ליפמן שניידר נולד ב-15 למרץ 1927 בעיר חלם שבפולין, הצעיר מבין חמישה אחים ואחיות: דרייזה, משה, אסתר ושמואל. כל משפחתו, הוריו ואחיו האהובים, נספו בשואה.
אביו היה סוחר אמיד ומשפחתו התגוררה באחד הבתים היפים שבעיר ברחוב לבובסקה.
הוא היה תלמיד בן 12 כאשר המלחמה הגיעה לעיר הולדתו ומגוריו. ביום גשום בשנת 1939 פלשו הגרמנים לחלם וחיי ליפמן ומשפחתו השתנו לעד.
לפי סיפורו של ליפמן, תוך ימים אחדים נוכחותם של הנאצים הורגשה בכבדות: האס-אס. חיסל את בית החולים לחולי הנפש בחלם בטענה שהבית "דרוש ללינת הגרמנים", ותוך זמן קצר החלו ברדיפת היהודים ולכידתם.
כאשר נכנסו הנאצים לביתו של ליפמן, הם גילו ארון שבו סחורה רבה שאביו קנה בכל כספו לפני פלישתם, סטרו בחוזקה לאימו ואילצו את המשפחה להיפטר לאלתר מכל הסחורה הנ"ל.
בהמשך, הוציאו הגרמנים הודעה לכל היהודים בגילאי 16-65 להתייצב בכיכר השוק על מנת להירשם כיהודים, הם ציינו שמי שלא יגיע, יירה בראשו.
אביו ואחיו של ליפמן, שהיו בגיל המתאים, התייצבו בכיכר, יחד עם אלפי יהודים, הנאצים הכו בהם באכזריות, הם הוכרחו למסור את כל חפצי הערך שלהם ולצעוד אל מחוץ לעיר, לכיוון חרוביישוב (כיוון רוסיה). ליפמן ליווה אותם עד גבול העיר, והספיק לראות את הגרמנים יורים באלה שלא עמדו בקצב הצעידה, טרם חזרתו הביתה. לאחר ימים רבים, חזרו אחיו ואביו הביתה, מותשים ורדופי אימה וסיפרו שרק 1000 מתוך כ-3000 היהודים שצעדו עימם, נשארו בחיים.
בפסח 1940, המשפחה עברה לגטו וחיה שם בצפיפות מחרידה. מחלת הטיפוס התפרצה בגטו ורבים חלו בה – ביניהם גם ליפמן ואחיו, אך אימם טיפלה בהם במסירות ובאמצעות תרופות יקרות שקנתה, הצליחה להשאירם בחיים.
הצפיפות בגטו היתה נוראית ואף התגברה כשגורשו היהודים מלובלין ומצ'כיה והועברו לגטו של חלם. בחדר אחד שוכנו שמונה, תשעה ואף עשרה איש בתנאים בלתי אפשריים. הפחד גדל כשהגיעו ידיעות הזוועה על השמדת היהודים ברחבי אירופה.
כאשר החל גירוש היהודים מהגטו בחלם, נשלחו המגורשים לכיוון וולודאווה. הנאצים הודיעו שבמקום זה תוקם עיר "ליהודים בלבד". זו היתה הונאה גדולה וכך יצאו טרנספורטים של מאות ואלפי יהודים לרכבות ונשלחו לסוביבור אל מותם.
אביו של ליפמן היה בעל תושייה וידע שהגרמנים יאפשרו להמשיך לגור בחלם רק למי שתהיה לו עבודה. כך סידר לאחיו הגדולים של ליפמן עבודה בבית חרושת ולליפמן סידר עבודה אצל הפולנים בחשמל ואינסטלציה. ליפמן היה מאוד חרוץ, מסור ויעיל ולכן זכה להמשיך לעבוד. על העבודה לא קיבל כסף ולהיפך – היה עליו לשלם תמורת הזכות לעבוד, זכות שאפשרה לו להמשיך לגור בחלם.
