דף לכבוד / לזכר

ראשית דבר ברצוני לציין כי, הנני שריד שואה ולא ניצול שואה. איש מהאנשים ששרדו את התופת לא ניצל ממנה, רק שרד.

 חיי ומחשבותיי קשורים לתחילתי. נולדתי בפולין בשנת 1926, בביתם של אפרים ורחל פקטור. אבי היה יצרן טקסטיל ובעלים של מפעל טקסטיל קטן. הוא בא מבית חרדי, שניתן לשייכו ל"אגודת ישראל". במשך זמן מה, הלך בעקבות אביו, שהיה סוחר טקסטיל בינלאומי, במונחי אותה תקופה. סבי השתייך לחסידות גור, כמו גם משפחת אמי. תחום עיסוקה של משפחת אמי היה שונה לחלוטין. סבי מצד אמי, איצ'ה לבקוביץ, השתייך למעמד הגבוה ביותר של החסידות בלודז', הוא היה ראש השוחטים בעיר, זה נחשב לכבוד גדול ובתוך החסידות סבי נקרא "איצ'ה שוחט", זה היה שם דבר ובעל משקל רב. אני זוכר אותו יושב בחדר מאד גדול כאשר כל הקירות מלאים בספרי קודש. באותם הימים היה מקובל לשלוח את הבנים לישיבה על מנת שיקבלו תואר רב ואילו את הבנות שלחו לגימנסיה. אמי הייתה בוגרת גימנסיה ושלטה במספר שפות על בוריין: פולנית, רוסית, צרפתית וגרמנית. כמו כן, התמצאה בהוויות וענייני העולם, פנימה, החוצה ולהיפך.

היום, כאשר אני משחזר, אני מבין שלאימא הייתה נטייה חזקה מאד לתנועות סוציאליסטיות. תופעה מאד חריגה באותם ימים בקרב בנות גימנסיה. אני זוכר בהיותי ילד בן 4, אמי לימדה אותי את האינטרנציונל הסוציאליסטי(שיר הפועלים). אבי היה איש עסקים ולא השתתף בגידול הילדים, הכל נפל על כתפיה של אמי. אני נולדתי כילד בכור, לאחר 16 שנות נישואין, ו 4 שנים לאחר מכן נולדה לי אחותי הקטנה. בעודי מדבר, אני מרגיש את הדם נקרש בתוכי. הילדונת הזו, אהבה אותי אהבת נפש, אין לי מילים להסביר איך ועד כמה, כך גם אני. בימים אלו אני מצפה ללידת נינתי והוסכם על ידי הוריה כי יקראו לה, בעזרת השם, הילה- על שם אחותי הלה. את אחותי ראיתי לאחרונה כשהיא ממררת בבכי נוראי, עמדנו אז ליד פסי הרכבת, בטור לסלקציה של מנגלה. בנקודת הזמן ההיא עוד לא הבנו את פשר המיון- הסלקציה. הפרידו בין הנשים לגברים, הפרידו בינינו. ביקשתי ממנה לחדול מהבכי, והרגעתי אותה באומרי: "לכולם זה קשה, אבל לפחות את הולכת עם אמא ודודה אווה" והיא אמר לי: "בדיוק בגלל זה אני בוכה, אתה לבד, איך תסתדר?". כחצי שעה לאחר מכן, היא כבר לא הייתה בין החיים, זאת נודע לי מספר ימים לאחר מכן. עד היום אני רואה את המעיל הירקרק אותו לבשה, עם הכפתורים החומים, כשהם הולכים ומתרחקים ממני ואני חי, איך אני חי?!!

נחזור לתקופה שקדמה למלחמה. אני כבר בן 6 וצריך ללכת לבית ספר. לאמי היו שני אחים דתיים ביותר, אשר ניסו לשכנע אותה לשלוח אותי לחדר. אמי סירבה בתוקף. היא החליטה שאלך לבית ספר, יהודי כמובן. אחיה נדהמו: "לא היה כדבר הזה, הנכד של איצ'ה שוחט, ילך לבית ספר ולא לחדר?", ואמי אמרה "עכשיו יהיה", כך הגעתי לבית ספר של יצחק כצנלסון. בית ספר זה נחשב בעיני המשפחה כ"טריפה".

בגיל 10 העבירו אותי לבית ספר מקצועי יהודי לענף הטקסטיל כי, אבי רצה שאלך בדרכיו. הימים אז היו ימים טרופים באירופה. ב- 1933 הגיע היטלר לעמדת קנצלר גרמניה, מוסליני פלש לחבש, ופרצה מלחמת חבש. מוסליני העביר את צבאו באוניות מלחמה דרך תעלת סואץ והחליט שהיא תהיה קולוניה איטלקית. החבשיים נלחמו נגד הצבא האיטלקי, אך לא יכלו לו. בבית הספר, נוצרו מפלגות בעד החבשיים ובעד האיטלקים. אני הייתי בעד החבשיים, אמא שלי הייתה מאד מרוצה מכך.

המשפחה המורחבת הייתה נהדרת, דודים אשר מאד אהבו אותי ובני דודים גדולים ממני. אחד מהם השתייך לבני עקיבא והאחר לבית"ר. בשובבותם היו טומנים לי "פחים" ומסדרים אותי. זכורה לי פעם, בבית ספר, המורה הביאה קופסה של הקרן הקיימת ופנקסים וכל אחד מהתלמידים קיבל פנקס והיה צריך לגייס תרומות מבני משפחתו. סבי ודודיי כמובן תרמו ברוחב לב. בני דודיי, השובבים, יעצו לי ללכת ולהתרים בבית הכנסת של אגודת ישראל, שהיו אנטי ציוניים. בבית הכנסת היה איש אחד, גדול גוף וג'ינג'י שהיה גבאי בית הכנסת, בני דודיי שהבינו את המצב "הנפיץ" שלחו אותי אליו, תוך כדי שהוא קורא בתורה. אני בתמימותי נגשתי אליו ובקשתי להתרימו. האיש הזה תפס במעילי, בעודו מנער אותי, צועק "מי זה הממזר הזה? מאיפה הפנקס הזה?". אני נבהלתי מאד והתחלתי לבכות. אחד מדודי, אשר היה חשוך ילדים ואהבני אהבה עזה, היה שם וראה את הנעשה ובא לעזרי להצילני מידי הגבאי, לקול צחוקם והנאתם של בני דודיי, וכמובן שאיש לא תרם. בבית אמרתי להורי, כי האנשים בבית הכנסת לא נחמדים ולא אלך לשם יותר, מאז אני מקיים הבטחה הזו, אינני הולך לבית כנסת.

