זה היה היום האחרון שראיתי את הורי. אחותי לא ירדה למיונים בחצר וכשחזרתי לבדי לדירה מצאתי אותה מוחבאת בתוך סל כביסה מלוכלכת. כך ניצלה בשלב זה ולי נשאר מישהו מהמשפחה. המשכתי לעבוד וגם אחותי קבלה עבודה במשך הזמן. בשלב זה צרפו לנו שני בני דודים לדירה (דירת חדר). אחותי עבדה רק חצי יום ובמחצית השניה ניהלה את "משק הבית".    

באוגוסט 1944 החליטו לחסל את הגטו. רכזו אותנו במקומות העבודה ואפשרו לי לקחת איתי את אחותי. באחד הימים הופיע ביבוב- מפקד הגטו, העמידו את כל הנוכחים בטור ושוב התחיל המיון (סלקציה). כשהגיע תורי לעבור על יד ביבוב, הוא כוון אותי לצד המיועד להעברה לעבודה במפעל בגרמניה. את אחותי הוא לא היה מוכן לצרף אלי. בשלב זה, באלפית של שניה החלטתי לא להפקיר את אחותי ועברתי אליה. העמיסו אותנו על קרונות משא מבלי לדעת לאן פנינו מועדות. אחרי כמה ימי נסיעה הגענו ל"בירקנאו". מיד הוציאו אתנו מהקרונות ,הפרידו ביו נשים וילדים  ותוך שניות התחילה הסלקציה (מיון) ואני הופרדתי מאחותי ומאז לא ראיתי אותה יותר. אני זוכר את המעיל האדום שלך הולך ומתרחק לעבר המשרפות. לאחר כמה ימים בבירקנאו העבירו אותי למחנה "אושוויץ" לעבוד במפעל ליצור רימונים בתור חרט וישנתי בבלוק מס' 4 שכיום משמש כמוזיאון. כך עד ל 18 לינואר 1945. ביום זה החליטו לפנות את המחנה היות שהצבא הרוסי התקרב.  החלה "צעדת המוות" ל"מאוטהאוזן" , שנמשכה כשלושה שבועות. בדרך נרצחו, קפאו מקור או מתו מאפיסת כוחות יותר ממחצית מהצועדים. אחרי שבוע העבירו קבוצה קטנה מאתנו למחנה ריכוז בשם "אבן זה". שם עבדתי בחציבת מנהרות בתוך ההרים. זה היה המחנה הגרוע ביותר אשר שהיתי בו משם הועברתי ל"גוזן". בגוזן עבדתי בחריטת קנים לרובאים עד ל-5 במאי 1945. זה היום בו הסתימה המלחמה עבורי והתחילו הנדידות בין ארצות שונות  עד להגעתי ארצה דרך קפריסין ב-15 למאי 1947:

 בסיום המלחמה הועברתי ע"י הבריגאדה לאיטליה שם הייתי במחנה עקורים והכרתי את אשתי- בלומה.

 באיטליה נישאנו נישואין אזרחיים בשנת 1946 ואח"כ נישאנו נישואין כדת משה וישראל בארץ בתאריך: 18/4/1950.

 9 באוקטובר 1946, יצאתי על ספינת המעפילים "ברכה פולד" לכיוון ארץ ישראל .
האוניה התגלתה תחילה על-ידי מטוס, ואחר-כך הצטרפו ללוותה שתי משחתות .
ב-20 באוקטובר 1946, הבריטים עלו על הסיפון והשתלטו על הספינה בלב ים .
ב-22 באוקטובר 1946 הביאו אותה לנמל חיפה. שם היה עימות אלים כשנעשו ניסיונות להוריד את המעפילים ולהעבירם לאונית גירוש.
לבסוף, הורדנו בכוח לספינות גירוש והגענו למחנה מעצר בריטי בקפריסין .

 ב- 15/3/47 הועברתי לעתלית. משם שוחררתי ב- 15/5/47.

 עם שחרורי מעתלית מיד התנדבתי ל"הגנה" ובדצמבר 47 הועברתי להר כנען במסגרת הגדוד השלישי של הפלמ"ח. השתתפתי בקרבות על שחרור צפת, בהגנה על עין גב.

 הגיוס הרשמי שלי לצה"ל 2/4/48.

 ב- 7/7/48 נפצעתי באימונים לקראת קרב לטרון.

 לאחר החלמתי בנובמבר 48 הועברתי לשירות בחיל האוויר

 1950- קורס קצינים והסמכה לקצונה

 1950-1955- ביצוע תפקידים הקשורים בניהול כ"א

 1955-1959- ביצוע תפקידים בארגון וניהול

 1958- קורס ניהול כללי

 1959-1960- לימודים בבית הספר לפיקוד ומטה (פו"ם)

 1960-1965- ממונה על תנאי שירות בחיל האוויר (תפקיד הכולל בתוכו טיפול בבעיות אישיות של חיילים, משפחות שכולות, נפגעים וכד')

 1965-1968- מפקד טייסת מפקדה בבסיס ח"א.

 1968- 1970- ראש ענף אפסנאות של חיל האוויר.

 1/5/1970- שחרור מצה"ל בדרגת סגן אלוף.

 כאזרח ניהלתי מפעל לאשפרת טקסטיל "ארגמן", ניהלתי את "כיתן בית שאן" ו"כיתן דימונה". הייתי מנהל מח' גזברות "אלביט ת"א" ולקראת יציאה לגמלאות ניהלתי מפעל לייצור גלגלי שיניים שעיקר ייצורו היה לתעשייה צבאית.

 בשנת 1962 עברנו (אחרי מגורים בדירה צפופה בקרית שלום), לרמת השרון בה גדלו ולמדו 3 ילדינו מהם יש לנו 5 נכדים.

 

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text