EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
צביה ישראלי
1930
יוצר הדף: שלי פייראיזן קשר לדף: אחר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

צביה ד'ישראלי ניצולת שואה מספרת:

נולדתי ב -29 לנובמבר 1930 בעיר דרזדן, גרמניה, בעיצומו של המשבר הכלכלי באותה תקופה. היה לי חדר ורוד. אחרי שלוש שנים כשהמפלגה הנאצית, והיטלר בראשה, עלתה לשלטון עברנו לדירה אחרת

בגיל שש הגעתי לבית הספר לטקס קבלה לכיתות א'.

אני זוכרת שקיבלתי מאבא ואימא חרוט מקרטון צבעוני ומבריק עם ציורים ובתוכו ממתקים ושעון. זו הייתה שמחה גדולה. אבל לא למדתי בסוף בבית הספר כי לא נתנו ליהודים ללמוד. נשארתי עם אימא בבית. אימא הייתה מתעצבנת עלי כשהייתי משפשפת את רגל העץ של המיטה ומוציאה ממנה קולות.

אבא שלי היה אדם מאד חכם ותמיד ידע לצפות מראש דברים. כשהגיעה שנת 1938 הוא ברח לצרפת ועבר את הגבול בצורה לא חוקית. בת דודו, גב' מילגרם, ובעלה סמואל גרו בפריז והיו להם שתי בנות-ירמה בת ה-  18 ורות בת ה14.

הוא לקח חדר בבית מלון וכתב לאימא שלי. עכשיו תיקחי את הילדה, שימי אותה ברכבת ותני לה לנסוע; אני לא אוכל לקחת אותה מהתחנה כי אין לי ניירות. תלבישי את החליפה הסרוגה הכחולה; תשימי לה את החצאית ולי תשלחי את הז'קט ותמונת פספורט קטנה כדי שהאיש שאני שולח ידע את מי לקחת.

זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת. אמא אמרה לי שאני נוסעת לפגוש את אבא. היא הביאה אותי לרכבת והשאירה אותי בה. הייתי בסך הכל בת שבע. הנסיעה מדרזדן לפריז הייתה ארוכה, כמעט 13 שעות. אני לא יודעת איך עברתי את הגבול בלי שיעצרו אותי. אולי חשבו שאני גרמניה, כי הייתי בלונדינית עם עיניים כחולות. פגשתי את האיש שאסף אותי. הוא דיבר רק צרפתית ואני דיברתי רק גרמנית. אני זוכרת שהגענו, קמתי והסתכלתי דרך החלון וחיפשתי את האיש עם הז'קט שלי. בשבילי היה זה  הסימן היחיד של האיש שיביא אותי לאבא.  הוצאתי את התמונה שלי כדי שידע שזאת אני ולא ייקח ילד אחר.

גרתי עם אבא בבית המלון ונרשמתי לבית הספר "רוטשילד", בית ספר יהודי. הוא  לקח אותי בבוקר וקיבל אותי בערב. אין לי מושג ממה חיינו, כי אבא לא עבד למיטב זכרוני.

יום בהיר אחד בשש בבוקר דפקו בדלת החדר. זו הייתה המשטרה הצרפתית. אבא זרק את הילקוט מתחת למיטה כדי שלא יחשבו שאני בבית הספר וייקחו גם אותי יחד אתו. לקחו אותנו לתחנת המשטרה וביליתי שם את היום. כל היום ספרתי בצרפתית. במשטרה היו רגילים למצבים כאלה.

