סיפור חיים
שרה ורשאביאק נולדה בבילגוראי (פולין) ב-18/7/1936, לאמה קראו אסתר (אתקה) גרינאפל ולאביה קראו יהודה- אריה, אחיה שמעון (שימק) נולד ב- 5/4/1931. הבית שלהם היה צמוד קרקע מעץ ומאחורי הבית היה מחסן ובו פישתן כי אביה עסק בסחר של פישתן.
כשהגרמנים פלשו לפולין שרה הייתה רק בת 3 וקצת, והיא מספרת שבילגוראי הופצצה וביתה עלה באש, ההורים שלה לקחו רק את הדברים החשובים ונסעו ללבוב. בדרך עצרו אותם הגרמנים בעיירה ברודי וההורים ואחיה נלקחו לגטו. אמה של שרה השתמשה בכסף וברכוש היקר האחרון שהיה לה כדי למסור את שרה לשתי אוקראיניות אשר שמרו אותה מלהיכנס לגטו, היא הייתה בביתן וישנה בחדר אחורי סגור שכל מה שהיה בו זה מיטה ושידה שעליה מונח פסל של מריה והאוקראיניות לימדו אותה להתפלל אליו. אחרי כמה חודשים שהייתה אצלן, כנראה הכסף ששילמה להן אמה כבר לא הספיק, לקחו שתי האוקראיניות את שרה למרתף בהמשך הרחוב וספרו לה שהדוד שלה בא מלבוב לקחת אותה, וכשיבוא היא צריכה להיות מופתעת, כששרה פתחה את הפה כדי להראות לנשים איך היא מופתעת הן דחפו לה גרב לפה ונתנו לה מכה בראש והלכו משם. כשהתאוששה הוציאה את הגרב מהפה ורצה כדי לחזור אל הנשים האוקראיניות. כשהגיעה אליהן הן טענו שהן לא מכירות אותה וקראו לשוטר גרמני שייקח את הילדה הזאת מפה. הוא לקח אותה לגטו ברודי.
בגטו היו מסדרים כל יום בבוקר, שרה מספרת שבזמן המסדר היו לוקחים כמה אנשים קדימה ויורים בהם, והיא הייתה עוצמת את העניים ולא מסוגלת להסתכל. בגטו הייתה שרה לבדה, ויום אחד ניגש אליה מישהו ואמר שהוא מזהה אותה, הוא סיפה לה שאת אמא שלה הרגו במסדר כמו שהיא רואה כל בוקר, את אבא שלה ואת אחיה לקחו הגרמנים (מעדויות שהגיעו אחרי המלחמה מבינה שרה שהם נלקחו לאושוויץ ונורו בקיר המוות)
שרה בורחת מהגטו דרך פרצת גדר ביחד עם שתי חברות שמצאה בגטו, ואת הקיץ הן מעבירות בתוך אלומות קש בלילה וחיפוש אחרי אוכל ברחובות ביום.
הבנות שהיו יותר גדולות ממנה הבינו ששרה מפריעה להן ללכת לעבוד ואמרו לה שתחזור לעיר. שוב היא ננטשה. כשמגיעה לעיר היא הסתובבה בתחנת הרכבת ובשוק כדי לגנוב אוכל שיהיה לה קצת ממה לחיות, ואחרי כמה זמן מזהה אותה מכר של המשפחה והם יושבים על הספסל ליד השוק, הוא מסביר לה שהיא לא יכולה להיות יותר שרה ורשאביאק ומעכשיו קוראים לה אירנה יבולונסקה – שם כיסוי וסיפור כיסוי של ילדה פולניה יתומה שביתה נשרף. לאחר שמתרגל איתה את הסיפור כדי שלא תחשוף את זהותה היהודית, לוקח אותה לבית יתומים בברודי, וכשהחזית מתקרבת לוקחים את הילדים לבית יתומים בקרקוב.