חגים היינו חוגגים על פי המסורת, הורי נהגו ללכת לבית כנסת, הגם שלא היינו נוהגים על פי דיני שולחן ערוך. אבא שלי היה אדם מאד פוליטי, כשהמשפחה רצתה לדעת מה קורה בעולם, אז בימי שישי בערב, לאחר ארוחת ערב שבת, כולם היו באים אלינו הביתה. בפגישות אלו אני שמעתי סקירות פוליטיות שאני זוכר עד היום. אחד הנושאים המרכזיים בשיחות אלו היה, מה עושים עם ה"היטלר הזה". היו לנו שני דודים מצד אבא, שחיו בגרמניה, ואח אחד מצד אמא, שעל שמו אני קרוי, וולף. הם החליטו לברוח מגרמניה, השניים ברחו לאוסטרליה, והאח של אמי ברח עם אשתו ובתו הקטנה לצרפת. משם, מצרפת, הם נשלחו לאושוויץ ולא שמענו מהם יותר. אחד משני דודי האוסטרליים מת לפני כשנה, בגיל 99.

בתום חופשת הקיץ שלנו בשנת 1939, המצב הפוליטי הורע מיום ליום וברור היה כי עומדת לפרוץ מלחמה. המלחמה פרצה בספטמבר ואני בן 13.

ביום הראשון למלחמה מטוסי קרב גרמניים הפציצו את לודז', ההרגשה הייתה נוראה, לא יכולנו לישון בדירה שלנו ונאלצנו לרדת למטה לדירת השכנים. זה נמשך כשבוע ימים, לאחר מכן פלש הצבא הגרמני ללודז', כשהוא במרחק של כ- 140 ק"מ מגבול גרמניה. מראה מסת גיסות הצבא היה מפחיד, כשראיתי אותם החוורתי כסיד, לאף מדינה בעולם באותה העת לא היה צבא כזה. הצבא הגרמני השתלט על החלק המערבי של פולין והצבא הרוסי על החלק המזרחי, שם חיו הרבה מיעוטים רוסים, פרובוסלבים הם היו.

הצבא הגרמני הגיע, לא ברגל, הם הגיעו באוטובוסים והציוד שלהם הגיע אחריהם במשאיות. למחרת היום, הופיעו מודעות ברחבי העיר בשלוש שפות: פולנית, גרמנית ואידיש, אשר הורו ליהודים לא להימצא ברחובות מסוימים לאחר השעה 5 אחה"צ. משמעות ההוראה לגבינו הייתה, שאבי פסק מעבודתו כי לא יכול היה להגיע למפעל שלו, ובתי הספר היהודיים נסגרו. מיד לאחר מכן יצא עיתון בשפה הגרמנית, שנקרא "העיתון של לודז". בבית הספר למדנו גרמנית, כשפה זרה ראשונה, כך שהבנתי את הכתוב בו. יומיים לאחר צאת העיתון לאור, הופיעו בו הודעות  בזו הלשון: "אנו מודיעים לאוכלוסיית העיר, שאנו שולטים בעיר וצריכים לדאוג לרווחת התושבים ועל כן אנו מכריזים על חלוקת מנות מזון". מתחת להודעה זו, הופיע מפרט של סוגי ומיני המזונות שיהיו במנות המזון. הרשימה הייתה מכובדת ביותר, אך לדאבוננו, מתחת לרשימה זו הופיעה הערה כי, מנות המזון יחולקו לכולם, מלבד היהודים. זה היה בשבוע הראשון להשתלטותם של הגרמנים. במצב עניינים זה, מי שרצה לאכול ולא לרעוב למוות, צריך היה לקנות אוכל בשוק השחור. מי שהיה לו כסף הסתדר, נשים מכרו את מרבית תכשיטיהן, האחרים גוועו ברעב, לאט לאט.         

האוכלוסייה בעיר הייתה מורכבת מ- 1/3 גרמנים, 1/3 פולנים ו 1/3 יהודים. הגרמנים המקומיים קשרו מיד קשרים אמיצים עם הצבא הגרמני ושיתפו עמו פעולה כנגד היהודים, כך גם הפולנים, אלו וגם אלו הלשינו והצביעו על יהודים. אלו שנעצרו ונתפסו נדרשו להביא כסף על מנת להשתחרר. השיא היה(כל פעם נשבר השיא והגיע שיא נורא אחר) כאשר נדרשנו לעטות פס צהוב על השרוול. אח"כ הפס הפך למגן דוד צהוב, שעטינו על הבגד, בשלב זה כבר הינו מסומנים.

אני, בפולין של אותם ימים, הייתי פטריוט כמו כל יהודי אמריקאי היום, הזדהיתי עם המדינה בה נולדתי וגדלתי, ואילו המציאות של אותם ימים טופחת לי על הפנים, כאשר כל פרחח פולני יכול היה לתפוס אותי ושכמותי בצווארון מעילנו ולהסגיר אותנו לגרמנים. מציאות זו הייתה קשה ביותר. הנאצים היו תופסים בחורים יהודים שהצביעו עליהם, מעלים אותנו על אוטובוסים ומסיעים אותנו לעבודות דחק. את הקבוצה עליה נימנתי,  הסיעו למקום בו היו ערמות גדולות של פחם והיינו צריכים להעביר את הפחם לתוך מרתפי הבניינים, כהכנה לחורף. כאשר סימנו עם ערמות הפחם, גירשו אותנו משם ברגל והינו בורחים כל עוד נפשנו בנו. בשארית כוחותינו מגיעים הביתה בתקווה, שלא יתפסו אותנו שוב. באופן דומה היו חוטפים יהודים למחנות של עבודת פרך, רבים לא חזרו משם. יש אדם אחד הגר היום בתל אביב, שנחטף באותם ימים והוא שרד 7 שנות עבודת פרך במחנות עבודה בגרמניה. איך הוא שרד, אני לא מבין.

הרדיפות הללו נגד היהודים היו רק ההתחלה, ידענו, שמועות שהגרמנים מתכננים להקים גטו בעבור היהודים עברו מפה לאוזן. אמרתי לאבי: "בוא נברח לרוסיה כי כאן לא נוכל לחיות" ואבי ענה: " לברוח אל הקומוניסטים? אף פעם לא".

כאשר שני דודיי אמרו לסבי, שהיה איש אדוק מאד, כי הם מתכוונים לברוח לרוסיה, התנהלה ביניהם שיחה בזו הלשון:

סבי -  מה אתם בורחים? ומה יהיה עם כל היהודים?

דודי - מי שלא יברח לא ישרוד, ולא יישארו יהודים.

סבי - אתה רוצה לומר לי כי הקדוש ברוך הוא, ייתן לכל הקהילה הזו להיכחד? כולם כאן אנשים קדושים!!

דודי - כן אבא, זה מה שיקרה, אני לא יודע איפה הקדוש ברוך הוא נמצא בימים אלו.

