EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
שלומו פרלשטיין
1910-1990
יוצר הדף: דניאל חזן קשר לדף: סבא/תא
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים

 

שוחחתי עם סבתא שלי, חוה, אמא של אמא שלי, ושמעתי ממנה על קורות הוריה, שנולדו בפולין סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה וכיצד שרדו את מלחמת העולם השניה, אחריה עלו לארץ ישראל.

אביה של סבתי, שלמה פרלשטיין נולד ב 1910 בוורשה שבפולין למשפחה חרדית של חסידי גור, שהיו לה בסך הכל חמישה ילדים. האמא פירנסה את המשפחה שהתגוררה באזור היהודי של המעמד הנמוך בוורשה, בו הוקם הגטו במלחמת העולם השנייה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914, כהסבא היה בן ארבע, סבלה המשפחה עוני ורעב.

כילד חרדי סבא למד בחדר מגיל שלוש. אולם בגיל בית ספר היסודי, ללא ידיעת אביו, הוא רשם את עצמו לבית ספר יהודי חילוני, ולמד בו עד גיל 13 ואז יצא לעבוד. הוא התחיל לעבוד כשוליה בבית דפוס קטן ומהר מאוד הפך לבעל מקצוע מנוסה. כסדר דפוס מומחה הוא התקבל לעבוד בעיתון פולני מוביל ועבד שם עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה ועזר בפרנסת המשפחה. 

בתקופה זו הצטרף לאיגוד העובדים של פועלי הדפוס, שהיה איגוד העובדים המוביל בפולין. סבא לא היה ציוני. הוא השתייך ל"בונד" ( תנועה יהודית סוציאליסטית שדגלה בשילוב היהודים במדינה תוך שמירה על התרבות היהודית ובמיוחד על שפת היידיש). במסגרת זו הצטרף לאירגון הספורט של התנועה "מורגנשטרן", כאן פגש את אישתו לעתיד, אסתר.

בתחילת שנות השלושים, בין שתי מלחמות העולם ובתקופה של אנטישמיות גואה בפולין סבא שירת במשך שנתיים בצבא הפולני.

אמה של סבתי, אסתר טייבלום, נולדה בוורשה ב- 1914 חמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במושגים של היום המשפחה הייתה מסורתית. האבא עבד בבית חרושת לעיבוד עורות ואחר כך היה בעל מכולת והתקשה לפרנס את משפחתו. במשפחה היו בסה״כ שבעה ילדים. המשפחה חייתה באזור היהודי של וורשה, בו מוקם הגטו בתקופת מלחמת העולם השניה.

אסתר סיימה בית ספר יסודי. עד לפרוץ מלחמת העולם השניה עבדה בחנות פרוות. כנערה הצטרפה לאגודת הספורט ״מורגנשטרן״ ושם הכירה את שלמה בעלה לעתיד.

ב-1.9.1939, לאחר שרוסיה וגרמניה חתמו ביניהן על הסכם אי התקפה - הסכם ריבנטרופ-מולוטוב במסגרתו חילקו ביניהן את פולין, פרצה מלחמת העולם השניה עם פלישת הצבא הגרמני לפולין. סבא, כחייל מילואים, נקרא להתייצב לצבא הפולני בעיר ביאליסטוק, שהייתה עתה בשטח רוסיה לאחר שסופחה אליה במסגרת ההסכם. סבא עזב את המשפחה בחיפזון באמונה שיחזור לוורשה במהרה. עזיבה זו ללא פרידה של ממש שהיתה כרוחה גם באובדן התמיכה הכלכלית במשפחה ייסרה אותו עד יומו האחרון.  הצבא הפולני התמוטט בתוך ימים ופולין נכנעה לגרמנים בתוך כשישה שבועות. אסתר נשארה בוורשה ועברה שם את הפצצות האוויר האיומות עד לכניעה.

פולין חדלה להתקיים כמדינה עצמאית. לסבא היה ברור שאין טעם לחזור לוורשה והוא קרא לאסתר להצטרף אליו לביאליסטוק. אסתר הגיע אליו והם התחתנו בביאליסטוק בחתונה יהודית עצובה בנוכחות עדים - אנשים זרים מהרחוב - וללא איש מבני משפחותיהם הגדולות. כך התחילו את חייהם המשותפים.

