EN
print_r(https://admin.memorialine.com/data/2015/9/2015-9-10-09-16-13-29.jpg);
אברהם קרופניה
1906-1942
יוצר הדף: מאיה אבירם קשר לדף: קרוב משפחה
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
תנחומים ומחוות
סיפור חיים
פרוייקט הנצחת דמות:
אברהם קרופניה.
אברהם קרופניה היה ילד קטן שנספה ככל הנראה כאשר נשרף גטו סלונים בשנת 1942.

הסיפור כפי שמסופר ע"י אחי סבתי שמחה סובול :

הם גרו בחווה אוטונומית ליד העיר סלונים גידלו חיות וגידולי שדה ,היו מאוד עשירים עם משרתים ובית מפואר.

בזמן שכל הנוצרים שיחקו בחוץ היהודים התחבאו בתוך ביתם מחשש שייגרם להם נזק.

עם בוא הנאצים באוגוסט 1941 הם בזזו הכול וחיפשו גם כסף. גם הכריחו את אביו של שמחה להעמיס עגלה עם סוס ולהוביל אותה. הצמידו לו אקדח לחזה וציוו עליו למסור מידע על יהודים שהוא מסתיר בחווה שלהם והוא שתק ולא סיפר על דודתו חנה טקרסקי וארבעת ילדיה,שבעלה נפל בשחיטה הראשונה של היהודים בסלונים. בעלה ,הדוד היה בין אלה שחפרו את הבורות בשביל לקבור את היהודים.אחרי שהבורות היו מוכנים הם ירו בו ובשאר היהודים שחפרו את הבורות וכיסו אותם באדמה ,ודרסו את האדמה עם טנקים כדי לא להשאיר סימנים.למחרת יצאה אישתו ליער ומצאה את כובעו של בעלה ליד הבור שחפרו.

הרוצחים זזו לרגע כדי להתייעץ מה לעשות איתו והוא ניצל את ההזדמנות וברח.אביו של שמחה היה קצין בצבא הפולני וכשפרצה המלחמה הוא לא היה בבית.

כשפרצה המלחמה והמשפחה עברה לחווה של סבם שלמה קרופניה מקורצ'ס ,הגרמנים שוב פרצו לביתם ובזזו אותו ,ובאותו רגע הם החליטו לברוח אל היערות הסמוכים לבית.

היה חורף ,וירד שלג והם ברחו ללא נעלים ובגדים מחממים דיו ,בבית עוד נשארו דודותיו חנה פיקרסקי ובתה מלכה שהתחבאו בזמן שהגרמנים פרצו לבית.

מאותו יום הם לא יכלו להתחבא יותר בחווה של סבם ,מדי אחרי שהגרמנים סיימו במלאכת הבזיזה יצאה פקודה שכל היהודים מהכפרים יעברו לגטו סלונים,אם יישאר משהו בחווה אז יישרפו את כל היהודים שגרים שם.

בערב פסח הם עזבו את החווה והדרך הייתה קשה מאוד ,להתקדם עם עגלות כבר לא יכלו עקב השלג הכבד שכיסה את הדרך.הם היו חייבים להגיע בזמן לגטו ואם לא היו מגיעים בזמן זה היה מתבטא במוות.

למורת מזלם הם איחרו לגטו ,אמו של שמחה הורידה את הטלאי והתחפשה לנוצריה כדי שתוכל להתגנב דרך גדרות התיל של הגטו למפקד הגטו היהודי כדי לספר לו על צרותיהם .

אביו ודודיו נשארו בחווה כי הגרמנים ציוו עליהם לקבור חיילים רוסיים שנפלו במלחמה ,והגוויות שלהם היו מפוזרות בשטח.

האחראי על היהודים בגטו הלך עם אמו למפקד הגטו הגרמני וסיפר לו על מצבם ,הגרמני שמע הכול ושלח עגלה כדי שיכניסו אותם לגטו.

כאשר אביו גמר לקבור את החיילים הרוסיים ציוו עליו הגרמנים לחזור לגטו.

הגרמנים היו מגרשים את היהודים לעבודות קשות והרבה מהיהודים לא חזרו בחיים ,שמחה מאוד דאג להוריו כל זמן שהם היו בעבודה.