סבי - בחיים זה לא יכול לקרות!!.

 עד כדי כך הייתה אמונתו של סבי גדולה, וכזו הייתה אמונתם של עשרות אלפי יהודים, מאמיני האל, איש מהם לא שרד.

כעבור זמן לא רב, נקשו על דלת ביתנו ובפתח עומדת העוזרת שלנו, פולניה, ומאחוריה עומד שוטר מ"משטרת העזר" שהייתה מורכבת מגרמנים מקומיים, אותם הכרנו ואיתם חיינו כמו עם הפולנים בלודז',  וגם הם התגייסו לסייע לנאצים במשימתם למיגור היהודים.

אני זוכר מילה במילה את מה שהעוזרת הזו, שהייתה כמו בת משפחה שלנו, אומרת לאמי : "אתם הרי הולכים לגטו, וגם אני רוצה להרוויח משהו". באותה העת, אני ישבתי ליד השולחן וסדרתי את אלבום הבולים שלי, היה לי אוסף רציני ביותר. השוטר, שהיה עם העוזרת, נכנס ולקח את האורלוגין שהיה בבתנו שנים רבות כי העוזרת רצתה אותו ובלי להתבלבל, ניגש אלי ולקח לי מהיד את אוסף הבולים שלי. הם הלכו בלי לומר מילה, לא סליחה, לא תודה כאילו לא היינו. אנחנו, שהיינו אנשים שומרי חוק וחיינו בתוך מסגרת חוקית, התקשינו להבין ולהשלים עם התופעה הזו. אני יושב שם ורואה שהוריי, אמי ואבי, שהיו עד אותה העת לגביי "כל יכולים" ועל פיהם יישק דבר, הם בעצם חסרי אונים ולא יכולים לעשות כלום!!

יום אחד, הופיעה בעיתון תוכנית להעברת היהודים לגטו. הם בחרו את השכונה המפגרת והנחשלת ביותר בלודז', מכל הבחינות לרבות המערכת הסניטרית, על מנת להקים בה את הגטו. על פי התכנית, המעבר לגטו יהיה על פי סדר רחובות מסוים, כל מי שעובר לגטו מקבל חדר כנגד דירתו. היהודים ברחוב שלנו גחכו ואמרו שעל פי התוכנית הזו, הרחוב שלנו יתפנה רק בעוד שנה וחצי וזרקו את העיתון.

באותו הלילה הגרמנים נכנסו לרחוב שלנו, רחוב פיוטרובסקה, לדירה הראשונה בה היו יהודים, קיללו וצעקו : "מה אתם עוד עושים פה? יהודים מלוכלכים, אתם צריכים להיות בגטו!" וירו למוות בכל בני המשפחה. למחרת, כל היהודים מכל העיר רצו אל הגטו. מה שהיהודים חשבו שייקח שנה וחצי, לקח שלושה וחצי ימים. לאחר שכל היהודים עברו לשכונה החדשה, הגרמנים הקיפו אותה בגדר תיל ותלו שלטים: "שכונת היהודים, אין כניסה ואין יציאה". מי שניסה לצאת ונתפס נורה למוות.

סגרו אותנו, כלאו אותנו, מנות המזון היו מצומצמות ביותר, הרעב שרר בכל פינה, הינו עסוקים ברעב המוחלט, אשר עטף אותנו מכל עבר במשך 4 שנים, עד לחיסולו של הגטו. קצובת המזון שלנו הייתה 200 גרם לחם ליום ו-5 ק"ג תפוחי אדמה לשבועיים. הרעב נכח בכל פינה, כולם היו רעבים כל הזמן. מי שיכול היה לעבוד קיבל בנוסף לקצובה הזו גם צלחת מרק דלוח וקצת מים עם שלוש חתיכות תפו"א.

כל היהודים הכשירים לעבודה נאלצו לעבוד במפעלים מסוגים שונים שהקימו הגרמנים. מי שלא יצא לעבוד, נחשב לאלמנט לא פרודוקטיבי, וכל כמה חודשים אספו את אלו שלא יכלו לעבוד- חולים, זקנים, ילדים, ושלחו אותם למחנות הריכוז, איש מהם לא חזר משם.

די בהתחלה הקימו הגרמנים את ה"משטרה היהודית", היה זה מין ועד של היהודים. שמו של ראש הועד שמונה היה מרדכי חיים רומקובסקי, הוא היה עסקן לפני המלחמה. את שמו, כל יהודיי לודז' זכרו וזוכרים לשמצה. רומקובסקי מילא אחר כל הוראות הגרמנים, מילא אותן בקפידה רבה. עמידה בכל ההוראות וההנחיות הקנו לו ולמשפחתו מזון רב יותר, אי עמידה בהוראות היו גורמות להוצאה להורג שלו ושל בני משפחתו.

בתחילת שנת 1942 הגרמנים התחילו לערוך סלקציות של ה"אלמנטים" הלא פרודוקטיביים בגטו, קרי ; ילדים קטנים, חולים וזקנים. הדירה בה גרנו, חלקנו עם דודתי אחות אמי ובנה ברוך, (קראנו לנו בשם חיבה "ברוכל'ה) שהיה בגילה של אחותי הקטנה. בני 9 – 8 הם היו, באחת הסלקציות כאשר הורו ליושבי הרחוב שלנו להסתדר בשורות, ידענו שיש להסתיר את הילדים הקטנים אחרת ייקחו אותם מאתנו, את אחותי הסתתרתי מתחת  לערמת קרשים והשבעתי אותה שלא תוציא הגה ויהי מה, דודתי הסתירה את ברוכל"ה, מתחת לערמת מזרונים ומצעים. עמדנו בשתי שורות, אמי ודודתי בשורה הראשונה ואני בשנייה, האס. אס-ים, עם מדיהם המבהיקים, עמדו זקופים, בוטחים בעצמם, זחוחי מבט, שערם הבלונדי ועיני התכלת שלהם ובת השחוק שעל פניהם, היו יכולים להטעות, אפשר היה לחשוב כי מבע של חמלה נסוך על פניהם, ניתבו אותנו : ימינה ושמאלה לסירוגין, ימינה לקרון הרכבת, שלקח אותם לאי שם לבלי שוב ושמאל ברי המזל עד הפעם הבאה. הגיע תורה של אמי, עצרתי את נשמתי, לבי דהר בפראות, "שמאלה" שאג הבלונדי, נשמתי לרגע לרווחה ואז היגיע תורה של דודתי, כאן המזל כבר לא האיר פנים, השוטר היהודי דחף אותה ימינה, לכיוון הקרון, לרגע מעדה, התייצבה, הסבה פניה לאחור הסתכלה לתך עיני כשהיא קוראת נואשות "ברוכל"ה" והשוטר היהודי דחס גם אותה אל תוך הקרון הארור. שיתוק התפשט בכל אברי כאשר הבנתי את המשימה שהועידה לי דודתי, להציל את ברוכל"ה. לאחר שהאס.אס שיחררו אותנו חילצתי את אחותי מתחת לערמת הקרשים ושוב היינו יחד עם אמא שלנו, מאושרים לרגע, זה כל מה שהיה חשוב, אותו הרגע. ברוכל"ה, איך אני מספר לו שאין לו יותר אמא שהוא נותר יתום ובודד, התפללתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי, רק לא להתמודד עם הבשורה הנוראה שהייתה בפי בשביל ברוכל"ה. שלפתי אותו מתחת לערמת המזרונים, הוא הביט בי בשתי עיניו הקרועות לרווחה ושאל ; "איפה אמא שלי"?....מה יכולתי לומר כבר.