אנשי האס-אס ערכו מעת לעת פשיטות בגטו לחפש ילדים ולהעמיסם על רכבות המוות. בני משפחת שניידר הקימו מקום מסתור מאחורי הארון וכשנערכו פשיטות היו ליפמן ואחיו מסתתרים שם וכך ניצלו. בנוסף, במרתף ביתם הסתירו כארבעים יהודים .איש אס-אס עיקש באחת הפשיטות גילה את המרתף וכל המסתתרים הוצאו להורג. אבא של ליפמן נלקח לחקירה ואך בדרך נס, הצליח לחזור בשלום, לאחר ששילם ביד רחבה מאוד לאחד מאנשי האס-אס.
כשהחלו להגיע סיפורי הזוועות על הקורה בסוביבור ועל השמדת היהודים בתאי הגזים ניסה אביו של ליפמן למצוא בני ברית אצל הפולנים, וזאת ללא הועיל. אביו גילה פולנים שעסקו בהכנת תעודות ומסמכים מזויפים, שילם להם כסף רב בעד תעודות זהות מזויפות עבור ליפמן ואחיו. כיון שלליפמן טרם מלאו 16 לא ניתן היה להכין לו תעודת זהות. לכן "הזקינו" אותו בשנתיים ונרשם לו תאריך לידה בשנת 1925 (במקום 1927). ליפמן נשלח להצטלם ולמזלו נראה בצילום כמו גרמני ארי. הצילומים נשלחו לוורשה שם אמורים היו להכין את התעודות המזויפות. הזמן אזל עד להגעתן והמצב בגטו החמיר. הגטו החל מתרוקן מתושביו. הנאצים התעללו ביושבי הגטו ולאחר יום עודה מפרך היו דורשים מהיהודים לבצע עבודות חסרות היגיון ומענים אותם כדי לספק את צרכיהם הסדיסטיים. כך נדרש ליפמן להעביר חול ואבנים ממקום אחד לאחר ולהחזירם למקומם המקורי במשך שעות.
למחרת, נערכה סלקציה. ליפמן הוצא לחצר גדולה ביחד עם 300 יהודי ונשלח שמאלה – למוות. הגרמנים הוציאו את הנידונים למוות לרחוב, העמידו אותם ברביעיות והתכוננו לירות בכולם באירוע ראווה מול צופים פולנים שהתאספו. ליפמן באומץ בלתי צפוי זעק שהוא פולני והצליח לברוח ולצאת לצד הפולני של הרחוב מחוץ לגטו ומצא מחסה למספר שעות בבית הקולנוע. לאחר שהצליח להתחמק מרודפיו חזר למקום עבודתו האחרון אצל הפולנים וביקש עבודה. המזל שיחק לו ואף אחד לא הסגיר אותו.
לאחר ארבעה ימים טרופים בהם הסתתר ברחובות ללא מקום מחסה כשבגטו הנאצים עורכים פשיטות וחיסולים, ליפמן חזר לגטו. לגטו הגיעו יהודים חדשים. בדרך נס מצא את אביו ובני משפחתו ושמע על רציחתה של אחותו דרייזה.
כשראה אבי המשפחה שהמסמכים מתעכבים, חיפש פתרון חלופי. הוא מצא פולניה, גברת קובלסקה, שבתמורה לכסף רב, הסכימה להחביא את בני המשפחה בביתה מחוץ לגטו, עד שיגיעו המסמכים המזויפים שלהם.
בתקופה שבין האקציות דאג אבי המשפחה לכך שהחייט בגטו יתפור לכל בן משפחה מלבושים נאים כדי שיראו פולנים ולא יהודים, ולימדם את הדרך לבית של קובלסקה.
ביום שישי, 6.11.1942, הגטו היה מוקף באנשי אס-אס והיה ברור שהגיעו לחסל את כל היהודים שנותרו בגטו. ליפמן ברח, בעידוד משפחתו, מצא פרצה בגדר ויצא אל מחוץ לגטו. שם עצרו אותו חיילי אס-אס ובתושייה רבה ובמזל רב הצליח לחמוק מהם. מכל בני משפחתו הוא היחיד שהצליח להגיע לביתה של גברת קובלסקה. היא העניקה לו מלבוש ואוכל לארבעה ימים. במהלך הימים הללו הגיעה אליו מורשה באמצעות שליחה תעודת הזהות המזויפת (שלו ושל אחיו שמואל). השמחה על הזהות הפולנית החדשה שאפשרה לו חיים, היתה רגעית. בימים הנותרים חיפש את משפחתו. הוא חזר לגטו, הסתובב בין הגוויות וראה את הזוועות שחוללו הנאצים בגטו. פושע פולני שזיהה אותו כבן למשפחת שניידר כמעט הצליח להסגירו, אך ליפמן שוב הצליח להימלט. מאמציו למצוא את משפחתו העלו חרס.
