סיפורה של הדמות לפני המלחמה:
אולגה למדה בבית ספר יהודי בראדום. אבא שלה היה הבעלים של מפעל ליציקת ברזל בה עבדו הרבה פועלים. בתוך המפעל היה בית כנסת אליו יכלו ללכת הפועלים, להתפלל בזמן ההפסקות. המשפחה שלה הייתה משפחה עשירה בעלת אמצעים רבים. הם חיו חיים חילוניים ללא סממנים דתיים, היא לא ידעה שהיא יהודיה עד שמישהו בבית ספרה אמר לה שהיא "יהודייה מלוכלכת".
יום לפני היום ההולדת של סבתא שלי פרצה המלחמה. בזמן ההפגזות על פולין היא הייתה בחוץ וברחה עם אבא שלה. בזמן אחת ההפגזות, היא נפלה וראתה שלידה יש איש בלי ראש. אחר כך המשפחה החליטה לברוח לקובל שבאוקראינה שם חייתה רוב המשפחה שלהם. אמה נולדה באוקראינה. הם הגיעו לקובל באמצעות כרכרות עם סוסים, שם סבתי לא הפסיקה להקיא מרוב פחד. מרוב ההקאות היא בטעות הפילה את שק התכשיטים של משפחתה. יש להבין שבזמן מנוסה אותו שק תכשיטים היה כל רכושם והוא היה אמור לעזור להם להסתדר במקום החדש. העגלון לא היה מוכן לעצור בכדי לאפשר להם לחפש את שק התכשיטים וכך, הם נשארו בלא כלום וסבתי נשארה עם ההרגשה שהיא פגעה בסיכויי המשפחה להסתדר.
אחרי הנסיעה בכרכרה הם הגיעו לנהר "בוג" המפריד בין פולין לאוקראינה שם הסוסים לא יכלו לעבור, והם היו חייבים לעבור ברגל.
בסופו של דבר הם הגיעו לקובל שבאוקראינה.
בשנת 1940 הגרמנים הגיעו לקובל ושאלו את כולם אם הם רוצים ללכת לפולין או להישאר בקובל. המשפחה שלה בחרה להישאר בקובל. אלו שבחרו ללכת לפולין ברוב המקרים הגיעו אחר כך למחנות השמדה (לסבתי הייתה משפחה גדולה שנשלחה לאושוויץ).
לאחר זמן מה שהם היו בקובל, הגיעו הרוסים באמצע הלילה ואמרו לכולם לארוז את חפציהם ולהגיע למטה. הם החביאו את אחותה הקטנה שהייתה חולה כדי שלא יראו אותה ולא יעבירו אותה מחשש שהיא לא תשרוד את המעבר. סבתה של סבתי ואחותה של סבתי נשארו בקובל ולאחר זמן כאשר הגרמנים נכנסו לאוקראינה הם הכניסו את כל הקהילה לבית כנסת כולל את אחותה ואת הסבים שלה ושרפו את בית הכנסת על כל יושביו. לסבתי נודע שאחותה נרצחה רק לאחר המלחמה.
מקובל, הרוסים העבירו את משפחתה לסיביר שברוסיה. הם הגיעו לשם באמצעות רכבת שהייתה מיועדת להובלת בהמות ושהייתה מלאה עד אפס מקום עם כ 300 פליטים פולניים. הנסיעה ארכה הרבה מאד זמן. חוויה שהיא זוכרת היא שהיו בצינורות מים חמים ואבא שלה היה פותח אותם עם מקל ומביא לה ולאחותה מים לשתות. כשהגיעו לסיביר הם הגיעו למקום הכי קר. הטמפרטורה הגיעה למינוס ארבעים מעלות. הם שרדו את המקום, רק בזכות אבא שלה שנהג לשחק שח עם השומרים הרוסים, היה מקבל כסף ומצליח להביא אוכל אל משפחתו. כאשר הגרמנים פלשו לברית המועצות, העבירו אותם ברכבת כדי לפנות מקום לאסירים גרמנים. הרכבת הגיע עד טג'יקיסטן שם חיו בדירה קטנה, היא, אחותה, ההורים שלה ודודה שהיה רופא. בטג'יקיסטן היא רכשה את השכלתה הבסיסית בבית ספר רוסי עד גיל 14. יום אחד הק.ג.ב פרצו לדירה שלהם מחשש שיש להם רגשות אנטי קומוניסטים ושברו את המרצפות ואסרו את דודם עד סוף המלחמה. הם נשארו עד סוף המלחמה בטג'יקיסטן.
במידה והדמות ניצלה- מה ארע לה אחרי המלחמה-
בסוף המלחמה הם חזרו לפולין שהייתה בשליטת ברית המועצות.
המשטר הקומוניסטי רדף אחרי אבא שלה, והוא קיבל התקף לב ראשון בפולין. מאחר והייתה סכנה שבעקבות רדיפות אלו ייעצר אביה ויישב בבית סוהר, סבתי ואביה החליטו לברוח לסלובקיה, אך גם שם עצרו אותם. הם היו בברטיסלבה במשך שלושה חודשים ואז המשיכו לברוח. הם נסעו לוינה וכדי שלא יחשבו שהם בורחים הם נסעו בלי מזוודות וחפצים. שם היא חיה שנתיים עד שעלתה עם עלית הנוער גורדוניה לישראל בשנת 1950. בישראל היא גרה בקיבוץ חולדה. אחרי כמה זמן אבא שלה שכנע אותה לעזוב את הקיבוץ וללכת ללמוד את מקצוע האחות. כשסיימה את בית ספר לאחיות היא עבדה במחלקת ילדים ואחר כך עבדה במעברת בית ליד שבה גרו עולים חדשים. אחרי ארבע שנים התחתנה עם סבא שלי ועברה לנס ציונה שם עבדה במחלקה פסיכיאטרית לילדים. נולדו להם שני ילדים אלקס וגילית אימי.