סבא הצליח להתקבל לעבודה בבית דפוס ממשלתי בעיר וכך ניתן להם מעמד של פליטים ברוסיה. 

זמן קצר לאחר שהגרמנים פלשו לרוסיה והחלה המלחמה בין רוסיה לגרמניה הרוסים היגלו את כל מי שלא היה אזרח רוסי בעיקר לאזור הסיבירי של ברית המועצות.  ערב אחד כשסבא היה בעבודה הגיע אדם לביתם והורה לסבתא לארוז את חפציה לקראת פינוי ל"מקום בטוח". האיש לא הסכים לחכות עד שסבא יחזור והבטיח שיוכל למצוא אותה בקלות במקום הריכוז הקרוב לביתם. לא כך היה. סבתא הועלתה לבדה על רכבת שדהרה צפונה. למעלה מחודש לאחר מכן, בדרכים שלא יאמנו, הצליח סבא למצוא את סבתא קרוב למקום גלותם ברפובליקה של קומי. זה היה ממש נס.

סבא וסבתא הוגלו מביאליסטוק לאחד מהמחנות הרוסיים בהן ביצעו עבודת כפייה - "גולאג". המחנה אליו הגיעו נבנה ביער ובו עסקו בכריתת עצים. הם הוכנסו לביתו של האחראי על אורוות הסוסים. זה היה מזל נוסף שנפל בחלקם. אדם זה, שהוגלה לסיביר בשנות השלושים מפני שהיה בעל רכוש לפני המהפכה הבולשוויקית, דאג להם כלבני משפחתו. הוא יעץ להם להגיד שמוצאם ממשפחות של בעלי סוסים כדי שיתנו להם לעבוד בהובלת העצים הכרותים ולא בחטיבת העצים. חטיבת עצים הייתה עבודת פרך ממש שגרמה לתמותה גבוהה במיוחד. התשלום ליום עבודה נקבע לפי מכסות. בעבודת ההובלה ניתן היה למלא מכסות גבוהות יותר מאשר בחטיבת עצים. בזו לא ניתן היה למלא את המכסות שנקבעו, דבר שגרר מכסות מזון מוקטנות ומוות כתוצאה מכך. במיוחד בחורף בטמפרטורה של 20 – 30 מעלות מתחת לאפס היתה עבודה כזו ביער קטלנית עוד יותר.

סבתא שלי, חוה, מספרת, שהסיפורים שסיפרו לה הוריה מאז הייתה ילדה צעירה, על יחסו של האחראי על אורוות הסוסים כלפיהם עיצבו את אישותה. אדם זה, בעברו קוזק מאזור הדון – רוסים שהיו ידועים באנטישמיות קשה - ראה בהם קודם כל בני אדם הזקוקים לעזרה, התחלק אתם במעט שהיה לו, דאג וטיפל בהם בסוף יום עבודה קשה מנשוא ותמך בהם בתקופה הקשה בחייהם ובכך פשוט הציל את חייהם. וזאת כשהוא עצמו הוגלה לסיביר וחי שם שנים ארוכות בתנאי חיים קשים ביותר. מדמותו ומעשיו התפתחה תודעתה על חשיבות ההגנה על זכויות אדם.       

בשנת 1941, לאחר שגרמניה פתחה במלחמה עם רוסיה הסכימה ממשלת פולין הגולה שישבה בלונדון לשתף פעולה עם רוסיה במלחמה נגד גרמניה  (הסכם שיקורסקי מייסקי). במסגרת זו שוחררו אזרחי פולין ממחנות הכפיה בסיביר. רובם נשלחו ברכבות למזרח המדינה. הדרכים ותחנות הרכבת היו עמוסים בפליטים שבגלל הקצאת הרכבות למטרות המלחמה, המתינו שבועות ארוכים לרכבות שיסיעו אותם מזרחה. כתוצאה מכך שררו בקרבם רעב והתפשטה מגפת טיפוס איומה ממנה מתו רבים.

