טוביה בילסקי
היה מנהיג יחידת הפרטיזנים של בלסקי, פרטיזנים יהודים, אשר שהו ביער נליבוקי (כיום במערב בלארוס) בעת מלחמת העולם השנייה.
טוביה בלסקי נולד ב8 במאי 1906, גדל במשפחה היהודית-פולנית היחידה בסטאנקייביץ'. הכפר הקטן במזרח פולין, כיום במערב בלארוס, נמצא בין הערים לידא ונבהרדק, שבשתיהן היה גטו במהלך מלחמת העולם השנייה.
בלסקי היה בנם של דוד ובלה בלסקי, אשר הביאו לעולם 12 ילדים: עשרה בנים ושתי בנות. טוביה היה ילדם השלישי. אחיו עשהאל, אלכסנדר זיסל ("זוס") ואהרן, הפכו מאוחר יותר לחברים ביחידת הפרטיזנים , אותה הנהיג.
במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש בלסקי כמתורגמן עבור צבא הקיסרות הגרמנית, אשר כבש את השטחים המזרחיים של האימפריה הרוסית. בהיותו דובר יידיש, רכש בלא קושי מיוחד את השליטה בשפה הגרמנית מתוך מגע עם החיילים איתם שירת.
בהיותו בן 17 הצטרף לתנועה החלוצית, בשנת 1927 גויס בלסקי לצבא פולין, שם התקדם בסופו של דבר לדרגת רב"ט, בגדוד חיל הרגלים ה-30.
לאחר שהשלים את שירותו הצבאי חזר בלסקי לביתו. בניסיון להגדיל את הכנסת המשפחה הוא שכר טחנת רוח. ההכנסה נותרה בלתי מספקת וב-1929, בהיותו בן 23, נישא טוביה לאישה מבוגרת ממנו בשם רבקה, אשר הייתה בעלת מינימרקט ובית גדול. הזוג התגורר בכפר הסמוך סאבוטניקי, והיה בעל חנות בדים.
בתקופת הכיבוש הסובייטי, ב-1939 חשש טוביה שייעצר על ידי
האנ. קה. וה. דה, בשל משלח ידו ה"קפיטליסטי-בורגני" ולכן עבר להתגורר בעיר לידא. בטרם עזב טוביה את סאבוטיניקי, הוא דחק באשתו, רבקה, לעקור איתו ללידא, אך היא סירבה.
בלידא, שהייתה בשליטה סובייטית, הכיר טוביה אישה בשם לילקה, והתאהב בה. בשלהי 1939 התגרש טוביה מרבקה ונשא את לילקה לאישה. הזוג לא נישא "רשמית" בשל מצב המלחמה.
בזמן מלחמת העולם השנייה-
בספטמבר 1939 סופחו השטחים לברית-המועצות. עם פלישת הגרמנים לברית-המועצות ב-22 ביוני 1941 גוייס ביילסקי, ברח ליער ואחר-כך חזר לכפר מולדתו. אחרי שהוריו ובני משפחה אחרים נרצחו בגטו נובוגרודק ברח ביילסקי עם אחיו זוסיה, עשהאל ואהרן, ליערות. הם השיגו נשק, יצרו ביער גרעין פרטיזנים בן 17 איש, רובם בני משפחת בילסקי, וטוביה ביילסקי נבחר למפקד. הוא שיגר שליחים לגטאות בסביבה והזמין את הכלואים בהם להצטרף לקבוצתו. מאות משרידי היהודים בגטאות של מחוז נובוגרודק, גברים, נשים וילדים, נהרו למחנהו של ביילסקי, וגדוד הפרטיזנים שלו גדל מיום ליום.
בתחילת יולי 1941 הגיעה יחידה של הוורמאכט לסטאנקייביץ' ותושבים יהודים הועבר לגטו בנבהרדק. ארבעת האחים לבית בלסקי הצליחו להימלט אל היער הסמוך. הוריהם, שניים מאחיהם, ובני משפחה נוספים, בהם רבקה, ואשתו ובנו של זוס, הוצאו להורג בגטו ב-8 בדצמבר 1941.
בלסקי הוביל קבוצה של פרטיזנים יהודים, אשר הסתתרו ביער. על אף העובדה שנרדפה על ידי הנאצים באופן קבוע, המשיכה יחידת הפרטיזנים של בלסקי להתרחב. מעת לעת פשטה היחידה על הגטאות על מנת לסייע ליושביהם להימלט. הם חיו ביער במשך למעלה משנתיים, ובנו במחנה שלהם בית ספר, בית חולים וגן ילדים. גדודו לא היה גדוד פרטיזנים במובנו הרגיל, אלא קהילה יהודית ביער, ובה בית-כנסת, בית-דין, סדנאות, וכו'.
