סבתי ברטה (בלציה) אדלר לבית אדלרסברג
נולדה בשנת 1870 בעיר בולחוב או כפר דולז'קה שהפך לחלק מהעיירה. מאביה העשיר היא קיבלה כנדוניה את בית החרושת לגפרורים בבולחוב.
בזמן מלחמת עולם הראשונה ברחה כל המשפחה לעיר ברנו שבצ'כיה שם הבנים למדו חלקם בוינה וחלקם במקום
לאחר המלחמה חזרה המשפחה לעיירה. כאן הפך סבא דוד את בית החרושת לגפרורים, לבית חרושת לעורות. אבי עזב את לימודי המשפטים והשתלב ביחד עם שני אחיו בניהול ובהפעלה של המפעל המשגשג. עם מות סבא חילקו שלושת הבנים ביניהם את ניהול בית החרושת. דוד הֶרְמָן היה אחראי למנהלה, דוד ישראל לרכש, ואבא שלי ניהל את הייצור. אבל את כולם ניהלה סבתא בֶּרְטָה (היא הרי הביאה את הרכוש כנדוניה) והיא הייתה אחראית לכוח האדם בבית החרושת.
לסבתא בֶּרְטָה היו שיטות ייחודיות לגיוס עובדים. כשהיו דרושים עובדים סבתא הייתה עוברת במפעל, מתעכבת ליד הפועלים ומציעה להם לשלוח אליה שכן קרוב או ידיד שמחפש עבודה ועליו הם ממליצים, וכל הקודם זוכה. כשהגיע המועמד הייתה סבתא מזמינה אותו למטבחה ועורכת לו מבחן: לא פסיכומטרי (במילא, רובם לא ידעו קרוא וכתוב), אלא הייתה מעמידה לפני האיש קערה גדושה תפוחי אדמה עם ספל גדול של לבן או שמנת והייתה מתבוננת כיצד האיש אוכל. אם האיש אכל בתיאבון היה מתקבל מיידית לעבודה (עם הערה "בתיקו" האישי: "אוכל טוב, יעבוד טוב"). כנראה אלה שלא התקבלו או שהיו בדיוק אחרי ארוחה או שבאמת לא התאימו. סיפרו שהשיטה דלפה והתפרסמה ושהמעומדים לעבודה היו מרעיבים את עצמם לפני בואם "לראיון עבודה" של סבתא בֶּרְטָה.
היית כנראה בן 7-8 כשיוּזיִק בן דודי חלה. כדי לשעשעה אותו עליתי לעלית הגג מעל דירתה של הסבתא ו אחרי שסקרתי את "האוצרות" הנמצאים שם, הורדתי טלפון מקולקל כי אחרת מה הוא עשה בבוידם?. החלטתי לתקן אותו ליד מיטתו של יוּזיִק. כשסבתא ברטה נכנסה לראות את הנכד החולה וגילתה את "המעבדה האלקטרונית" סביב המיטה התחילה לצעוק עלי כמובן: "מה אתה עושה?. סמבטיון שכמוך, הרגת טלפון חדש, הרגת 50$ ולא היה חסר הרבה והייתי חוטף כמה מכות מידה לולא הסתלקתי. בדרך עוד שמעתי את צעקותיה האם אתה חושב ששכחתי את מרק התאנים שסילקתם לי מהחלון?
סבתא בֶּרְטָה נרצחה ביער טאַניאַבָה ליד בולחוב באקציה הראשונה ב 29/10/1941 יהי זכרה ברוך.
סבא דוד אדלר
סבא דוד אדלר נולד ב 1970 בעיירת פשמיסלני מחוז לבוב.
אני זוכר את סבא מצוין עד שחלה ונפטר בגיל 67 הוא היא הבעלים של המפעל לעיבוד עורות.