היה להם טלפון של משפחה יהודית שדואגת לילדים במצב שלי. הם טלפנו בערב למשפחה הזו, כי הם לא ידעו מה לעשות אתי. הם באו לקחת אותי וישנתי לילה אחד אצלם. הם היו המייסדים של עמותה לעזרת ילדים. לעמותה היה ארמון מחוץ לפריס במונרמסי (פנימייה), ושם נמצאו כל מיני ילדים במצב משפחתי לא טוב. מרגע שאבא שלי התגייס היה צריך להעביר אותי קרוב יותר לדרום צרפת כדי שאהיה ליד אבא שלי. עברתי לפנימייה בארס. נראה שהנסיעה הייתה טראומטית. אני לא זוכרת ממנה דבר. מרגע שהגעתי לארס לא אהבתי להיות שם. זה היה מקום חשוך, ללא בית ספר וללא צעצועים. הוא שימש מקום הבראה לילדים חולי שחפת. בערב לפני שהלכנו לישון היינו הולכים סביב לחדר האוכל ומחממים את הרגליים. היה קר מאד. אכלנו  גרגרי חומוס. היו עושים צנזורה למכתבים שלנו ואסור היה לספר שרע לנו. באחת הפעמים הייתה לי דלקת שקדים מאד חריפה ושלחו אותי למרפאה, שם הוציאו לי את השקדים. אני זוכרת את זה כחוויה חיובית, שכן נתנו לי גלידה. לראשונה אכלתי גלידה. אבא הגיע לבקר וסיפרתי לו שאני לא אוהבת את המקום. הוא הבטיח לי שאם המצב יימשך- הוא יעשה הכול כדי להוציא אותי משם. קבענו כי משפט שאכתוב במכתב הבא יידע אותו שמצבי רע ואני חייבת לצאת. כשהוא חזר למחנה הצבאי כתבתי לו את המשפט. במקביל אימא שלי הצליחה לצאת מגרמניה ולהגיע לפריז. 

אימא מכרה בגרמניה את כל מה שהיא יכולה הייתה  למכור וסדרה לעצמה דרכון זמני גרמני, וחיפשה מדינה שמוכנה לקלוט אותה. זו הייתה יון עם מעבר דרך צרפת.  מדינת ישראל כמובן לא הייתה עדיין קיימת. היא התכוונה ל"אבד" את הדרכון בצרפת  על מנת להישאר בצרפת.

אז אבא הוציא אותי מהפנימייה והחזיר אותי לפריז כדי לפגוש באימא ולחיות איתה. אמא הייתה בהריון עם אחותי , פאני- אליס. אימא גרה במלון שאבא היה בו. ישנתי במיטה עם אימא שלי. היו רדיאטור ודלת, ואני ישנתי בין קצה המיטה לדלת. שם שיחקתי והעסקתי את עצמי. לא ירדתי לרחוב. אבל במלון פגשתי ילדה אחת בשם אלן. היא הייתה קתולית ואימא שלה הייתה גרמנייה. האבא היה יהודי. (את האבא לקחו למחנה ריכוז) היא מכרה גרביים לחיילים הגרמניים, והיא לקחה את אימא שלי יחד איתה למכור סחורה לחיילים הגרמניים.

תחילת המלחמה

פורצת המלחמה ואחותי נולדת ב1941. הצרפתים ריכזו גברים ונשים שלא בהריון, והעבירו את היהודים למחנות עבודה בדרום צרפת.  אימא ואבא לא היו עוד בקשר. אבא  עבר מהמחנה הצבאי למחנה עבודה בסודיי אונקורז במרכז צרפת, בחלק החופשי, שם כרה כבול מהאדמה. פעם באתי לבקר אותו ורציתי לעזור לו וחתכתי את עצמי.

במרץ 1941 בת הדודה שנשארה בפריז עם שתי בנותיה החליטה שצריך לברוח לצד החופשי. היה צריך לשלם לצרפתי שוחד כדי שיעביר אותנו מהצד הכבוש לצד החופשי. החליטו להפריד כוחות ולהשתמש במספר מבריחים כדי להקטין את הסיכוי להיתפס. ואז בת הדודה יצאה לבד. הבת הגדולה יצאה ברכבת והוסתרה בחדר המכונות של הרכבת. הבת השנייה, שהייתה בת פחות מ17 ואני היינו אמורות לנסוע עם הבת דודה ואימא שלי והתינוקת עם אחותי. יצאנו כולנו באותו הזמן. אימא  נלקחה בטעות לדרום צרפת, כשלמעשה, אבי היה במחנה עובדים זרים במרכז צרפת; כשניסתה להגיע אליו הצרפתים תפסו אותה  ללא ניירות ושמו אותה במקום שקוראים לו ריווזלט, מחנה מעבר למחנות למחנה דרנסי ששימש כתחנת מעבר לאושוויץ.  באותו מחנה חודשיים אחרי שתפסו את אימא שלי אחותי הלכה לעולמה ממחלה. אחרי שאחותי נפטרה אימא ברחה מהמחנה כדי לחבור לאבא שלי במרכז צרפת. גדר תיל הפרידה בין מחנה הנשים למחנה גברים ובצד השני חפרו תעלה כדי להזרים ביוב. אחד הגברים אמר לה שיש לו ידיד, שתמורת כסף שתשיג הוא יכול להבריח אותה עד לרכבת, כדי להגיע למרכז צרפת. לאימא שלי היה שק מוחבא של מטבעות זהב. היא ברחה דרך התעלה באמצע הלילה וחברה לאיש שהבריח אותה.