כמנהיג יחידת הפרטיזנים של בלסקי, טוביה שם לו למטרה לתקוף מסילות ברזל וכבישים בהם השתמשו הנאצים לצורך העברת אספקה ועל מנת להציל יהודים, שהיו נתונים לרדיפות הנאצים בתקופת השואה. בסופו של דבר הצילה יחידת הפרטיזנים של בלסקי את חייהם של למעלה מ-1,200 יהודים.
יחידת הפרטיזנים של בלסקי פעלה נגד הנאצים ותומכיהם – מתנדבים ביילורוסים, וכן נגד תושבים מקומיים, שרצחו יהודים או בגדו בהם. בנוסף לכך עסקה היחידה גם במשימות חבלה. הממשל הנאצי הציע פרס של 100,000 מארק עבור ראשו של טוביה בלסקי, וב-1943 נוהל מבצע טיהור גדול נגד הפרטיזנים באזור זה. חלק מהקבוצות נפגעו קשות, אך קבוצת בלסקי עברה לאזור מרוחק יותר ביער והמשיכה להגן על חבריה הלא-לוחמים.
במסגרת המאמץ לכלכל את יושבי המחנה פשטו לוחמי הקבוצה על כפרי הסביבה והחרימו מוצרי מזון. התנגדות מצד האיכרים יכלה לא פעם לגרום לאלימות כלפיהם ואף לרציחתם. כך נוצרה עוינות כלפי קבוצת בלסקי, הגם שחלק מהאיכרים בחרו לסייע לה.
הפרטיזנים בחבורת בלסקי היו קשורים לפרטיזנים הסובייטים, שפעלו באזור יער נליבוקי תחת גנרל פלטון. מספר ניסיונות של הפיקוד הסובייטי לספח את הקבוצה נדחו, והקבוצה שמרה על המבנה המקורי ונותרה תחת הנהגתו של טוביה. כך יכול היה להמשיך ולהגן על האוכלוסייה היהודית ולקיים בד בבד פעילות קרבית.
הקבוצה חולקה לשתי יחידות, "אורדז'וניקידזה" – שהונהגה על ידי זוס והצטרפה לפעילות הלוחמה של הפרטיזנים הסובייטים, ו"קאלינין" – שהונהגה על ידי טוביה.
לפי מסמכים הרגו היחידות 381 חיילי אויב, חלקם בפעולות משותפות עם הפרטיזנים הסובייטים; 49 מחברי הקבוצה נהרגו בלחימה.
בקיץ 1943 פתחו הגרמנים במצוד גדול ביערות נליבוקי כדי להשמיד את כוחות הפרטיזנים, ובייחוד את גדודו של ביילסקי. הפרטיזנים נסוגו למעבה היער, ומפקדת החטיבה פקדה על ביילסקי להשאיר ביחידתו רק רווקים נושאי נשק, ואילו בעלי משפחות, נשים וילדים נצטוו לצאת את האיזור ולא לנדוד אחר הלוחמים. ביילסקי, שידע שההוראה חורצת את גורל האזרחים למוות, לא נשמע לה, נסוג עם כל הגדוד כשהלוחמים מחפים על האזרחים, עד שהוציאם בשלום מן היער המכותר.
בקיץ 1944, עם שחרור האיזור, נכנס ביילסקי עם גדודו, גדוד הפרטיזנים על-שם 'קאלינין' ובו 1,230 לוחמים, במצעד צבאי לעיר נובוגרודק.
ובנוסף ב-1944 גויס האח עשהאל בלסקי ל"צבא האדום", ונהרג בקרב בגרמניה.
אחרי המלחמה חזר ביילסקי לפולין. ב- 1945 עלו הוא ושני אחיו ששרדו לארץ וב-1954 התיישב בארצות-הברית.
הם הצטרפו לאחיהם המבוגר יותר, וולטר, שחי בניו יורק, לשם עבר עוד בטרם המלחמה. במשך 30 שנה ניהלו טוביה וזוס בניו יורק חברת הובלות קטנה. טוביה נישא ללילקה, פליטה יהודייה כמותו. הם נותרו נשואים למשך שארית חייהם. בנישואיהם הביאו לעולם שלושה ילדים: הבנים מייקל ורוברט, והבת רות, אשר העמידו להם תשעה נכדים.
טוביה הלך לעולמו ב-1987, הוא היה כמעט חסר פרוטה. תחילה נקבר בלונג איילנד. שנה לאחר מותו הוצאו עצמותיו מהקבר והועברו לירושלים, שם נערכה לו הלוויה ממלכתית עם טקס צבאי מלא, ב-1988. קִברו נמצא בהר תמיר.
"אל תמהרו להילחם ולמות... אנחנו צריכים להציל נפשות. חשוב יותר להציל יהודים מלהרוג גרמנים."
כך הורה טוביה ביילסקי ללוחמי מחנה המשפחות שאותו הקים.