טרגדיה גדולה מזו הייתה, כאשר השוטרים היהודיים החלו לעקור את הילדים הקטנים מידי האימהות, הגרמנים נתנו הוראה להרחיק את הילדים מהגטו, היו לי שני בני דודים שניים כבני 5-6 שנים, ילדיה של בת דודתי. קראו להם מיאשו וריצ'ו, ילדים יפים, חכמים, מקסימים. באו לקחת אותם, כי הרי הילדים גם הם הינם אלמנט לא פרודוקטיבי. אני רואה את התמונה חיה וברורה כמו היה זה אתמול, הם אוחזים ידיים ויורדים במדרגות. אמרו להם שהם יוצאים לטיול ברכבת, מאחוריהם הולך השוטר היהודי ומאיץ בהם, ואימא שלהם עומדת במעלה המדרגות, ממררת בבכי ומורטת את שערות ראשה. הילדים מסתובבים לאחור ומביטים בה בפליאה, אינם מבינים למה היא בוכה, כי הרי הם יוצאים לטיול ברכבת!! השוטרים היהודיים דחקו את הילדים לקרונות הרכבת, נעלו את הדלתות ויותר לא ראו ולא שמעו עליהם. 

 מי שראה מחזות אלו ועדין חושב עצמו כבן אנוש, כאדם של המאה העשרים, אשר ניצל משם, משקר לעצמו.

הנאצים, נהגו לאסוף ולחדש את בגדי הילדים, שנשלחו לכבשנים, על מנת להשתמש בהם. הם היו שולחים את ערמות הבגדים הקטנים חזרה למפעלי התפירה שבגטאות, לכיבוס ותיקון - לחידוש. את הבגדים המחודשים הם שלחו לילדים שלהם בבית.

בת דודתי, אמם של מיאשו וריצ'ו, עבדה במפעל כזה. יום אחד היא קיבלה בגדים לתיקון וביניהם היו בגדי ילדיה, היא זיהתה את הבגדים כי היא תפרה אותם!!

 בגטו היו אלפי בני נוער, כולם השתייכו לתנועות נוער שונות. הייתה תנועת  גורדניה, בית"ר, תורה ועבודה (בני עקיבא) והשומר הצעיר. אני הייתי בשומר הצעיר בגדוד מנוף, היינו מתכנסים אחת לשבוע, שרים את שירי ארץ ישראל, שירי מולדת, שנדמתה כחלום רחוק וחזון אחרית הימים. בתנועה, השתתפתי בכתיבת ועריכת העיתון. שם פגשתי את אסתר נודל, מי שעתידה להיות חברתי לחיים ואשתי עד עצם היום הזה. איש מבין המדריכים והחניכים לא העלה בדעתו לארגן התנגדות כלשהי ולו המינימאלית ביותר. מנהיגיי היו מאיר יערי, יעקב חזן ויצחק גרינבוים. הם חיו בארץ בתקופת המלחמה ולדאבוני, איש מהם לא נקט בשום פעולה או מעשה כדי לארגן את חברי תנועת הנוער לאיזושהי פעולת מרידה או התגוננות או מעשה כלשהו להצלת ו/או סיוע ליהודים באירופה, להוציא את שליחתם של חנה סנש וחבריה, כ-50 איש, לצנוח באירופה. מחווה זו הייתה חסרת תוחלת, לאיש מהם לא היה כל סיכוי לשרוד. חלילה לי לזלזל במעשה גבורה זה, אך מה היו הסיכויים והתועלת בפעולה כל כך מצומצמת ומינורית? בתקופה מאוחרת יותר נודע לנו כי, יצחק גרינבוים אמר שאין לנקוט בשום מהלך להצלת יהדות אירופה ויש לחסוך את כל הכסף שיש ושיגויס לבנייתה של מדינת ישראל העתידה לקום, אשר כבר אז ברור היה לכל כי, לאחר השמדת כשישה מיליון יהודים, מתוכם מיליון וחצי ילדים, היא קום תקום. זו הייתה הגישה והמדיניות של הנהגת הישוב, באותם ימים.

ההיסטוריונים המובילים בארץ לא התמודדו ולא התעסקו עם פעילותו של הישוב היהודי והנהגתו בארץ ו/או בעולם להצלת יהדות אירופה, הגם שכולם ידעו מה נעשה בגטאות ובמחנות ההשמדה. דר' דינה פורת, הייתה היחידה אשר בספרה "הנהגה במצור" הפנתה את תשומת הלב לסוגיה זו. ההתנהלות והיחס המינוריים לאירועים של אז ולחלקה של הנהגת הישוב דאז ממשיכים לרחף גם כיום, באופן המאוד מצומצם בו מציינים את מרד גטו וארשה, אשר היה וצריך להיות אות ומופת לכולנו.

בגטו, הגרמנים ניצלו את כוח העבודה והיצור של היהודים עד טיפת דמנו האחרונה ובמקביל היו מאד ממוקדים במטרתם ויעדם העיקרי, חיסול היהודים. בגטו לודז' היו כ - 180 אלף יהודים ובאופן פריודי, תקופתי, הוציאו מהגטו את ה"אלמנטים" הלא פרודוקטיביים. לא היה טעם להחזיק ו"להאכיל" ילדים, חולים וזקנים לא יצרניים. הם הובלו להשמדה. והעולם, גם העולם היהודי, ידע ושתק ואנחנו ידענו שבחוץ יודעים מה נעשה בתוככי הגטו. עדים מגטאות שונים מעידים כי, היו להם קשרי מכתבים עם יהודים שעזבו את פולין לפני תחילת המלחמה והשתקעו באמריקה, ארגנטינה, אנגליה שוויץ ועוד. יהדות פולין של לפני המלחמה הייתה יהדות פורייה מבחינה מחשבתית, תרבותית ואינטלקטואלית, אך היא נשתכחה מלב כולם בתקופת המלחמה. אף אחד מהיהודים שהיגרו מפולין לפני המלחמה לעולם הגדול, לא הפגין ולא דרש את התערבותם של ראשי המדינות בהם הם חיו, לא ניסו להעיר את דעת הקהל העולמית ולא הפגינו מול הבית הלבן על מנת להניע את נשיא ארה"ב באותם ימים, או כל מנהיג נאור אחר. הם ידעו אך לא נקפו אצבע.