דודו משה לובובסקי נקלח לעבודה ולא חזר בחזרה .אנשים שעבדו איתו ספרו מאוחר יותר שהגרמנים רתמו את הדוד לעגלה עם פסולת מהריסות בתים מהמלחמה והיו מצליפים בו שימשוך את העגלה וכך נפל ומת.

אביו ראה שלא ייקח הרבה זמן עד שיהרגו גם אותו ולכן החליט לברוח ,הוא ברח מהשורות כשהובילו את כולם לעבודה ,הגרמנים אפילו לא הרגישו כאשר הוא ברח לתוך הסבך .כשכולם כבר הלכו הוא קרע מעצמו את הטלאי הצהוב וברח ליער .שם הוא ישב עד החשיכה ואחר כך הלך לגוי שהשאירו אצלו הרבה רכוש ,הוא לקח מעט אוכל ,הלך ליערות ומצא קבוצה של פרטיזנים ,קיבל שם נשק והחל ללכת איתם לפעולות. לשאר המשפחה היה קשה לצאת בעקבותיו היות והילדים היו קטנים מדי ואילו סבו זקן מדי  ונוכח שיטות ההרג של הגרמנים של ירי מעל בורות לא הייתה ברירה אלא להתחבא מפניהם.

בדרך לא דרך הוצא אחי סבתי שמחה מהגטו אל גויים, היה לו קשה להיות שם לבד ללא ידיעת השפה הרוסית.  הלשינו עליו לגרמנים אבל המשפחה ששהה אצלם טענו שהוא משלהם. בהמשך צורפו אל שמחה שני דודנים, דבורה ומרדכי, והוא הרגיש פחות בודד. לשמחה אסור היה לשחק עם ילדים נוצריים אחרים מחשש למסירה של שמחה מנוצרייה,כמובן שעוד דודות רצו להוציא את ילדיהן מהגטו לאותה נוצרייה ,אך היא נורא פחדה להחזיק עוד ילדים יהודים ולכן בלית ברירה נשארו אותם ילדים בגטו.

בלילה אחד כשזלדה אמו של שמחה באה לבקרו שמעו יריות מהגטו וראו עמוד אש שעולה ממנו : שרפו את הגטו על כל היהודים שבו, השמיים האדימו מהאש. בדרך אכזרית זו נספו כל בני המשפחה של שמחה שהיו שם. בני המשפחה שהיו אז בפרטיזנים והגיעו אל שמחה ושני דודניו שמחו מאוד לראות שאמותיהם ניצלו, אולם מרוב בהלה על ביקור המשפחה, המשפחה הרוסית ייעצה לכולם כולל הילדים לברוח אל תוך היער.

שם, בעומק היער, הוחבאו שמחה ושני דודניו בתוך בור, גוי שמצא אותם שם וחשב  להסגיר אותם שוחד בטבעת זהב ואוים בכך שאביו של שמחה, הפרטיזן, ינקום בו.

 לא פעם הגרמנים כמעט גילו את הילדים בבור, רוב הזמן הם היו רעבים מאו,לילה אחד שמעו שמחה ודודניו רעש והיו בטוחים שאלה הגרמנים ,הם התחבאו מפניהם אך שני אנשים כבר ראו אותם וחקרו אותם והם סיפרו להם שהם צנחנים סובייטים ,הם שמעו אותם מדברים ולא הבינו את השפה ולכן עצרו את שמחה ודודניו ,אך משיחה איתם הבינו שהם לא נגדם ,הם נתנו להם עצה לא להסתובב ככה סתם ביערות אלא הציעו להם לחפור בורות מסתור מפני הגרמנים ,בורות שגם יגנו עליהם מקור

פעם שמעו שמחה ודודניו ירי מקרוב ,הגברים יצאו מהיער ורצו לראות מה קרה והם נשארו במחבוא.

הדודנים חזרו מיד וסיפרו שגרמנים עם כלבים הקיפו את היער ,אביו כבר לא הספיק להכנס למחבוא ולכן טיפס על עץ גבוה ,משם הוא ראה איך הגרמנים מחפשים מסביב למחבוא ,אך הם לא מצאו כלום.