הגענו לעיירה, שם חיכה לנו מבריח שהיה צריך להעביר אותנו את הגבול לצרפת החופשית.

הצטרפה אלינו קבוצה גדולה של יהודים מפריז. נכנסנו ליער ענקי ושם הכלבים של הגרמנים מצאו אותנו. הכלבים התנפלו עלי ואני צעקתי. האשימו אותי שבגללי, בת התשע, נתפסו כולם. בצד הכבוש לקחו אותנו לתחנת משטרה. בדרך בת הדודה אומרת לה שהיא הולכת לספר סיפור. "תשמעי, ורה, אנחנו יתומות ואחיות אני בת  13.אחותי לא ידעה גרמנית והיא קטנה מדי. לי קוראים ריין ולאחותי קראו ורה. ואנחנו ברחנו מהפנימייה כי היה לנו רע מאד ורצינו להצטרף לאבא שלנו בצד החופשי כי אין לנו אימא..."  אמא שלי עוד הייתה בחיים והייתה לנו מטפלת גרמניה. סיפרתי להם אותו סיפור בצרפתית. היה לה מזל שלא הייתי טיפשה. כשיצאנו מפריז יצאתי עם הבובה. הגרמנים הציעו שמכיוון שהם לא יכולים לתת לנו לעבור לצד החופשי יסדרו אותנו בפנימייה טובה.

אימא ברחה לאזור הלא כבוש. אבל בת הדודה אמרה שהיא מעדיפה לעבור לצד החופשי. או לחזור למכרה בפריס. את השאר שלחו למחנה ריכוז. אנחנו נגיע לפריס ונלך אחריה ונראה מה יהיה. הם שחררו אותנו – היחידים מהקבוצה. מבין היהודים שנתפסו מהקבוצה הזו אף אחד לא שרד.

הגענו לפריז ולא היה אף אחד. כולם יצאו. היא הלכה לבעל הבית לקחת מפתחות כדי שיהיה להם איפה לישון. היא הביאה את המפתח, נכנסנו לווילה והלכנו לישון. רות לקחה מפה והסתכלה איפה הגבול. לא היה לנו כסף לשלם לעוד מבריח צרפתי. היא בדקה. מה שמחלק את צרפת זה נהר, שמפריד בין הצד הכבוש לחופשי. העיר הקרובה זה שאטו רו, ושם גרה מורה שהיתה לי. ניסע אליה ונשאל אותה מתי הגרמנים עושים את הסיור עם הכלבים. הכל היה מתוכנן. לא אמרו לנו שלנהר יש רגעי גאות ושפל,  ואנחנו נכנסנו בגאות. באמצע אני אומרת לרות שאני לא מרגישה את הקרקע. ואז היא לא יכולה להתקדם. הגרמנים גילו אותנו. הכדורים התחילו להיירות בנו מרחוק. היה פרטיזן מהצד השני שראה שאנחנו תקועות באמצע, הוריד את המכנס וכך עברנו לצד השני. בת הדודה שלי התעלפה מאפיסת כוחות. הגענו בקושי לצד השני. הפרטיזן לקח אותנו למשק שלו, אשתו נתנה לנו לאכול, ובבוקר הוא לקח אותנו לתחנת הרכבת. אבל פה יש בעיה היא צריכה להגיע לדרום  לאבא שלה. ואני למרכז לאבא שלי.  אמרנו שלום אחת לשנייה וכל אחת קיבלה את הכרטיס שלה.  הייתי אמורה להגיע לאבא שלי למחנה  העובדים הזרים. אני לא זוכרת את הנסיעה הזו. הגעתי לתחנת הרכבת שהיה כתוב ממק ושם אני צריכה לרדת. אני יורדת מהרכבת ואין אף אחד. אני לבד. התחלתי לבכות. הרגשתי את עצמי אבודה לגמרי. בזמנו  השומר על הפסים  גר ליד תחנת הרכבת. הוא יצא החוצה. ילדה,למה את בוכה? אבא  לא בא לקחת אותי? איך קוראים לו? מקס מושסביץ'. ואיפה הוא נמצא? במחנה לעובדים זרים בסודיי, ואז הוא אמר לי להמתין עם אשתו והאיש יצא לסודיי וימסור לאבא שלך שאת פה אצלנו.  אבא שלי הגיע. איפה אימא ואליס?- הוא שאל. אמרתי שאני לא יודעת כי הם יצאו הרבה זמן לפנינו, ואז הוא הביא אותו למחנה.  