סבא וסבתא הועברו בהתחלה לקולחוז בקזחסטן ולאחר מכן לקולחוז באוזבקיסטן. בקולחוז חיו בקרב האוכלוסיה המקומית. מפני שהגברים המקומיים בגיל העבודה גוייסו לצבא הרוסי הפליטים הפולנים - גברים ונשים - נדרשו להיות כוח העבודה במקום. סבא לימד את עצמו עבודות סנדלרות ובכך הציל את עצמו ואת סבתא מרעב. בעבודתו זו גם יצר יחסי אמון עם בני המקום – בעיקר זקנים נשים וילדים קטנים שסבלו מתנאי חיים קשים, - וקיים עמם יחסי תמיכה ועזרה הדדית. 

מדי פעם במסגרת המאמץ המלחמתי ערך השלטון גיוסי עבודה למכרות בהם חצבו מתכות שונות, גם בקרב הפליטים היהודים. הסיכוי לשרוד בעבודת פרך זו, מהקטלניות שבעבודות הגולאגים היה קלוש. פעמיים, בתושיה ובמזל הצליח סבא להיחלץ מגויס כזה. באחת הפעמים תמרן כך שהוא וחברו, שנלקח מהקולחוז יחד עמו, ישארו אחרונים, ואז הציע לאחראי על המשלוח עיפרון כימי, שהיה יקר המציאות. וכך בזכות עיפרון הצליחו השניים להשתחרר מהגיוס ולחזור לקולחוז. 

בעקבות ההסכמים בין בעלות הברית, עם סיום המלחמה, התחילה החזרת פליטי המלחמה העקורים למקומות מהם הגיעו. מליוני אנשים באירופה, ביניהם יהודים שברחו לרוסיה וניצולי מחנות ההשמדה, נעו בדרכים. סבא וסבתא הוסעו ברכבות לכיוון פולין. במהלך המסע שארך חודשים רבים הם ציפו לפגישה עם בני משפחותיהם מבלי לדעת דבר על גורל היהודים בפולין בכלל והגטו בוורשה בפרט. בינתיים סבתא הייתה בהריון. משום שתאריך הלידה התקרב הם ירדו מהרכבת בעיר קטוביץ בפולין, מרכז רכבות גדול, והועברו למחנה עקורים שמוקם באחד ממחנות העבודה הנלווים של אושוויץ, בפיסקוביץ. בצריף המגורים במחנה, ילדה סבתא תאומות. סבא היה המיילד.

באותם ימים הם שמעו לראשונה פרטים על שנות המלחמה בוורשה, על חורבן הגטו, על השמדת היהודים ועל כך שאיש ממשפחתם (חוץ מאח אחד של סבא, אותו הצליח להביא אליו לביאליסטוק לפני פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה) לא שרד.

באותה תקופה, עם חזרת יהודים ניצולים למקומות מגוריהם בפולין מלפני המלחמה, היו פולנים שהתאכזבו מכך שלא כל היהודים הושמדו, והגיבו בפרעות ובמעשי רצח נגד היהודים. ידועים במיוחד שני פוגרומים שהתרחשו באזור בו התגוררה עתה המשפחה הקטנה – בעיר קרקוב בסוף שנת  1945 ובעיר קילצה ביולי 1946, בה נרצחו 42 יהודים וכ-80 נפצעו. במציאות הזו סבא וסבתא, שזה עתה התבשרו שאיש מבני משפחותיהם לא שרד, הורים לשתי תינוקות בנות שלושה חודשים, מחליטים לוותר על אזרחותם הפולנית, ולעזוב לתמיד את המדינה בה חייתה משפחתם מאות שנים. סבא וסבתא נימנו על כ- 150,000 יהודים שהגיעו למסקנה זו בעקבות הפוגרומים ועזבו את פולין במסגרת תנועת "הבריחה" – התארגנות ציונית בראשות שליחם מישראל שהוציאה באופן לא ליגאלי כ-300,000 אלף ניצולי שואה מארצות מזרח אירופה והעבירה אותם בדרך לא דרך בעיקר לאוסטריה וגרמניה, שהיו בשליטת אנגליה וארצות הברית.