מיד לאחר מכן שמעו שוב ירי ושוב התחבאו בתוך המחבוא ,הגרמנים שוב הסתובבו וחיפשו במקום המחבוא משום שידעו שהם שם,ובלילה הם עזבו אחרי שלא מצאו אותם ,והם מפחד עזבו את מקום המסתור מחשש שיחזרו לחפשם שוב.עד הלילה הלכו דרך השדות ,הגיעו עד לכביש ומפחד לחצותו זחלו על ארבע מחשש שיראו אותם הפטרולים הגרמנים,לאחר שחצו את הכביש הלכו המבוגרים לחפש קצת אוכל ,ואילו הילדים נשארו לבד ביער .

המבוגרים מצאו כפר שרוף ובתוכו היו בורות לאיכסון מזון ,שם מצאו אוכל והחלו לחזור לכיוון מקום המחבוא .

הדרך חזרה הייתה קשה ולהוריו של שמחה היה קשה  למצוא אותו ואת שאר הילדים שהתחבאו עימו והם החלו לדאוג להם ,הם כבר חשבו שחיות טרפו אותם עד שבמקרה ראו שישה חורים בשלג (שהיו חורים לנשימה) ושם מצאו אותם מתחת לשלג מכורבים זה ליד זה.

בזמן שישבו ליד המדורה ואכלו הם ראו לפתע גרמני וכשראה אותם הוא החל לברוח,אך אביו של שמחה (זאב) רץ אחריו וכך שניהם נעלמו .

שמחה וכל מי שהיה איתו חיכו בדפיקות לב לאביו זאב עד שלשמחתם ראו אותו ,באותו הרגע שמחה היה מאושר ביותר על כך שמצא אותו.

אביו סיפר לו ולכולם שהגרמני שרץ אחריו לא היה גרמני,הוא היה חקלאי נוצרי מהסביבה ,והוא סיפר לאביו שלפני כמה ימים הפרטיזנים הרגו שלושה חיילים גרמניים וכשראה אותם החל לברוח מפחד,הוא ביקש מאביו שיעזוב אותו ,הוא לא יספר לאף אחד שראה אותם .

לאחר מכן שוב נדדו במשך לילה שלם ושאיפתם הייתה להתחבר עם הפרטיזנים.

עם שחר הגיעו ליער חדש ,אך לא יכלו להיכנס לעומקו משום שהיו עייפים וחלשים.

ביער הייתה קבוצה של פרטיזנים וכמה מהם יצאו באותו הלילה לפעולה,לפוצץ רכבת של גרמנים שהייתה עמוסה בחומרי נפץ ומכונות ירי.בדרך חזרה מהפעולה הם פגשו את משפחתו של שמחה ולקחו אותם למחנה שלהם .הם נתנו להם אוכל ושתייה ואחר כך נחו קצת.

הפרטיזנים רצו לשלוח אותם למחנה של משפחות שלא לחמו משום שבקבוצה של הלוחמים היו רק גברים לוחמים שיצאו לפעולות כנגד הנאצים ואילו הם היו משפחות והדבר הפריע להם .

שמו של מנהיג המחנה היה "מקסים המפורסם " הוא היה פרטיזן גיבור ומפורסם שהנאצים הוציאו חוזה שמן על ראשו.

מקסים שנא יהודים ,בקבוצתו לא היה אף פרטיזן יהודי והוא גם לא רצה לשמוע שהוריו של שמחה רצו להצטרף לקבוצתו בתור לוחמים, בסופו של דבר הוא הסכים שרק הגברים מהמשפחות יצטרפו ואילו הנשים והילדים ילכו למחנה המשפחות. אבל כשההורים של שמחה סיפרו לו איך הם שרפו בתים בקצה היער שבהם ארבו הנאצים לפרטיזנים שיצאו לפעולות הוא התרכך כלפיהם ונתן להם להיות במחנה שלו.

כעבור זמן מה הייתה מהומה כל כך גדולה שאף אחד לא ידע לאן לברוח ,הפרטיזנים רתמו סוסים לעגלות וברחו ,אך הם לא הגיעו רחוק בגלל חשש מהיתקלות בגרמנים ,שמנע מהם להתקדם.

המשפחות שלהם התחבאו ביער ושם נשארו במשך שישה ימים בלי לאכול ובלי לשתות והם סבלו מאוד.