לקרקוב היא מגיעה ללא נעליים ועם כוויות קור קשות בידיים וברגליים ומה שהתברר אחר כך כמחלת מעייים. באחד מהימים, מגיעות שלוש נשים פולניות לבית היתומים, ומבחינות בשרה, אשר הייתה מגולחת ולא יכלו להבחין אם היא בן או בת, אחת הנשים, יוליה פילך, התלהבה משרה ואימצה אותה אליה, מכיוון שלא היו לה ולבעלה יאן ילדים. שרה נמצאת אצל יוליה ויאן מ1943 עד 1949, ואחרי חודשים ארוכים של החלמה בעזרת תרופות ורופאים יכולה שרה ללכת ושערה צומח מחדש. יוליה ויאן שהיו ההורים החדשים שלה, שלחו אותה לחודש האחרון של כיתה א, היא לומדת לכתוב ולקרוא ואפילו מסיימת את כיתה א עם תעודה שעליה נמצאת החותמת של הגנרל גוברמנט שבה רשום שמה הנוצרי והדת קטולית. פה מבינה שרה ורשאביאק שהשקר שלה שהציל את חייה הפך לרשמי.
אחרי המלחמה יוליה לקחה את שרה למדור חיפוש יהודים כדי לדווח ששרדה, ובעקבות כך מגיעים אליה דודיה ורוצים לקחת אותה ולעלות לארץ. בגלל הקשר ההדוק והמיוחד שיצרה עם הוריה המאמצים יוליה ויאן, והתקשרותה אל הנצרות והמהנגים הפולנים, לא רצתה שרה לעזוב את ביתה. אחרי מאבק משפטי זוכים דודיה ושרה נלקחת מהזוג המאמץ ומועברת אל בית יתומים בזבשה. יוליה באחד הימים מגיעה אל בית היתומים כדי לבקר את ביתה, ומביאה לה עוגיות ושטר כסף אשר רמז לה לנסות לברוח בחזרה אליה, וכך קרה.
לאחר שחזרה אל ההורים המאמצים, לא נגמר המאבק עליה והגיע סבה מצב אמה של שרה ודרש שתבוא איתו. לאחר דיונים משפטיים אשר בהם אמרו הסבא שהוא מעדיף שתמות מאשר שהנכדה היחידה שנשארה לו, תחייה עם גויים. הסבא זוכה במשפט ועולה איתה ארצה ברכבת עד איטליה ומשם באנייה לחיפה, נגד רצונה.
גם לאחר שמגיעה לישראל, לקיבוץ כפר מנחם, שומרת על קשר בעזרת מכתבים עם יוליה, שמנסה לשכנע אותה שתחזור אליה, במיוחד לאחר שנפטר יאן בשנת 1950.
בקיבוץ מכירה שרה את בני אבינון, ואחרי שירותם הצבאי מתחתנים ומקימים משפחה. גם אחרי שכבר הייתה אמא, עדיין המשיכה שרה להתכתב עם יוליה בעזרת מכתבים, והקרע הזה בין העולם של שרה אבינון והעולם של אירנה יבולונסקה, ליווה אותה שנים רבות. כשנסעה בתה של שרה מיכל למסע לפולין בכיתה י"א, מגיעה מיכל אל הכתובת אשר נתנה לה שרה בקרקוב, הכתובת של יוליה ויאן, ומגלה שאף אחד אינו נמצא בבית, מספרת לה השכנה, שמזהה אותה וחושבת שזאת אירנה, אך מבינה שפעם השנים לא הגיוני ושזאת הבת שלה, שיוליה נפטרה לפני חודש. כשהלכה מיכל אל הבית, נעזרה באיש פולני שהיה נחוש לעזור ובסופו של דבר הבטיח לה שיעשה את מיטב המאמצים כדי להיכנס אל דירתה של יוליה ולשלוח לארץ דברים הקשורים לאירנה ומזכרות מהזוג המאמץ. ואכן אחרי חצי שנה מגיעה חבילה בדואר למשפחת אבינון שבה נמצאות תמונות ומכתבים אשר שלחה שרה אל יוליה.
בשנת 1998 יצא לאור ספרה של שרה אבינון "אל רפסודות בתהום" שמתאר את פרטי הסיפור מנקודת מבטן של אירנה ושרה.