הגטו וחיי הפנים בגטו התנהלו לפי הסדרים שקבעה המשטרה היהודית. כל אחד חייב היה לעבוד באיזשהו מקום. מי שלא עבד, נכנס לרשימת הטרנספורט, פרט כמובן לאלו שהיו ממקורביו של ראש הועד היהודי, מרדכי חיים רומקובסקי. הוא קיבל את ההוראות מהגרמנים. לרשותו עמדו כוחות משטרה יהודית, שהיו פזורים ברחבי הגטו, הם היו מאד נמרצים וממהרים לבצע את ההוראות. אם הגרמנים חשדו שהם אינם מבצעים את עבודתם נאמנה, מיד היו שולחים מאות גרמנים ל"סייע" במלאכה.

באותם ימים, אני עבדתי במפעל למוצרי מתכת ושם היו הרבה אנשים שהיו בעלי מקצוע מעולים. במחלקה לחשמל עבד יהודי בשם ויקטור רודבקן. בשנים שקדמו למלחמה הוא היגר מפולין לגרמניה ושם הוא עבד בחברת טלפונקן לייצור מכשירי רדיו וידע להרכיב מקלטי רדיו. בשנת 1938 הוא הוסגר לפולין דרך זבאושין, יחד עם כל היהודים הפולנים שעזבו לפני המלחמה. בגטו הייתה משטרה קרימינלית גרמנית, תפקידה היה לאסוף מהיהודים כסף, זהב ודברי ערך ולהעבירם לגרמניה. בכל פעם שהתקלקל להם מכשיר רדיו היו קוראים לויקטור רודבקן לתקן את הרדיו. בכל פעם הוא היה אומר שחלקים אחרים נהרסו והוא צריך חדשים. את מקלטי הרדיו תיקן ואת החלפים החדשים שקיבל גנב ובנה מהם רדיו סודי. כמובן, שאם היה נתפס היה מוצא להורג בו במקום. כל יום בשעה 10:00 הוא היה מגיע אלי למחלקת המתכת ומספר לי מילה במילה את החדשות שרדיו לונדון שידר בפולנית.

בתחילת 1944, סיפר לי כי שמע ברדיו שהגרמנים מארגנים טרנספורטים של יהדות הונגריה לאושוויץ. שאלתי אותו מה זה אושוויץ? האיש הסתכל עלי בתדהמה ואמר: "מה אתה, לא יודע מה זה אושוויץ? איפה אתה חי? אתה לא יודע לאן שלחו את כל הילדים מכאן? את החולים? את הזקנים? איש מהם הרי לא חזר!! כולם נשלחו למשרפות באושוויץ". ויקטור השביע אותי לא לגלות לאף אחד את מה שסיפר לי, כי אם ייודע לגרמנים שיש רדיו בגטו ואנחנו יודעים מה נעשה, הרי יהיה זה גזר דין מוות לכולם. הסתובבתי כמו משוגע, לא יכולתי לדבר על כך עם אמי ולא עם אף אחד מבני משפחתי. כאשר לא יכולתי יותר, פניתי לראש הגדוד שלי בשומר הצעיר, שמו היה יהודה אלסטר. יהודה היה אדם נהדר, היינו מאוהבים בו בנים ובנות כאחד, ספרתי לו את הסיפור והבטתי בפניו, הבנתי שאני לא מספר לו משהו שהוא לא ידע. תגובתו הייתה שקטה וחד משמעית: "האם אתה רוצה לשרוד את המלחמה הזו? אם כן, אל תספר לאיש את מה שאתה יודע". כל ראשי התנועות בגטו ידעו מה קורה, יחד עם זאת הם לא התארגנו ולא ארגנו אותנו להתנגדות כלשהי, כולם טמנו ראשם בחו"ל, העיקר לעבור את המלחמה ולשרוד. זה ההבדל שהיה בין הגטו שלנו לגטו וארשה. יכולנו לעשות כל כך הרבה דברים, להסתיר יהודים לפני שנשלחו לאושוויץ, להתקומם, משהו ולו הסמלי ביותר בשביל הנשמה, הגאווה, הרוח!! לא עשינו כלום. אני לא יכול להבין את זה עד היום, איך ראשי התנועה, בראשם יערי וחזן, לא יזמו ולא ארגנו אותנו לפעילות כלשהי. כאשר הגענו לארץ לאחר המלחמה כינו אותנו "יהודי גלותי", אמרו עלינו " הסבונים באו" ונפנו עם חנה סנש כאילו אומרים: "הנה תראו עשינו". בזמן המלחמה, היו מגעים עם ממשלת פולין הגולה שישבה בלונדון, היו מגעים עם הנאצים בקושטא, מי שרצה תמורת כסף, אפשר היה להקל על היהודים וגם להציל חלק מאתנו. הארכיונים של אותה תקופה עדין סגורים ומסוגרים, שם כתוב הכל. באופן הזה הוציאו את הרב מגור ובני משפחתו, ומעללים נוספים אשר פורטו במשפט קסטנר.

במהלך השנים בגטו חיינו בהרכבים משפחתיים, בסוף שנת 1943 תחילת 1944 כבר לא היינו משפחות. כל משפחה הייתה שבורה, הרוסה, חסרה את האנשים אשר מתו מחולי ורעב, החולים הזקנים והילדים שגורשו לאושוויץ והושמדו שם.

בספטמבר 1944 חוסל גטו לודז' ובו יש רק כ- 80 אלף איש מתוך ה – 180 אלף שחיו בו בתחילת המלחמה.

הגטו נוהל על בסיס כלכלי טהור. הגרמנים שלמו ליהודים שכר רעב, בקושי היה לנו כסף לקנות את המנה החודשית בצרכנייה, בתמורה למוצרים שייצרנו החל מבגדים, מעילים, מדים, כובעים על פי אופנת פריז דאז, מוצרי מתכת ועוד. כל אחד מהיהודים היה חייב לעבוד, כפי שכבר ציינתי, מי שלא יצא לעבודה פעם אחת, מצא עצמו ברשימת הטרנספורט.