לאחר הסוף המר מהמחנה הקודם שמחה והמשפחות לא רצו יותר להישאר ביער והלכו לחפש יער אחר,הפחד היה מאוד גדול וכולם כבר היו באפיסת כוחות. אך עם שחר התגלה מולם יער חדש. שם עמדו ורצו לעבור את הנהר שבקצהו ולשם כך היו זקוקים לסירה,עמד שם גוי והייתה לו סירה ולאחר שלא שהתעלם מהם דודו של שמחה שבר את חלון הבית של הגוי ואיים עליו,רק לאחר מכן הסכים להעביר אותם .

אחר כך נכנסו ליער ושם פגשו פרטיזנים שגם ברחו מהיער הקודם וכל מיני מחנות פרטיזנים אחרים שנפגעו על ידי הנאצים.

מהמחנה החדש אביו של שמחה ודודו היו יוצאים בלילות לכפרים ,דואגים להם למזון ומבררים של ריכוזי הגרמנים במקומות השונים.

בלילה אחד פגשו שני גרמנים שברחו מהחזית הגרמנית,או כך לפחות טענו,אחד הפרטיזנים גילה שהם ניסו לרגל אחריהם ואז אחד מהמתחזים ניסה לברוח ,הפרטיזנים הרגו אותו במקום ולגבי השני,הפרטיזנים איימו עליו וניסו לחקור אותו אך לא גילו שום דבר.

כשראו הפרטיזנים שהמתחזה לא מתחיל לדבר הדליקו מדורה ורצו לשרוף אותו בחיים,הגרמני המתחזה נבהל ,והתחיל "לזמר" . הוא סיפר שבכל היערות מסתובבים מרגלים גרמניים שמנסים להתחבר לקבוצות של פרטיזנים ולהסגיר אותם לידיים גרמניות.

את כולם שטף גל של פחד ולאחר מכן החליטו לצאת שוב לדרך לכיוון יער אחר ומשם שוב נדדו ליער אחר .

כשהגיעו שוב ליער החדש הייתה התקפה של הגרמנים על היער והם ברחו משם . בלילה אביו הודיע לנוצרייה שגרה שם,שהייתה ידידה של המשפחה איפה הם נמצאים כדי שתטעה את הגרמנים.

לאחר כמה ימים הייתה עוד מתקפה על היער והם שוב ברחו ,אבל שאר הפצועים והחולים לא הצליחו לברוח. במהלך המתקפה מצאו הגרמנים את החולים והפצועים שלא הצליחו לברוח והרגו אותם .

לאחר ההתקפה הזו הם כבר לא יכלו לעזוב את היער כי פשוט לא היה לאן לברוח ,הם עברו כבר בכל היערות בסביבה.

אביו ודודו תמיד השתתפו בכל ההתקפות. בהמשך הצטרפו לקבוצתם הרבה פרטיזנים . ביום אחד נודע כי למחרת היום צריך לעבור כוח גדול של גרמנים ליד היער בדרכם לחזית והפרטיזנים הלכו למקש את הדרכים בכדי למנוע מהם מעבר.

מיד לאחר שהם יצאו נשמעו מתחי ירי כבדים וכל האזור הואר ברקטות,והילדים הוחבאו בתוך הבור שלהם בתוך האדמה.

דודו של שמחה נפצע קשה מאוד בידו ,חשבו לו את הפצע ואימו של שמחה סיפרה לו שהגרמנים טמנו להם מלכודת ליד היער ופתחו עליהם במטחי אש כבדים.אביו של שמחה הגיע מאוחר יותר כשכולו פצוע קשה.

דודו משה קרופניה חיכו לאשתו ללא סבלנות ,אך בתוך ליבו ידע כי היא כבר לא תגיע, למחרת יצאו לחפש את גופתה ביער וקברו את גופתה במקום שבו מצאו אותה.

 

הפרטיזנים שהגנו עליהם הצליחו גם להרוג גרמנים. לאחר זמן הצטרפו כולם אל קבוצת פרטיזנים אחרים שלא אהבו יהודים כמו כן הכפריים בסביבה נהגו לגרש את הפרטיזנים מחשש לגורלם הם.

לאחר שנים בשורות הפרטיזנים כולל סיפור גבורה של דודו של שמחה שנהרג, ב1944 הגיע הצבא האדום המשחרר  ופרק זה נגמר. נותר רק לחזור לבתים, ולחפש היכן לקבור את המתים (כי בית הקברות היהודי נהרס ).

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text