הנאצים הורו על חיסול הגטו בחולם וגברת קובלסקה הפולנייה ושני בניה הני ה-14 וה-18 דרשו מליפמן לעזוב את חלם מחשש פן יתגלה שסייעו לו ואז ייענשו אף הם. הם ייעצו לו לנסוע ברכבת לעירה סמוכה בשם ראיוביץ. נאמר לו שיש שם בית חרושת לסוכר ומחפשים עובדים ושיצא לשם לנסות את מזלו.
וכך בנובמבר 1942 החלו החיים החדשים של ליפמן שניידר תחת השם הבדוי וולאדק – וואלדיסלאב שימצ'יק, הפולני, קתולי, יליד ורשה. נער בן 15 בלי הורים וללא משפחה עם תעודות מזויפות.
ליפמן יצא ברכבת לעירה ראיוביץ, מרחק 16 ק"מ מחולם, ושינן היטב את סיפור הכיסוי שבנה. הוא ידע שהפולנים ערמומיים והכירו את האדם בשפתו, מבטאו ואופן התנהגותו. לפי סיפור הכיסוי הוא נולד בוורשה להורים מתנגדי המשטר הנאצי שנעצרו וכנראה נהרגו על ידי הנאצים והוא הצליח להימלט עד שהגיע לעיירה.
כשהגיע לעיירה לאחר הליכה ממושכת, מצא את בית החרושת לסוכר, הציג את התעודות המזויפות שלו והתקבל לעבודה. בשל סיפורו, נכמרו עליו רחמי מנהל המפעל והוא נתן לו עבודה בתוך המפעל ולא בשלג בחוץ. הפולנים מצאו לו מקום לינה אצל אחת העובדות המבוגרות, ובהמשך אצל אישה קתולית אדוקה, שם נדרש לומר תפילות נוצריות בכל לילה ולהתנהג כקתולי.
ביום חופש שביקש נסע לחלם לחפש את משפחתו. הסתבר לו שאביו ואחיו הגדול הוצאו להורג אך אמו, אחותו שרבה ואחיו הצעיר שמואל – הצליחו להסתתר אצל גברת קובלסקה ואח"כ עברו לגטו בראיוביץ.
ליפמן הצליח להיפגש בגטו בראיוביץ עם אמו, אחותו ואחיו בהיחבא. הוא ניסה לעזור להם ונסע לוורשה לאתר את תעודות הזהות המזויפות שלהם, ששולם בעד הכנתן ממון רב, אך לא הצליח למצוא שם דבר והעמיד עצמו בסכנת חיים. ללא תעודות זהות מזויפות היה זמנם שגטו שאול. לאחר מספר חודשים הנאצים הרגו את אחיו הצעיר שמואל ולאחר מספר חודשים נוספים רצחו בירייה את האם. את אחותו, אסתר, שהעזה לפצוע איש אס-אס בפניו בחמת זעם על שהרג את אמה, קברו חיה עם גופות היהודים שפונו מהגטו.
ליפמן המשיך לעבוד בבית החרושת כשהוא נסמך על זהותו הפולנית ומסתיר את כאבו וצערו על מות כל בני משפחתו.
החיים במפעל היו קשים והגורם המניע את פעולותיו היה פחד שלא תתגלה זהותו האמיתית. הוא היה צריך להסתיר את זהותו בימי שישי ברחצה במקלחות המשותפות, שם התקלח במהירות הבזק תוך הסחת דעתו של השומר בסיגריות, וכשהעבודה במפעל צומצמה, נאלץ לחפש מקורות פרנסה חלופיים.
כדי לשרוד מצא ליפמן עיסוק במסחר בשוק השחור ומכר בצל. בנוסף, גנב סוכר מהמפעל בזחילה דרך מנהרה ומכר בשוק השחור. הוא עבר לגור בביתה של גברת קלמקובה, ידיתו של יוזף, חברו מהמפעל, אישה בת 35 שעבדה כעוזרת בביתו של מפקד המשטרה הפולנית והייתה מסבירת פנים וחביבה אליו.
