EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
אליעזר הופנברטל
1931
יוצר הדף: מיכל עציוני הופנברטל קשר לדף: אבא
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

נולדתי בעיירה נארול ב- 1/4/1931 (או לפי דברי דינה 1/11 ) למשפחת הופנברטל, הצעיר מבין חמישה ילדים.

הרחוב בו היו הבית וחנות הבדים שלנו, בשם קלאק ע"ש משפחת אמא, נשרף במהלך הכיבוש הגרמני בערך ב- 11/1939 .

לאחר השריפה המשפחה עברה לדוד של אבא שלי בעיירה נארול.

השטח הועבר לידי הרוסים אחרי מספר חודשים, כנראה בתחילת 1940 ואז הרוסים הציעו לאבא אזרחות רוסית. אבא סירב ואז למעשה הרוסים גרשו את המשפחה כמו עוד הרבה משפחות יהודיות ברכבת לסיביר – נובוסיבירסק. שם עברנו רחצה, חיטוי וקבלה ומיד בוצעה העברה במעבורת מעבר לנהר, למקום מבודד תת קרקעי בו רוכזו כל האסירים.

המבוגרים יצאו לעבוד ביער בדרך כלל בניסור עצים שנשלחו משם דרך הנהר. הילדים עסקו בשוטטות ביער בחיפוש אחר מזון כמו תותים, פטריות, "דבש" נוזל מהעצים.

לאחר מספר חודשים התגלו מקרים של טיפוס בקבוצה ואז נשלחנו ברכבת לאורל ליד סברדלובסק לקוננידבור (חצר סוסים ברוסית) שם נפגשנו עם עוד קבוצות וגרנו בצריפים. כל משפחה קיבלה צריף. הילדים הלכו לבית הספר וההורים לעבודה: חפירת תעלות ועבודות תשתית. שהינו שם כנראה עד ערב הפלישה הגרמנית לרוסיה ביוני 1941.

אז החליטו הרוסים כנראה שהמקום אסטרטגי ויושבי המחנה נשלחו לאוזבקיסטן. ברכבת לטשקנט לשם הגיעו פליטים נוספים מהאזורים שנכבשו כבר ע"י הגרמנים במהלך הפלישה לרוסיה. מטשקנט נשלחנו לעיר קרשי ברכבת. שם המשפחה הועברה ע"י משאית לקולחוז בסביבה. שם במקום, זו הפעם הראשונה שראינו משאית נוסעת (מרוב פחד המקומיים ברחו).

בקולחוז השתכנה משפחתנו בת שבע נפשות במבנה נטוש של אסם כנראה, בלי אוכל בלי תרופות ובלי שפה לתקשר בה ובלי כל תמיכה מוסדית של המדינה. המשפחה הגיעה עם חבילות בגדים/בדים שלקחו עמם מהבית ומחנות הבגדים של הוריי. זה כל שהיה מטלטלינו. באסם אליו הגענו לא היה דבר. כל האזור עסק בגידול כותנה וליד הבית גידלו משק בית ירקות וכדומה.

אמא עסקה בתחילה בסחר חליפין, אוכל תמורת חתיכות בדים צבעוניים. אחרי כחודש מת אבא כנראה מדיזנטריה ומיד אחרי כן נפטר אחי זאלקע (יעקב), האח הרביעי. ולאחר מכן אמא. כנראה כולם חלו בדיזנטריה. ארבעת הילדים בהובלת הבכור שמואל (יליד 1927) הלכו לבית ילדים יתומים פולנים בעיר קרשי.

שם בבית הילדים קיבלנו אוכל, תרופות. שהינו שם עד 1/5/1946 , היום בו נשלחנו ברכבת חזרה לוורשה, לבניין היחידי בו נאספו ילדים שחזרו מהמלחמה. (היה זה בית משוגעים ישן שהאס-אס חיסל את יושביו והתיישב בו בעצמו למשך המלחמה). משם היה פיזור בעזרת ארגונים ציוניים לעיירה גרמנית עם גגות אדומים בשם ז'מביץ.

הגעתי עם אחותי דינה לז'מביץ לאחר שרחל, אחותי הגדולה (האחות השנייה) כבר הייתה שם, עם בעלה וילד. מז'מביץ לאחר שהייה של כשבועיים הועברנו לצ'כוסלובקיה לברטיסלבה לשבוע-שבועיים ומשם לווינה לשבוע ומשם לזלצבורג למשך כשלושה חודשים עד שהגיעה רכבת צבאית אמריקאית שלקחה אותנו לבריסל. מזלצבורג היה פיזור לכל מיני מקומות. מפקד המחנה הציוני שהתחשב בגילנו הצעיר שלח אותנו ברכבת האמריקאית המסודרת יחסית, לבריסל. 

בבלגיה היינו בלתי לגאליים כי הגענו עם הצבא האמריקאי ולכן נשלחנו משם ע"י אנשי הבריגדה לעיירה בשם אינגן בבלגיה, עיירה שהבריגדה היהודית שחררה מידי הנאצים וגביר העיירה העשיר כולל בית חרושת לריבה היה לרשותנו. כ-200 צעירים מכל אירופה כולל מצ'כיה ושוודיה. שם שהינו כמעט שנה בתנאים טובים מאוד (תפוזים ושוקולד) עד שהתפנה מקום באניית המעפילים תאודור הרצל. כל השוהים במחנה באינגן למעשה נשלחו ברכבת. 


קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text