סבא וסבתא חסרי כל. רכושם הוא שני תרמילי גב, עגלת תינוקות ואילפס לצליית אווזים ששימש כאמבטיה לתינוקות. בלילות סבא ישן על החיתולים כדי לייבשם. למחרת ימשיכו במסע הרגלי בשיירות הארוכות או במשאיות מוסוות מכוסות בברזנט.  לאחר ימים רבים הם מגיעים לעיר אולם בבואריה ומשוכנים במחנה צבא גרמני לשעבר, שהפך למחנה עקורים. סבא עבד בעיר מינכן הסמוכה בהוצאת עיתון בשם פח״ח - פועלים חיילים חלוצים -  עיתון שיוצא במסגרת הפעילות של השליחים מארץ ישראל שפועלים בקרב היהודים העקורים. אלה מרוכזים באירופה בתקופה בה אסרו הבריטים על העליה היהודית לישראל.

ב-1948 קמה המדינה. סבא וסבתא, שכזכור השתייכו ל״בונד״ והאמינו בהשתלבות היהודים בפולין, מחליטים לעלות לישראל. בתום מלחמת העצמאות מתחיל מפעל העלאת היהודים למדינת ישראל. באפריל 1949 עוזבת המשפחה הקטנה את  העיר אולם ומגיעה לעיר הנמל מרסי בצרפת. משם יצאו כחודש לאחר מכן לארץ ישראל באוניה עצמאות. ב- 9.5.1949,  יורדים מהאוניה אבא אמא ושתי בנות בנות שלוש. את פניהם מקבל נתן אחיו הצעיר של סבא, היחיד שנותר מכל המשפחה וניצל ברוסיה בזכות סבא. המשפחה מועבר למחנה אוהלים באגרובנק שליד חדרה. כעבור  ששה שבועות הם עוזבים את מחנה האוהלים עם שתי בנות חולות מאד ומגיעים למושב השיתופי "כפר מונאש" בו פועל בית דפוס, והיה לבית הראשון של סבא וסבתא מאז שנישאו בדצמבר 1939.

מייד לאחר סיום המלחמה, עוד בפולין, סבא וסבתא מחפשים קרובי משפחה באמצעות הצלב האדום. הם מצליחים לאתר רק את נתן שהקשר עימו נותק כשהם הוגלו מביאליסטוק לסיביר. נתן, התגלגל מרוסיה לאיטליה וממנה עולה לישראל מייד לאחר קום המדינה. המאמצים למצוא בני משפחה נוספים נמשכים לאורך שנים עכשיו גם באמצעות המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית שמשודר ברדיו ולא מאזנים כולם בתקווה למצאו בן משפחה שעקבותיו נעלמו בזמן המלחמה וגורלו לא נודע. איש לא נמצא.

פתאום, יום אחד בשנת 1961, כאשר המשפחה כבר גרה בעיר בני ברק, מגיע מכתב מהסוכנות היהודית. אח של סבתא יעקוב, שגם אותו חיפשו כל השנים ולא מצאו מחפש את אחותו. מתברר שמישהו סיפר ליעקוב שסבא וסבתא מתו ברוסיה, לכן לא חיפש אותם. מיעקוב שמעו לראשונה על החיים בגטו ועל גורל המשפחה שהושמדה. יעקוב היה מהראשונים שהועברו לאושויץ לפי רשימות שהוכנו על ידי ההנהגה היהודית של גטו וורשה. הוא הצליח לשרוד בתושיה רבה. למרות שבמקצועו היה חייט, אמר שהוא בנאי, מקצוע נדרש מאד בהתקדמות הצבא הגרמני ברחבי אירופה. למזלו, היה אדם צעיר ורב תושיה והצליח לשרוד בתנאי עבודת הפרך בה הועסק. לצד זה שיחק לו המזל בדמות הגרמני שהיה אחראי עליו והתרשם מכושר העבודה שלו ודאג לו. 

מקורות הוריה ומהספרות הענפה של ניצולים סבתא שלי חוזרת ומדגישה: מליוני יהודים הושמדו בשואה. בין אלה ששרדו מחבר קו ברור. היה מישהו - יהודי או נוצרי, ולפעמים אפילו גרמני - שבזמנים היותר קשים ראה בהם בני אדם והתייחס אליהם באופן אנושי.

 

 




Hazan Daniel's profile photo

 


קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text