מעדותה של סבתא שלי- רחל ציגלמן
לא ידענו.
גם לא האמנו למה שמספרים.
חיינו חיים יחסית טובים בעיירה חוסט למרגלות הרי הקרפטים. עם פרוץ המלחמה הוחזר האזור להונגריה מצ'כיה ואנחנו ידענו שיש מלחמה. האוקראינים שנקראו: "סיצ'ים" התנהגו אלינו לא יפה אבל המשכנו ללכת לביה"ס. מנהל חטיבת הביניים לימד אותנו מתמטיקה והיסטוריה. קראו לו בלצקי.
הוא היה רשע גדול.
פעם אחת שאל אותי איך קוראים לי ואמרתי לו אירן הופמן. הוא צרח עליי שאגיד שוב איך קוראים לי.
לא הבנתי מה הוא רוצה. הקירות רעדו מהצרחות. חזרתי שוב על השם, אירן הופמן. ואז הוא אמר שאגיד איך קוראים לי בבית. אמרתי לו, רחי. הוא נתן דוגמא שהיהודים מתביישים בשם שלהם ולכן הם גונבים שמות של אחרים.
לאמא הייתה קונדיטוריה ולאבא הייתה חנות של סוודרים וגרביים. עם פרוץ המלחמה חוקקו חוקים נגד היהודים והיה אסור להם להחזיק עסקים. ההורים שלי העבירו את העסק לגוי שקיבל אחוזים אבל היו לנו חיים טובים.
ב-19 במרץ 1944 נכנסו הגרמנים. אסור היה ללכת ברחוב בלי הטלאי הצהוב. פחדנו. לא דיברנו על ארץ ישראל. הדתיים דיברו על כך שיש זנות בישראל ולא שומרים על הדת. לא הייתה לנו כל אלטרנטיבה.
הגרמנים עברו כל שעה עם תופים: "אסור לעשות עסקים עם יהודים, מי שייתפס ילך לבית סוהר".
הודיעו לנו ברמקולים שיבואו שוטרים וייקחו אותנו. ביקשו שנכין חבילות של 30 ק"ג.
לקחו אותנו לגטו . בדירה הכניסו 30 איש. שכבנו על הרצפה במשך חודש. אח"כ נתנו הוראה לקחת אותנו לרכבת.
לא ידענו לאן לוקחים אותנו.
רוקנו את הגטו.
הלכנו בטור גדול של אנשים לתחנת רכבת. בתחנה שוב בדקו וגנבו עוד דברי ערך.
היינו כל המשפחה. אזרח הונגרי עבר והרביץ לדוד שלי עם שוט ואמר "כמה ילדים עשית, יהודי מסריח".
אנחנו בכינו בשקט, דוד שלי לא יכול היה לעשות כלום.
עלינו לרכבת משא של בהמות . כולם בעמידה אחד על השני. פתח קטן לאוויר. לא ידענו לאן לוקחים אותנו. עשינו את הצרכים על הרצפה.
בגלל הבושה, החזקנו סדין שיקיף את הבן אדם שעושה את הצרכים.
בחלון קטן עמד חייל גרמני עם נשק וביקש זהב, תכשיטים ואם לא ניתן לו הוא ירה בכל האנשים ברכבת. אנשים נתנו לו מה שנשאר.
נסענו יום ולילה. הגענו בחושך. עברנו את אושוויץ ל-בירקנאו. ולא ידענו מה זה.
בבירקנאו ירדנו.
נתנו לנו הוראה להשאיר את כל החפצים בקרון.
כשירדנו היו גברים בפיג'מות. הם היו כפופים, כאילו עובדים על האדמה ולחשו לנו: "לא שמאלה, רק ימינה", הם אמרו לנו ששורפים כאן אנשים ואנחנו חשבנו שהם משוגעים.
הלכתי עם מלכה-ימינה יחד עם אמא, נלי ויעקב. אבא הלך עם שלום.
אנשי הSS חתכו את השורה ל-2. אני ואחותי מלכה, הלכנו ימינה.
אמא הסתובבה אלינו ואמרה "בבוקר ניפגש". יותר לא ראינו אותם.
באוכל נתנו לנו ברום, כדי לטשטש אותנו. מחודש מאי ועד ספט' לא ידענו שאין לנו הורים.
בספטמבר נכנסו גברים למחנה של הנשים כדי לנקות את השירותים והם אמרו לנו שאין לנו הורים יותר, שהם נשרפו.