בשלהי שנת 1943 אנחנו ידענו, גם מהרדיו( 1 רדבקן, יצר בחשאי), שהגרמנים ספגו מפלה ניצחת בסטלינגרד. זה היה זיק התקווה הראשון והיחיד שהיה לנו, הרוסים בקרב הזה איבדו כ-17 מיליון חיילים ותקפו בכל החזיתות. מהאמריקאים, האנגלים ומראשי הישוב היהודי בפלשתינה לא היה כל סימן ואות. המתקפות של הרוסים תוכננו בקפידה והייתה לעיתים הפוגה ארוכה בין מתקפה למתקפה. יום אחד, פורסמה ידיעה ברדיו לונדון, שהצבא הרוסי נמצא כבר על אדמת פולין (בגבולותיה של טרום המלחמה) ובתחילת 1944 הגיע הצבא הרוסי למבואות וארשה. תקווה, תקווה אין קץ מילאה את ליבנו, חשבנו שיש עוד סיכוי והניצחון כבר בפתח. יש לזכור כי, בכל התקופה המדוברת, מידי יום, מתו עשרות אנשים מרעב וממחלות. אנשים שחלו, וביניהם אבי שנפטר מדלקת ראות אחרי ייסורים רבים, נדונו למוות כי תרופות לא היו, נכון יותר, תרופות לא היו לכלל היהודים, אלא אם כן היית מקורב של ראש המשטרה היהודית.

לודז' מרוחקת עשרות ק"מ בלבד מוארשה. הדי הארטילריה, אשר כתשו את וארשה והרסו אותה כמעט עד היסוד, נשמעו היטב בגטו, רק אז החליטו הפולנים להראות לרוסים ולעולם כי הם נלחמים למען מולדתם והם יהיו אלה שיצילו את וארשה ולא הרוסים. הפרטיזנים הפולנים התמרדו ופתחו במתקפה נגד הגרמנים, אלו אספו את הכוחות שהיו להם בסביבה, דיכאו את ה"מרד" הפולני והרסו כ-80% מוארשה. במהלך המרד הפולני הרוסים לא התערבו,  גם הם רצו להציג קבל עם ועולם כי הם המושעים של פולין, כך עם מפלתם של הפולנים וחורבנה הכמעט מלא של וארשה, נכנסו הרוסים לקרב. בנקודת זמן זו, החליטו הגרמנים לפנות את הגטו ולהעביר את כל היהודים דרומה לאושוויץ, על מנת לא להשאיר זכר ליהדות לודז'. הגרמנים, כמו הגרמנים, פרסמו תוכנית פינוי- אילו רחובות מתפנים לקרונות הרכבת ומתי. יש לציין כי, כל עבודת הפינוי התבצעה ע"י הפולנים, לגרמנים כבר לא היו כוחות לכך. אנחנו לא הופתענו משיתוף הפעולה בין הפולנים לנאצים, עוד לפני המלחמה ובמהלכה, האוכלוסייה הפולנית הגיעה לרמה של אנטישמיות זואולוגית/חיתית. אני זוכר את ההפגנה של השלושה במאי(חג החוקה הפולני), אשר התקיימה כחודשיים שלושה, לפני פרוץ המלחמה – נושא ההפגנה היה: טיהור פולין מהיהודים וגירוש היהודים מפולין. הכתובות שנישאו לאורך הרחוב כולו היו: "יהודים לפלשתינה", " הפולני לפולני למוצר הפולני", הפגנה זו בלבלה אותי לגמרי, היינו פטריוטיים פולניים ופלשתינה הייתה חזון, חלום ולא ממשות. אני לא ידעתי מה אני, פולני? יהודי? פלשתיני?

כמה שנים לאחר המלחמה, בקרתי מספר פעמים באושוויץ, פגשתי שם פולני בשם דר' שצלצקי, אשר טען כי הם שיתפו פעולה עם הנאצים בפינוי מתוך דאגתם לרווחת היהודים. כמובן שלא הסכמתי אתו וטענתי כנגדו, כי אותנו פינו כאשר הרוסים היו במרחק של 80 ק"מ מלודז', ועשרות רבות של פולנים נלחמים בוורשה, במסגרת המרד שלהם נגד הגרמנים, ואיש לא מנסה למנוע את משלוח היהודים לאושוויץ, להשמדה ולו ע"י פיצוץ מסילת הברזל או הקרונות. הייתה להם הזדמנות, אבל זה ממש לא היה במחשבה או בתוכנית שלהם. האיש נשאר פעור פה ונבוך כי, הרי באותה העת שהם נלחמו נגד הגרמנים בוורשה, הם ניהלו מדיניות של טיהור פולין מיהודים, להוציא מקרה או שניים בהם המחתרת הפולנית עזרה למחתרת היהודית.

על מנת לאלץ את היהודים להתפנות ובשקט, הגרמנים הפסיקו את אספקת המזון. לא היה מקום אחד בו ניתן היה להסתתר על מנת להיחלץ מהמשלוח, שלא לומר שאיש לא העלה בדעתו להתמרד, המצב המנטאלי של מי ששרד עד עתה לא אפשר מחשבה שכזו.

ערב אחד, לאחר פגישה קצרה בשומר הצעיר, יצאנו אסתר (אשתי היום) ואני לרחוב, צעדנו לאורך רחוב פרנציסשקנסקה והיה לי ברור שזו עומדת להיות פגישתנו האחרונה כי, פינוי הגטו היה בעיצומו. ידענו, כולם ידעו, שמהמשלוחים  הרבים הללו לא חוזרים. אחזנו ידיים, החזקתי את ידה הימנית של אהובת ליבי, באמצע הרחוב עצרנו ואמרתי לה: "אסתר, אני חייב להגיד לך משהו. אני לא יודע מה יילד יום המחר, ואינני יודע אם אי פעם נראה זו את זה, רוצה לומר לך שאני מאד מאד אוהב אותך, ומשאלת חיי היא, אם יש לי בכלל איזשהו עתיד, הייתי רוצה לחלוק אותו איתך". אסתר הסתכלה עלי ושתקה, ידינו נלפתו זו בזו חזק חזק ונפרדנו. למחרת אני ומשפחתי גורשנו לאושוויץ, תוך שבועיים הגטו פונה ונוכה מיושביו היהודים, כ – 70 אלף יהודים, כאשר שני שליש הושמדו ביום בו הגיעו לאושוויץ.