הגעתי לפני התחלת שנת לימודים. אבא השאיר אותי אצל משפחה יהודית שגרה בממק. בהתחלת הלימודים אבא הכניס אותי לעיירה  אגלוטו, ובסופי שבוע הוא בא לבקר אותי. לא היה מקום בשבילי. הייתי בפנימייה ונכנסתי למיטת תינוק.  אבא ראה משאיות המגיעות למחנה, והוא המליץ לכולם לברוח ממנו. הסתיר את עצמו אצל הצרפתים הכפריים, ואימא שלי הגיעה. ראש העיר סידר לה מקום בבית חולים של נזירות במחלקה של זקנים ויתומים. לא כל כך אהבו אותי. זו השנה הראשונה שהייתי בכיתה ו'  והצלחתי להיות ראשונה בכיתה. קרובת משפחה הודיעה דרך המנהלת שתפסו את ההורים שלי. פרצתי בבכי. "אל תבכי, זה לא נכון!" אימא שלך מוסתרת בבית חולים ואבא שלך מסתתר אצל כפריים. רציתי לנסוע עד לאוסל להיות עם האישה הזו. הביאו לי את הכסף ששלמו עבורי לכל השנה. בסופשבוע אחד הגרמנים חיפשו את היהודים וכשרציתי לנסוע לא נתנו לי ובכיתי. המנהלת אמרה עכשיו את בוכה כשאני לא נותנת לך לנסוע לבקר את האישה באוסל, אבל כשרצחו את ההורים שלך לא בכית?! בסוף שנת הלימודים, כנראה, האישה הזו לקחה אותי.

עם בוא המשאיות אבא שלי ברח ממחנה העובדים. הוא היה הסתתר בזכות ניירות מזויפים. אימא שלי הייתה מוסתרת בבית החולים. הייתה מחלקה של יתומים ואני הייתי מוסתרת שם. אני לא רציתי להיות קתולית והנזירות שנאו אותי על כך.  נכנסתי למריבה עם סר ג'וזף מה ששם את אימא בסכנת מוות. אבא מצא עליית גג, שם הוסתתרנו עד סוף המלחמה. אבא היה מבריח אוכל. לא היו לנו בגדים ולא היו לי נעליים אלא רק כפכפים מעץ. כשכבר הייתי זמן ממושך בפנימייה נולד לי אח אחרי 16 שנה.

לאחר המלחמה

עליתי לארץ בשנת '51. אחי היה בצבא וביקש לשרת ב"גולני". עלה לארץ כחייל בודד. אבא נשאר בפריס ועלה לארץ לאחר מאמצים שלי. בסוף המלחמה הייתי יהודייה ללא אזרחות; לא הייתי גרמניה ולא הייתי צרפתייה . הרגע בו קיבלתי את תעודת הזהות בישראל היה הרגע המאושר בחיי.

אבא חזר לפריז לסדר את עתיד המשפחה. אני נשארתי בלימוז'. לא זוכרת שהלכתי לבית ספר שם. בבית ספר עממי למדתי שנה אחת. אבא  לא הצליח להסתדר כמו שצריך. נרשמתי ל"אורט" ויצרתי נוצות פרחים מלאכותיות. משם תפרתי חולצות גברים. הייתי הצעירה היחידה בקורס. אחי נולד ב'.46 נסעתי למרכז צרפת ללמוד בבית ספר למלונאות. עם זה הוכחתי פה בארץ שיש לי 12 שנות לימוד.

כיום אני מתגוררת בדיור מוגן בשכונת צהלה, ללא משפחה. משפחתי כיום היא חברי בדיור המוגן.

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text