בוקר אחד בינואר 1944 הוחלט על פיטורים של 80 מתוך 100 העובדים במפעל ובין המפוטרים היה וולאדק (ליפמן). תחנוניו למנהל המפעל לא הועילו. חיפוש הפרנסה היה קשה. הפולנים היו עניים מרודים וחסרי כל. אך ליפמן לא וויתר, החל לעבור מהבית לבית ומכפר לכפר עם נרתיק ובו כלי עבודה – פטיש, מברגים ומסור קטן והפך ל"נער התיקונים", מומחה לכל – תיקן דליפות בגג הפחים, עבד כרועה בקר ובכל עבודה מזדמנת אחרת בתמורה לאוכל.
מצוקת הרעב אילצה את ליפמן לגנוב. הוא מצא דרך לפרוץ לחנות סחורות של קואופרטיב אוקראיני, הצליח לגנוב משם מצרכים ולהסתיר את הפריצה. מהמצרכים שגנב הצליח להתקיים יפה ודבר הגניבה לא נודע.
כחלק מהצורך הקיומי ובעידוד חבריו החליט ליפמן להצטרף לשורות הפרטיזנים שהסתתרו ביער. כשהתקרב לקבוצת הפרטיזנים זיהה אחדים מהם שעבדו איתו בבית החרושת לסוכר וכך הסכימו לקבלו לשורותיהם. בשירות הפרטיזנים, בגלל זהותו הבדויה וזריזותו כנער, ריגל אחר הכוחות הגרמנים ומסר לפרטיזנים את מיקומם תוך סיכון חייו ואף הצטרף לפעולות תקיפה נגד הגרמנים והשתמש במכונה ירייה שהייתה לפרטיזנים. בשלב זה, המלחמה בנאצים החלה מתגברת וכבר היו סימנים לכך שהמלחמה מתקרבת לקיצה. הנאצים נסוגו מהכפר שהיה במרחק 3 שעות הליכה מראיוביץ, ליפמן חזר לראיוביץ לביתה של גברת קלמקובה.
ביום ראשון, 22/7/1944, נכנסו הרוסים בטנקים לראיוביץ. הם היו תשושים ונעו באי סדר, בדרכם לברלין. המלחמה עדיין לא תמה אבל ההתנגדות הגרמנית נחלשה והחלו חגיגות שמחת השחרור.
השמחה היתה מהולה בעצב ומועקה לזיכרון הזוועות מחיי היהודים בגטו ורציחתם ומהמחשבה על היהודים שלא זכו להגיע לרגע הזה.
ליפמן החליט לחזור לעיר הולדתו – חלם, בתקווה למצוא זיכרון לעברו ולמשפחתו וחבריו. עירו שינתה לחלוטין את פניה. הבתים עמדו על תילם אך העיירה נראתה כבית קברות. פולנים שהכירוהו מבית אבא שאלו אותו בלעג: "שניידר, אתה עוד חי?" ושוב נוכח ליפמן בשנאת הפולנים ליהודים.
ליפמן חזר לראיוביץ כפולני והחליט לנקום את נקמתו ונקמת משפחתו ועמו. הוא התגייס לצבא הפולני ונלחם לצד הצבא הרוסי נגד הנאצים עד לסיום המלחמה.
המחשבה על הנקמה העניקה לו כוח נפשי לפתוח במאבק לחיים חדשים.
לאחר המלחמה, ליפמן עבר להתגורר במינכן שבגרמניה, שם עסק בניהול בית-מלון. שם פגש את אשתו מלכה, והקים את משפחה.
בשנים האחרונות לחייו, עלה ליפמן עם משפחתו לישראל.
ליפמן נפטר ב29 לאוקטובר, שנת 2000, בשיבה טובה. הוא השאיר 3 ילדים, אחת מהם היא השכנה שלי, דיאנה, שסיפרה לי את סיפורו בשמו.
ביבליוגרפיה:
-סיפור הניצול כפי שסיפרה ביתו דיאנה שניידר חכמוב.
-הספר שנכתב אודותיו "ולאדק זה רק שם זמני" מאת יהושוע שגיא, הוצאת "כתר".