הגענו לאושוויץ, אמי, אחותי, דודתי ואני יחד עם כל אנשי הטרנספורט. זכינו לקבלת פנים אכזרית ביותר- עד אתמול היינו, למרות כל מה שעברנו בגטו, בני אדם בעלי צלם אנוש כלשהו, לאחר הטיפול שעברנו הפכנו לעבדים נרצעים. כפי שכבר צינתי, עם רדתנו מהרכבות הופרדו הנשים, הילדים והגברים, לאחר מכן  עברנו סלקציה, אחד לצד ימין והאחר לצד שמאל, אני נשלחתי לצד שמאל. עד אז עוד לא הבנו מה מטרת החלוקה. עברנו תהליך ניקוי משפיל ומבזה, שכלל התערטלות מוחלטת, התפשטות מבגדינו שלנו ומכל מה שהיה לנו, אם היה, הכל בפרהסיה. מרחו את גופנו בגסות, לרבות אברינו האינטימיים, בכמות אדירה של ליזול, נשים וגברים כאחד ולבסוף דחסו אותנו, כ- 1600 איש לתוך בלוק שיכול היה להכיל רק 800 איש. העמידו אותנו בשורות שורות, הורו לנו לשבת בפיסוק רגלים, יושבי כל שורה נדרשו לשכב לאחור, על אנשי השורה שמאחור, כך נדחסנו כבהמות לתוך הבלוק. הרצון לשרוד היה כל כך חזק, שאף אחד לא חשב אפילו להתנגד. הסימן הקל ביותר של התנגדות דינו היה מוות.

זכור לי כי, למחרת הגעתנו כאשר יצאתי לשירותים, עמד לפני אדם, שזיהיתי על פניו שהוא בן אנוש, אסיר פולני היה הוא, אמרתי לו: "שלום אדוני, סליחה שאני מערב אותך, אבל אני מבקש מאד לדעת מה קרה לאנשים שלקחו אותם לצד ימין? קודם נשים אח"כ ילדים?" הוא הסתכל עלי ואמר בכאב גדול: "אדוני, אתה לא צריך יותר לדאוג, כי הם כבר למעלה", הרים את מבטו והסתכל אל שתי הארובות. זו הייתה השיחה האנושית היחידה שהייתה לי שם. 

בתחילה הוצבתי במחלקת הקליטה, כל יום קבלנו שם מרק וחתיכת לחם יבש. פתאום הגיעה פקודה להתייצב ולעמוד בטור, באו גרמנים, עברו בין הטורים בחנו אותנו ובחרו באופן מקרי אנשים ושלחו אותנו לעבודה, הבנו שלעת עתה נשאר בחיים.

כשלושה ארבעה ימים לאחר שהגענו, באו אנשי אס.אס צעירים ובחור כ- 160 איש מאתנו ושלחו אותנו לטפל בסוסים. לרובנו לא היה כל ניסיון וידע איך מטפלים בסוסים. זו הייתה הפעם הראשונה שרשמו אותנו בצורה מסודרת, שם, כתובות ועוד פרטים ואח"כ העבירו אותנו לטור אחר, טור בו עמדו שני פולנים שצרבו, חקקו בנו ועלינו מספרים, מרגע זה הפכנו ל"אזרחי אושוויץ".

חלקו אותנו (את ה-160 איש) לשלוש קבוצות והכניסו אותנו להסגר, לשבועיים ימים, לוודא שאיננו חולים באיזושהי מחלה. משם נשלחנו  לעבודה במשקים חקלאיים בסביבה, אשר נוהלו ע"י אנשי האס.אס. כל אחד מאתנו צריך היה לטפל בשני סוסים, לאחר הדרכה קצרה התחלנו בעבודה. מי ששרד ולא נהרג מבעיטת הסוסים תוך כדי עבודה, קיבל מנה זעומה של לחם, עשוי מקצת קמח מים ונסורת עץ, ומרק פעם ביום. יום העבודה נמשך מהשעה 4:00 לפנות בוקר ועד לשעה 22:00, היינו מותשים. לעומת מנת המזון שקיבלנו אנחנו, עבור הסוסים קבלנו 2 סלקי סוכר לסוס. הסוסים אכלו את הסלקים בתאווה גדולה, כך גם אני. טעמו של הסלק היה כמו טעמה של העוגה הכי טובה עלי אדמות. עשיתי הסכם עם הסוסים שלי, חצי להם וחצי לי. מצאתי כי, בזמן שמחממים את הסלק הסוכר ניגר ממנו, הסוכר הזה הציל אותי מלמות ברעב.

ראשי קבוצות העבודה והבלוקים היו אסירים גרמניים, פושעים מסוכנים, אשר הוצאו מבתי סוהר בגרמניה ונשלחו למחנות ההשמדה. יחד עם זאת, הייתה הבחנה בין האסירים הגרמנים לבין היהודים. הם עטו על בגדיהם משלוש בצבע ירוק ולנו היה משלוש בצבעי אדום וצהוב.

באחת הפעמים, הביאו האסירים הגרמנים שתי עגלות מלאות בראשי כרוב לחצר בין הבלוקים, החצר הייתה ריקה מאנשי אס.אס. הם הורו לי ולעוד אסיר יהודי לקחת את הכרובים בשקים לבלוק, על מנת שנבשל מהם מרק לערב. הוראה שלהם הייתה פקודה, מי שלא ביצע את הפקודות שלהם נרצח. עשינו כפי שנצטווינו. בעודנו סוחבים את השקים לכיוון הבלוק, צצו שני אנשי אס.אס שראו אותנו גונבים כרוב. היו להם שני מקלות, "נבוטים", הם הכו אותנו במקלות בכל חלקי גופנו בלי הבחנה. בחמת זעם שברו את המקלות לחתיכות קטנות על גופנו. בחיים, לא לפני כן ולא אחרי כן, קבלתי מכות שכאלה. שכבנו על האדמה מתבוססים בדמנו וכאבנו והם ממלאים דוח תלונה נגדנו, כך שנעמוד למשפט על גניבה. גניבה מהרשויות באושוויץ, דינה – עונש מוות. הישועה הגיעה מהאסיר הגרמני, הוא דרש מקציני האס. אס לבטל את התלונה, כי אם לא, הוא מכיר ויודע היכן גרות המשפחות שלהם בהמבורג. הרמז היה ברור והתלונה נגדנו בוטלה. באנשים כאלו, אסירים מסוכנים, רוצחים, גנבים חסרי מוסר, היו תלויים חיי.

בינואר 1945, הרוסים פתחו במתקפה רבתי על כל שטחי פולין שבשליטת הגרמנים. הגרמנים החלו להעביר חלק מחילי האס.אס לחזית, לכבודם היו עורכים מסיבות פרידה, מסיבות שחיתות היו אלה, בסופן היו שולחים כמה מהאסירים לנקות את הזוהמה שהותירו אחריהם החוגגים. באחת הפעמים נשלחתי גם אני, נכנסו לאולם שהיה באותו הרגע שומם מאנשים אך מלא בשאריות אוכל, התנפלנו על האוכל והיכנסו לפה ולכיסים מכל הבא ליד ואז נכנס איש אס.אס ענק ושמן שיכור כלוט, בקושי מסוגל לעמוד על רגליו וצעק. לא הבנתי מילה, בשיכרונו, לשונו הייתה כבדה ומבולבלת, הוא פנה אלי ושאל למה אינני עונה לו, השבתי שאינני מבין מה הוא אומר, הנאצי הזה, הסתכל עלי מכף רגל ועד ראש ואמר: " אני אראה לך מה זאת אומרת לא להבין" מצא בקבוק שהיה מלא בנוזל שחור כלשהו, הניף אותו מעלי, הייתי בטוח שהוא הולך לשבור אותו על ראשי, במקום זאת, הוא פתח את הבקבוק ויצק אותו על ראשי, הבקבוק היה מלא בדיו שחורה אשר נזלה על ראשי, עיני, פי ובגדי...הרגשתי לא קיים.