כשהגענו למחנות גזרו לנו את השיער, לקחו לנו את הבגדים ונתנו לנו סמרטוטים ללבוש. את הנעליים השאירו לנו. אני ומלכה היינו באותו הצריף. פעם ב-22 ופעם ב-16.
ישנו בצריפים 1400 איש במיטות של 4 קומות. בכל קומה ישנו 16-18 אנשים. לפעמים נפלו מהקומה שלמעלה כי הקרשים לא החזיקו מעמד. אנשים היו עושים את הצרכים שם כי לא הספיקו להגיע לשירותים.
גיהינום!
היתה אישה בשם דרקסלר במחנה היא הייתה מומחית לבדוק אם יש דמיון בין אנשים. אם מצאה כאלו, הפרידה ביניהם. היא חיפשה תאומים לעשות ניסויים עליהם.
אני עבדתי בקליעת קש והעמסנו אדמה על העגלות ודחפנו. מידי פעם עבדתי במטבח, היינו צריכים לקחת שקים של 20 ק"ג ולא יכולתי. (בנובמבר 1944 צרבו לי ולמלכה את המספרים 12475 A למלכה ולי 12476 A )
לקחו את מלכה בנובמבר 1944.ל-ברגן בלזן (רק אחרי השחרור נודע לי). היא היתה חולה בטיפוס ונפטרה.
יש לי תמונה מקבר אחים בברגן בלזן, שם עשיתי מצבה. הייתי בשומר הצעיר וביקשתי מהם לממן את המצבה.
הגיהנום היה בלתי נתפס. האימה נכחה בכל רגע. אם לא היינו נשמעים להוראות יכולנו למות מייד. רצינו לחיות ולכן סבלנו את הרעב הבלתי פוסק, את עבודות הפרך ואת תת התנאים למחיה בסיסית בבירקנאו ואז, באמצע ינואר 1945 כשהצבא האדום התקרב לאושוויץ הייתי בצעדות המוות. 3 שבועות הלכנו ימים ולילות. לא נתנו אוכל, מים ולישון. ליקקנו את השלג. הגענו לעיירה גלייביץ' ומשם ברכבת העבירו אותנו למחנה רוונסבריק
שם היו כינים לבנות גדולות שטפסו על הגוף ועקצו אותנו. לא היו מיטות. היינו שם 3 שבועות. לא יכולנו לישון. הכל בעמידה. היה מים על הרצפה.
ברוונסבריק לקחו אנשים לעבודת פרך. בכל יום 200 אנשים.
פעם אחת הצלחתי להיכנס לקבוצה ואז לקחו אותנו למחנה מלחוב זה היה בפברואר 1945.
במלחוב היה יותר מסודר, ישנו על מזרונים מקש על הרצפה. עשינו אבקה בצבע מסטיק. שקלנו אותה, הכנסנו לקיר ויצא אבק שריפה כבוש. ככה כל יום עבודת פרך ומסדרים בקור אימים ללא ביגוד מתאים בחשכת הבוקר וכל כמה שעות כדי לבדוק שלא ברחו אנשים. חסר היה למי שלא עמד ישר או ברח. עונש והתעללות בכולם.
ב- 7.5.1945 הגרמנים גירשו אותנו מהמחנה לרחוב. עשינו סיבוב מסביב למחנה. הלכנו והלכנו ופתאום ראינו שאין אנשי SS . הלכנו לחפש אותם כי אפשר לעשות דבר בלי הגרמנים.
חיכיתי ימים למלכה אחותי בתחנת הרכבת שבה היו מחכים לניצולים. לחברות שפגשתי בתום המלחמה לא היה נעים לומר שגם מלכה מתה.
נשארתי לבד עם האובדן הנורא.
עם כמה בני דודים וחברים שפגשתי חזרנו לעיירה חוסט. נכנסתי לבית הורי שהיה ריק. הלכתי לשכנה, שלה נתנו תכשיטים עם הגירוש. היא החזירה לי כמה עגילים וטבעות.
במאי 1948 עלינו על אונית המעפילים "פרובידנס" לארץ ישראל. גרנו בכפר מסריק ואחרי שנה עברנו לנהריה שם התחלתי לבנות את משפחתי מחדש.
סבתא נפטרה ב 21.1.2014 כמעט בגיל 91.
