שרה פרייליך
רגלה הימנית של שרה פרייליך נתונה בסד מתכת, המחובר לנעל הליכה גבוהה. היא נעזרת במקל הליכה ישן, ומדי פעם שואפת ממכשיר האינהלציה כדי להסדיר את נשימתה. לא מעט מכאובים היא סוחבת על גבה הרצוץ, אבל לא אישה כפרייליך תיתן לכאב לעצור אותה. את שטף הדיבור שלה אסור להפריע פן תשכח את הדברים החשובים, כך היא אומרת, ותוך כדי דיבור היא לא מפסיקה להתרוצץ. שולפת תמונות, מסמכים, מזכרות, רק שלא אפספס משהו.
שרה נולדה ב1924 בעיר וילנה. אביה היה רב חשוב מאוד בקהילה, דור המשך ל"גאון מווילנה" ולכן משפחתה הייתה מבוססת וידועה בעיר. היא הייתה הצעירה מבין כל 13 אחיותיה ואחיה, והיא היחידה ששרדה. כל מי שנשאר נרצח כמה חודשים לאחר שברחה לבריה"מ.
שרה‘לה הייתה בת 15 וחצי כשהגיעו הנאצים לעיר הולדתה בפולין. היא זוכרת את החיים בגטו וילנה, את ההכרה של הוריה כי חייבים להימלט, ולא יכולה לשכוח איך בגלל שבמקרה יצאה לחופשה אצל הסבתא בבריה"מ היא היחידה שניצלה. הנאצים רצו ביציאתם של יהודים פולנים, רבים ככל האפשר, אל האזור הסובייטי ולא נרתעו מלדחוף רבים לגבול, בניגוד לרצונם של הסובייטים.
לאחר שהגיעה אל סבתה באו החיים ביערות, בבריחה מתמדת, עד לתחנה האחרונה, סיביר, שם עבדה בעבודות כפייה על פסי הרכבת. היא הייתה אז בת 16 ובחודש השלישי להריונה. היא זוכרת במדויק את פניו של מי שאנס אותה ואיך הרגו את מי שניסה לעזור לה. את הילד, בנה היחיד, ילדה לבד בסיביר וגידלה לבד, "למוסר ולמעשים טובים", היא אומרת, "לא לגנוב ולא לשקר". כל זאת עשתה כאשר כל שבבעלותה היו הבגדים הדקים שהיא נשאה על גופה בחורף הקפוא של סיביר יחד עם עוללה הקטן .
ב-1960 שרה החליטה שהגיע הזמן לעלות ארצה. ראשית נסעה עם בנה לאיטליה ומשם עלו על בספינה לישראל. אבל מתברר שכל זה נעשה מאוחר מדי לדבריה. כיוון שב-1953 נחתמו הסכמי השילומים היא לא הייתה עוד זכאית לפיצויים ומצאה את עצמה עובדת בכל עבודה אפשרית כדי לפרנס אותה ואת בנה: ניקתה בתים, עבדה בבתי חולים, אצל כל מי שרק נתן לה.
ב1970 היא פגשה באהוב לבה, מרדכי. הם התחתנו בחתונה חגיגית ועברו לגור ממש דלת אחת לידי. למרות שמרדכי נפטר כבר לפני כמעט 20 שנה שרה'לה לא וויתרה על החיים. עד היום היא משאירה את דלתות ביתה פתוחות לרווחה לכל עובר ושב ונהנית לדבר על כל פרט בחייה, ועל חנה בבלי האהובה עליה, שכתבה כי "בחיים יש דברים מעל הכסף. אוזן קשבת, חיוך ותשומת לב".
