עצירים יהודים ממתינים לביקורה של גולדה מאירבמחנות בקפריסין, 11 בנובמבר 1947

שגרה במחנה מעצר בקפריסין, אפריל 1948

מחנות החורף בקפריסין

"קפריזין" (1947) רישום מאת פרץ ויינריך, מן המגורשים לקפריסין

מתוך "אלבום קפריסין" מאת שמואל כץ

מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות אשר הוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.

רקע להקמת המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון ההגנה והנהגת היישוב את ההעפלה אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה למנוע שינוי במדיניות הספר הלבן של מניעת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הציע להחזיר את המעפילים חזרה למקומות מהם הגיעו כצעד שירתיע מעפילים נוספים. אולם הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם טען שמדובר בצעדים מוגזמים, לאור ההיקף הדל עד אז של ההעפלה, שניתן היה פשוט לקזזה ממכסת הסרטיפיקטים. פקידי המנדט הבריטי גם חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירעו לסטרומה ופאטריה‏^[1]. בפברואר 1946, הציעו ראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים חזרה לארצות מהם באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין.משרד המושבות התנגד למהלך זה ובמקום זאת הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחרר אותם כנגד סרטיפיקטים מהמכסה החודשית. מושל קפריסין הביע גם הוא התנגדות לכליאת מעפילים באי‏^[2].

בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא היה ניתן לקזזו ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות זאת, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946.

קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לארוח פליטים, ביניהם יהודים. לאחר טביעת הויטרול והדורה ניתן לניצולים לשהות בקפריסין‏^[3]‏^[4].

מעפילים שהופנו לקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

סך הכל גורשו לקפריסין כ-52,000 מעפילים שהובאו לשם ב-39 ספינות.

הספינות הראשונות שנוסעיהן גורשו לקפריסין היו יגור והנרייטה סולד שכ-1300 המעפילים שהיו עליהן גורשו בספינת הגירוש "אמפייר ריוול" (Empire Rival) ושוכנו במחנה אוהלים ליד קראולוס.

רוב המעפילים שהגיעו לקפריסין היו יוצאי פולין ויוצאי רומניה. בנוסף היו קבוצות קטנות יותר ובהם יוצאי בולגריה שהגיעו לחופי ארץ ישראל באונייהבונים ולוחמים וגורשו לקפריסין ויוצאי צפון אפריקה שהגיעו באניות יהודה הלוי ושיבת ציון.

תנאי החיים במחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפגנה כנגד הבריטים ולמען השחרור במחנות קפריסין, בין 1946 ל-1949

רחוב מחנות קפריסין בלוד

על אף שהרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו וקהקליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף".

הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת ואף לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. על כן הג'וינט שלח לקפריסין משלחת לעזרה ליושבי המחנות. בלחץ של משה (מוריס) לאוב (נכתב גם לויב), מנהל פעולות הג'וינט בקפריסין, הוקמה במחנות מרפאת שיניים, שהעניקה טיפולי שיניים לעצורים במימון משותף של הצבא הבריטי והג'וינט. רבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים, סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. למשל, אחד המפקדים התיר לילדי מחנה 64 בקסילוטימבו לרחוץ בים בניגוד להוראות‏^[5].

הוועד למען גולי קפריסין, אירגן בארץ ישראל, בסוף שנת 1947, משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות. מכונית סבבה בתל-אביבוקראה ברמקול לתושבי העיר לתרום ציוד למעפילים שגורשו. ההיענות של תושבי תל אביב הייתה גדולה מהציפיות ובאולם המרכזי של ארגון כסות חורף הצטברו כמויות גדולות של בגדים ונעליים. אלה מויינו ותוקנו, במידת הצורך, לפני שנשלחו לקפריסין ‏^[6].

למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.

עם הגידול במספר השוהים במחנות והקמת מחנות החורף, הוחלט ב"ועד למען גולי קפריסין" ובתנועות המפלגתיות בארץ ישראל שצריך לדאוג יותר לתחום התרבותי של המעפילים, לשם כך נשלח ב-1947 המחנך והמוזיקאי ד"ר ארנסט הורביץ מבית השיטה שמונה כאחראי על כל פעילות התרבות במחנות ואף הקים מקהלה ותזמורת.

באחד מהפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים שיצרו דיוקנאות בגבס וחומר וכן ריקועי נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחווית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה‏‏‏^[7].

לקפריסין נשלחו גם אנשי ההגנה והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים ועוד כ-2,000 ילדים נולדו במקום.

במהלך כל התקופה יצאו מעפילים וותיקים מהמחנות ועלו לארץ ישראל על חשבון מכסות העלייה, כך שלא היה זמן בו שהו בו זמנית במחנות למעלה מ-35,000 נפש.

הליך פינוי המחנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים‏^[8] שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתקחנה אותם לישראל‏^[9]. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים‏^[10]. אולם, משעברו שבועיים והעלייה לא החלה, פנו עצורי קפריסין לאו"ם בדרישה ללחוץ על בריטניה לשחררם‏^[11] וקיימו שביתת רעב של יום אחד‏^[12]. לבסוף החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. שתי אוניות גדולות, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", הביאו מקפריסין מעל ל-4100 עולים‏^[13], אולם על מנת שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18-45‏^[14]. בין השלטונות הבריטים לבין העצורים התנהל מאבק סביב הדרישה לאפשר עליית אבותיהם של 170 תינוקות יחד עם התינוקות. למרות הסירוב הראשוני של הבריטים, העלייה אושרה לבסוף‏^[15].

במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות‏^[16]. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטיניים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר את עצורי קפריסין‏^[17]. העצורים פנו לדעת הקהל בישראל ובעולם‏^[18], איימו בשביתת רעב‏^[19] ופנו לערכאות משפטיות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות‏^[20]. בדצמבר 1948 הוסכם על מתן רשות ל-300 בחורי ישיבה לעלות לישראל, אולם הדבר התעכב בגלל רצונם של הבריטים להיות בטוחים שאכן בחורי הישיבה לא יתגייסו לצבא‏^[21]. בסוף דצמבר 1948 הגישו עצורי קפריסין תביעת הביאס קורפוס כנגד השלטונות‏^[22]. בסוף ינואר 1949 שוחררו עצורי קפריסין והועלו לישראל‏^[23].

בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין‏^[24] וזה היה גם המועד בו עזבו אחרוני השליחים הארץ-ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאותיות או בגלל שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.