הוא היה יהודי דתי ומקפיד לבקר בבית הכנסת הסמוך אולי מדי יום, אבל בשבתות ובחגים אבי ואנוכי היינו לידו. הוא נחשב ליהודי פיקח ושימש במשך הרבה שנים כחבר מועצת העיר וכן בורר ומגשר לפני פניה לבית המשפט או לדין תורה. אני עשיתי לו הרבה "צרות" ביום התשלום לפועלים היה הסבא מגלה שקופת הפלדה מעולה בצורה לא רגילה באמצעות חוט ברזל. אני מניח שסבא היה יכול להתפטר מהחוט אבל רצה לתת לשובב סיפוק למעשיו. הוא היה קורא לי ואני בעזרת הפלייר שהיה בין כלי העבודה אותם קנו לי לאחד מימי ההולדת. חתכתי את החוטים ונתתי לסבא לשלם את המשכורת לעובדים. אני בעד "העמל" הרב שהשקעתי בשחרור דלתות הקופה הייתי מקבל חצי זהוב.
לסבא היו מספר אחים אותם לא הכרתי על אחד שהיה לו מושב בבורסה של ניו יורק ושמאוד הצליח בארה"ב שמעתי כי דיברו עליו רבות.
אבא שלי אברהם היה אחד מ ארבעת הילדים של דוד וברטה אדלר.
אבא היה הצעיר מהאחים והאחות שלושת האחים התגוררו באותה החצר בבולחוב ביחד עם הסבא והסבתה ברחוב דולינסקה 35-7 הבכור צבי היה נשוי ללובה מבית ויסבלום ולהם בן יחיד בשם יוסף (שניצל ביחד איתי) האחות טאובה (טונציה) התגוררה בעיר קולומיה והייתה נשואה לרוקח בשם וילהלם ניידר. היו להם 2 בנים הבחור בשם מרצלי (ניצל יחיד מהשואה) ובן נוסף בשם נתן (נונק). אחר כך היה אח בשם ישראל נשוי ל שושנה מבית גרינשפן מהעיר ז'ש'וב.
אבא שלי אברהם היה נשוי לשרה מבית פריליך. הייתה לי אחות הגדולה ממני ב 6 שנים ושמה מרים.
דוד צבי היה בשבי הרוסי בזמן מלחמת עולם ראשונה והיה מוחזק תקופה ארוכה באזור אירקוצק. משם חזר רוב הדרך רגלי בשנת 1920. הוא אהב טבע וטייל איתנו על אופניים מדי פעם לכיוון הער סטרי ולפעמים לכיוון העיר דולינה. היינו מבקרים את התעלות, שרידי מלחמת עולם ראשונה.
לפעמים היינו עולים להר הושוב שם היה מנזר מקום קדוש לאוקראינים. הוא אהב מאוד לקרוא ובביתו היו כל מנה אנציקלופדיות בהן מצאתי ענייו רב.
לדוד ישראל לא היו ילדים לאומת זאת היה לו מזל בהגרלות ולקראת פרוץ מלחמת עולם 2 הוא זכה בזכייה הגדולה ביותר של מיליון זהובים. הייתה לו יד רכבה והיה נותן לנו פרסים כספיים בכל אירוע כמו למשל יום הולדת או תעודה טובה מבית הספר. היה מגרש את החברים שלי שהיו באים לשחק איתנו בשבת בצהריים ליד חדר השנה שלו. הוא היה מוציא את ראשו מהחלון וצועק: "תלכו למושה גרינשלג הוא אמר לי שקנה משלוח חדש של עצים שם יש היכן לשחק. פעם בהעדרו טיפסתי דרך החלון אל דירתו ומצאתי על השידה מונח אקדח לקחתי אותו ליד והצגתי אותו בגאווה לחברים שלי. זה היה יכול להיגמר באסון.
אחותי מרים הייתה בחורה נחמדה ולמיטב זכרוני היא אף פעם לא שיחקה איתי. הייתי מושח לה בצמות הארוכות שהיו לה. היא רחבה על אפנים, החליקה על הקרח והייתה מחליקה למרחקים על גבי מגלשות. היא הייתה נוסעת ברכבת לעיר סטרי שם למדה בתיכון מסחרי.
אני הייתי ילד שובב היו לי ארנבות וכלבים איזו תקופה הייתה לי גם עיילה קטנה. גם אני אהבתי לרכב על אופנים לשחות בנהר ולהחליק על הקרח והשלג. אבא שלי תפר רתמות כמו לסוס אבל אלה היו עבור הכלב שלי והוא הייה מושך אותי כמו אסקימואי.
וכאן ליד תחנת הקמח של ליזור, עשינו את "צעדינו" הראשונים בשחייה.
