EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
דורה דוברובין
1936
יוצר הדף: אופק אלעל קשר לדף: סבא/תא
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

סיפור חייה לפני המלחמה:

סבתי מצד אמי נולדה ב9 לדצמבר 1936 בשם דורה דוברובין, בלנינגרד שברוסיה (כיום נקראת סנט-פטרבורג), לאמה חיה ואביה נתן. 6 שנים לאחר היוולדה נולד אחיה הקטן אליק.

היא אינה זוכרת רבות מילדותה הרחוקה. היא זוכרת רק את חגיגות השנה האזרחית החדשה עם עץ אשוח ענק, וקבלת חבילת שוקולדים שנקראה "מנדרין" שזכתה לטעום ממנה בפעם הראשונה.

סיפור חייה במהלך המלחמה:

כשהחלה המלחמה הייתה כבת 5 בלבד. אביה גויס מיד למאמץ המלחמתי ונסע יחד עם המפעל בו עבד לאורל – מחוז מערבי ברוסיה.

היא, יחד עם שאר קרוביה עברו לגור יחד. היא מספרת שניסתה להינצל מכפור עקב החורף הקשה והמחסור בחומרי הסקה ומהרעב הכבד עקב המצור שהוטל עליהם ע"י כוחות גרמניה הנאצית ופינלנד בעת פלישתם לברית המועצות ב 8 לספטמבר 1941 וידוע בשמו: "המצור על לנינגרד".

הרעב והקור הקשים כל כך, הביאו למותם של 750,000 איש: היה זה שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר בעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית ואולי בכלל. היא וקרוביה חיו תחת הפצצות קבועות. היא מספרת שזוכרת את עצמה עם בת דודה שלה, קופצות במיטת ילדים שלהן ומתפללות יחד לפרוסת לחם ושפצצה לא תפגע בביתם.

יום אחד קרה דבר מזעזע. דפקו בדלת שני חברים של בן דוד שלה והודיעו שבן דודה נהרג מפצצה שנפלה עליו.

בתוהו ובוהו ששרר בחורף הראשון של המלחמה, שום תוכנית פינוי לא הייתה זמינה או באה לידי ביצוע. האנשים בעיר רעבו לגמרי והיו בהסגר המוחלט עד ה20 בנובמבר 1941. בנובמבר ההוא שנפרץ מקום אחד צר, דרך הקרח של אגם לדוגה, שנקרא "דרך החיים".

כשעברה דרך אגם לדוגה היא מתארת משאיות מלאות עד אפס מקום באנשים, וכך תחת הפצצות בלתי פוסקות, העבירו אנשים מחוץ לעיר.

היא זוכרת כתמי דם וגוויות על השלג. היה לה מזל להגיע לתחנת רכבת, היא אומרת, שם נתנו לה ולמשפחתה מרק אפונה. האנשים הנוספים שהצליחו להגיע לתחנת הרכבת היו מורעבים ואכלו המון ואז הקיאו בשלג. בסופו של דבר עלו על רכבת בדרך לאורל- לאביה. המרחק היה עצום. הם נסעו חודשיים תחת הפצצות. היא זוכרת שבמהלך הנסיעה הקשה התיידדה עם ילד נוסף שהיה בקרון בשם סרגיי.

בגלל התנאים הנוראיים ברכבת החלו להתפשט מחלות ומגפות. היו מוציאים ילדים חולים ומתים מהרכבת בכל תחנה בה עצרו. בשלב מסויים לא ראתה יותר את סרגיי.

כשהגיעו לעיר צ'לאבינסק כדי להתאחד עם אביה הוא לא הצליח לזהות אותה מרוב שהייתה רזה.

הם גרו בעיר יחד עם משפחה נוספת בחדר אחד ואבא שלה היה עובד 18 שעות ביממה. היא מספרת שהחלה ללמוד בכיתה א' בבית הספר ושהדרך הייתה מאוד ארוכה ומלאה בבוץ ושלוליות. זו הייתה תקופה קשה והיא ומשפחתה חיו בעוני
וצמצום.

סיפור חייה לאחר המלחמה:

במאי 1945 עם סיום המלחמה היא ומשפחתה חוזרים הביתה, ללנינגרד. היא מתארת שביתם הרוס לחלוטין. אביה היה בתפקיד חשוב לפני המלחמה, ולכן הציעו לו דירה חצי הרוסה בקומה חמישית. כדי להביא את הדירה למצב שניתן היה לחיות בה, אביה נאלץ לעבוד קשה מאוד ולסחוב שקים כבדים עם מלט, חול וחומרי בניין נוספים לבדו, וככל הנראה בגלל זה נפטר כשהוא היה רק בן 44 ממחלת לב. היא המשיכה לרכוש את השכלתה כאשר סיימה את בית הספר ועברה לאוניברסיטה שם למדה כימיה וביולוגיה. היא פגשה את סבי, יעקוב קליקא והם התחתנו. נולדו להם שתי בנות – נטלי דודתי, ו-15 שנים אחריה אנה אמי.


קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text