EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
אליהו זילברברג
1924
יוצר הדף: ניר גרינפלד קשר לדף: חבר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

אליהו זילברברג

 

 

תאריך הלידה-7/7/1924

 

מקום הלידה: מדינה-פולין, העיירה אופטוב.

 

גיל בתקופת המלחמה- מגיל 15 עד גיל 25

 

סיפורה של הדמות לפני המלחמה-

גדלתי בבית יהודי-ציוני. סבא היה שייך ל"מזרחי" ואבא ל"ציונים הכלליים".

בשנת 1935 עלה סבא ארצה וגר ברעננה בה הוא נפטר.

ההורים חיכו עד שהילדים יגדלו על מנת לעלות ארצה. לדאבוני, תפסה אותנו מלחמת העולם ה2 והשואה האיומה.

השאיפה בבית תמיד הייתה לעלות ארצה, לכן שלחו את הילדים לבית ספר עברי בשם "תרבות" בו למדו את כל המקצועות בשפה העברית והתרבות העברית היוותה גורם חשוב בחינוך התלמידים. לפני הקמת בית ספר זה, נהגו ללכת לחדר המתוקן או לבית ספר עממי פולני- שני אלו לא השתוו לחינוך שניתן בבית הספר "תרבות".

בית הספר "תרבות" ניחן בקומץ מורים בוגרי סמינריונים עבריים, ואלו ראו את עבודתם כיעוד ולא כמקצוע בלבד.

התנועה הציונית שהייתה גם היא פעילה בימים אלה הציבה לבית הספר מספר יעדים:

א. מתן חינוך והשכלה נאותים לכל ילד וילדה בתנאי דיור והיגיינה מתאימים.

ב. ריכוז החינוך וההשכלה תחת קורת גג אחת ללא הזדקקות לבית הספר הפולני העממי.

ג. ניצול כל הישגי הפדגוגיה המודרנית לשם קידום ההשכלה והלימוד.

ד. העמדת א"י כמרכז החינוך וראיית הלשון והתרבות העברית כאבן פינה לכל פעולה חינוכית.

נוסף לבית הספר הוקם גם גן-ילדים כחידוש חינוכי שכפוף היה לבית הספר.

העיירה בה גדלתי נקראת אופטוב ונמצאת במרכז פולין כ60 ק"מ מקילצ'ה.

החיים באופטוב היו חיי יהודים מלאים. האוכלוסייה כללה 50% פולנים ו50% יהודים (סה"כ 15,000 תושבים).

 

 

 

סיפורה של הדמות במהלך המלחמה-

1.משנת 1940-1942 עבדתי כשליח בלשכת העבודה הכללית הגרמנית. היתרון היה שיכולתי לנוע מחוץ לגטו.

2. ב- 22 לאוקטובר 1942,התקיים הגירוש של יהודי אופטוב. הקהילה הקדושה לא קיימת יותר. כולם נשרפו במכונת ההשמדה הנאצית הנקראת מחנה טרבלינקה.

3. משפחתי ידעה שמתקרב הגירוש, ולכן  מצאנו מחבוא זמני במחנה עבודה בסנדומיש. אולם זה לא היה לזמן רב. סבתא, אמא, אחי ובת דודתי גורשו משם יחד עם יהודי סנדומייש למחנה ההשמדה בבלז'יץ.

4. נותרתי עם אבא לבד וקומץ קטן של יהודים שעבדו בשירותי חקלאות וכבישים.

5. באוגוסט 1943 העבירו את אבא ואותי למחנה פיונקי, ושם עבדנו בייצור אבקת שריפה.

6. כשהתקרבו צבאות רוסיה לפולין עד לנהר הויסלה העלו אותנו על קרונות משא, והגענו לאוושוויץ ב31 ליולי,1944.

7. הייתי צעיר וכשיר לעבודה. הגרמנים קעקעו לי מספר ביד "B-1111 ", ונשלחתי לעבודה לגרמניה.

הלכתי להיפרד מאבא ומילותיו האחרונות היו "אם תישאר בחיים, אל תחזור לפולין הארורה. תיסע לפלשתינה."

8. נשלחתי למחנה גליביץ עברתי שם קורס להלחמה והוצבתי לעבודה במפעל לרכבות משא.

אסיים בסיפור קצר הידוע בשם "צעדת המוות" מגליביץ עד בוכנוולד:

בינואר 1945 כששמענו מרחוק את יריות הארטילריה הרוסית גורשנו ממחנה ריכוז גליביץ 1 לכיוון לא ידוע.

יצאנו כ1500-אסירים בליווי אנשי האס.אס. כל הטרנספורט הלך ברגל במשך חודש ימים בכל מיני דרכים של אזור סודטים ושלזיה.

התקופה הייתה בחורף הקשה של פולין-כפור ושלג.

הלכנו לאורך קילומטרים. רגלינו מועדות על קרקע ודרכים קפואות.

אנו תומכים פעם בפעם איש ברעהו, מרימים איש את רעהו וגוררים זה את זה הלאה.

אנשי האס.אס מאיצים בנו ומי שלא יכול להמשיך ללכת ונשאר שוכב בצד הדרך נורה מיד. חברי קזימירסקי מעד וביקש להשאירו. הזקיף הרים את הרובה ודחף אותי להמשיך.

כמו כל אסיר מחנה סבלתי גם אני מבצקת. רגלי היו נפוחות ועורן מתוח עד כדי כך שכמעט לא היה בכוחי לכופף את ברכי. לא קשרתי את שרוכי נעלי כי רק כך יכולתי להעלות את נעלי על רגלי הנפוחות. רגלי היחפות בחלקן, היו משום כך כמעט תמיד רטובות והנעלים מלאות בשלג. הדבר גרם כמובן לחבורות כפור ואבעבועות קור. כל פסיעה ופסיעה הייתה עינוי של ממש.

בשארית כוחותיי, תשוש וללא רצון להמשיך הגעתי בעזרת שני חבריי(האחים מליצקי בני העיר שלי) למחנה הריכוז גרוס-רוזן. על מנת לתאר מחנה זה אומר במילה אחת "גיהינום עלי אדמות". הבוץ במחנה היה עד הברכיים, וכששקעתי עם רגלי, לא היה בכוחי לשלוף אותן מן הבוץ.

 

 

בעזרת חברי הצלחתי להוציא את הרגלים כשהנעלים נשארים תקועים בבוץ. הגעתי יחף לאחד הצריפים.      

לרוע מזלי, אחד האסירים דרך על שתי אצבעות של רגלי השמאלית וגרם לחתך עמוק עד העצם. לא הרגשתי דבר. הרגל הייתה קפואה.

למחרת התעוררתי משנתי על הרצפה. על ידי שכבו גוויות קפואות. לפי אמירות של הימים ההם, מיד דאגתי "לארגן" לי נעלים.

מגרוס-רוזן נשלחתי עם רכבת משא לבוכנוולד(מחנה זה הוקם בשנות ה30 כמחנה ריכוז). נסענו ארבעה ימים ללא אוכל ושתייה. התקיימנו מאכילת שלג.

כשהגעתי לבוכנוולד וקיבלתי מנת לחם עם מרק, לא הייתי מסוגל לבלוע את הלחם ומסרתי אותו לאסיר אחר תמורת מרק. כמובן שהייתי "מוזל מן"(איש מזל) מושלם, ונשלחתי לבלוק 65 במחנה הקטן- הבלוק של הנכים.

למזלי, לאחר חודשיים שוחררתי ע"י צבא ארה"ב, ויום השחרור נהפך במשפחה ליום הולדתי, וכולם חוגגים את יום השחרור 11/4/1945.

 

 

מה אירע אחרי המלחמה:

העלייה לארץ ישראל-

בגלל מצבי הבריאותי הצלב האדום הביא אותי מבוכנוולד לשוויצריה.

שם הבראתי פיזית ונפשית. לאחר שגמרתי את לימודיי, עשיתי חצי שנה התמחות. הגעתי באונייה ארצה לחיפה ב29 לדצמבר 1949.

 

המשפחה כיום-

אני נשוי לעליזה 56 שנה באושר, ויש לנו שני בנים גדי ואריק וחמישה נכדים.

 

עיסוק כיום-

שנינו גמלאים: עליזה הייתה מורה בבית ספר עממי והיום מתנדבת במרכז לעיוור.

אני הייתי עובד מדינה- 12 שנה עבדתי במחלקת עבודות ציבוריות, ו-14 שנה במשרד התקשורת ובהמשך בבזק.

10 שנים נוספות הייתי עצמאי ועסקתי בשמאות מקרקעין ובאותן שנים התנדבתי בהסעת חולים מביטוח לאומי.

 

לסיכום,

אני מלא גאווה שהצלחתי להקים משפחה מכובדת ורחבה כפי שהגדירה ביום השחרור נכדתי דנה "מאחד יצאו אחד עשר זילברברגים".-

זאת הנקמה שלי על שונאי ומשמידי ישראל.

גם היום כשאנו כותבים שורות אלו, עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר רק בחלק הקטן שכתבנו לעיל.

השנים לא מרפאות את הכאב ולא משכיחות את הזיכרונות, וכל שאיפותיי הן שדורות ההמשך ירימו את לפיד הזיכרון ויעבירוהו  לדורות הבאים.

השואה הייתה הפשע הגדול ביותר שנעשה בעיקר ביהודים, לכן צריך לזכור ולא לשכוח לדורי דורות, ובכך לשמור על המורשת שלנו.

 

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text