ככל שהתעצמה המתקפה הרוסית, הגרמנים מצדם היו חדורי מטרה, לא להשאיר אף יהודי בחיים. את שארית הפליטה שבמחנה הם הצעידו ב"צעדות המוות" הידועות לשמצה. הבגדים שהיו עלי היו בלויי סחבות, לרגליי נעליים מאולתרות עם סוליות עץ, כך יצאנו לדרך, שמונת אלפים איש בכל "מנה". באמצע הלילה בקור מקפיא, שלא ניתן לתארו במילים, הרגלים התנפחו, כל הגוף רעד מקור, הייתי בטוח שעכשיו יהיה סופי. ידעתי כי מי שנעצר ולא יכול להמשיך ללכת, נורה בראשו בו במקום. הגענו לאיזו עיירה, הרגשתי שאינני יכול להמשיך, החלטתי להיכנע. רק ששם, מתחת לפנס רחוב שכבה בחורה יהודייה עם כדור בראש, כל דמה נשפך ממצחה. הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: כאן וכך צריך להיות הסוף שלי, הגעתי עד הלום, והרוסים כבר בפתח? אינני יודע מהיכן ואיך אספתי כוחות והמשכתי ללכת באותו הלילה עוד 40 ק"מ. מעלינו חגו מטוסי קרב רוסיים, הם לא ירו כי ידעו שלמטה, בלילות, הגרמנים מוליכים את שיירות היהודים. כאשר נכנסו לצ'כיה, זיהו הגרמנים אסם גדול לשם דחסו אותנו כבהמות, התנחמנו, כי לפחות היה פחות קר. איך לא קבלנו דלקת ריאות עד היום אינני מבין.

כל יום בבוקר היו עושים סלקציה, בודקים את מי שנותר בחיים, מי שהיה באפיסת כוחות הוצא מהשורות ונורה. כל יום נורו בין 15-20 איש מכל קבוצה. הנותרים, המשכנו ללכת עד שהגענו למחנה שנקרא גרוסרוזן, לא היה שם מקום, הכניסו אותנו לחדרים בצפיפות נוראה, אך העייפות גברה על הכל, יכולנו לישון בכל מצב, בעמידה, בהליכה, איך לא. אני ישנתי על השלג מתחת לעגלה, איך התעוררתי משינה כזו והמשכתי ללכת, אינני מבין עד היום. כך גררו אותנו שישה ימים, כל יום 40 ק"מ, אנשים נפלו כמו זבובים. מתוך שמונת אלפים איש שיצאנו לדרך, הגענו ליעד הסופי – בוכנוואלד שבגרמניה,  בין 700-800 איש בלבד. בגרוסרוזן העלו אותנו על קרונות רכבת פתוחים, בפברואר של אירופה, עם בלויי סחבות על גופנו ולאחר שצעדנו בקור מקפיא כ- 240 ק"מ. בכל קרון הינו כ-60 איש, יותר עמדנו משנסענו, לידי עמד בחור צעיר, בלילה הרגשתי שהוא נשען עלי, גם לי כבר לא היה כוח, אמרתי לו: "מוישה זוז אתה מכאיב לי", הוא לא ממש ענה לי. עד הבוקר הוא לא שרד.

מתוך ה – 60 איש שעלינו על הרכבת, הגענו לבוכנוולד כ – 16 איש חיים, שם בחנו את הבאים והבינו שאף אחד מהם לא יוכל לעבוד, נתנו לנו קצובת לחם של כ – 20 גרם!

בשמונה באפריל שנת 1945, ניתנה פקודה להתאסף בכיכר המסדרים, הבנתי שרוצים להוציא אותנו שוב לדרך. הבנתי גם, שמכאן אסור לי לזוז. אם אצא מכאן אמות. החלטתי להסתתר, התחפרתי מתחת לאחד הבלוקים. במשך יומיים איש לא חש בחסרוני, הגרמנים היו עסוקים באיסוף היהודים, והבינו שהם מובסים והכל מתפורר. הייתה אנדרלמוסיה ותכונה של נטישה, בסך הכל שכבתי שם חמישה ימים בלי אוכל ובלי מים. בעת השחרור שקלתי 32 ק"ג. יום לפני שחרור המחנה, מצא אותי קצין אס.אס, אשר צעק לי לצאת ולהגיע מיד לכיכר המסדרים, סירבתי, אמרתי לו שאני לא אצא ואם אני צריך למות זה יהיה כאן ולא בדרך. הנאצי הצמיד את אקדחו למצחי ושוב ציווה עליי לצאת, אמרתי לו שאינני יוצא, הוא איים לירות, אמרתי לו: "תירה, לא יוצא". עצמתי את עיני וחיכיתי לשמוע את קול הירייה, להפתעתי עברה כחצי דקה ודבר לא קרה, פקחתי את עיני וראיתי שהוא מכניס את אקדחו לנרתיק והולך. זה מה שקרה לי. אין כאן אף מילה אחת של הפרזה או סטייה מן האמת ומן המציאות שהייתי נתון בה.

האם אדם מן הישוב, שלא היה שם, יכול להבין אנשים כמונו?!

הגרמנים עזבו!!

בשעות ובימים הראשונים לאחר השחרור שכבתי על הדרגש שלי בבוכנוולד, מותש, באפיסת כוחות מוחלטת, שוקל 32 ק"ג וחושב לעצמי – "נו, נשארת בחיים, בשביל מה זה היה?" לא הייתה לי כל סיבה לחיות. מה שעברתי בתקופת המלחמה, שינה אותי באופן מוחלט ביחסי אל בני האדם, לחברה האנושית ולכול החיים הסובבים אותי. לא ראיתי שום תכלית וצורך לקום מהדרגש. אבל אז קרה משהו.

ביום שישי הראשון לאחר השחרור, נשמעה הודעה בגרמנית, במערכת הכריזה שהייתה שם: "שימו לב, שימו לב, כל האסירים היהודים, היום בשעה רבע לחמש תתקיים קבלת שבת, וכל היהודים מתבקשים לבוא. את קבלת השבת יערוך הקפטן הרשל שכטר, שהוא הקצין הממונה ואחראי לרווחתם של החיילים היהודים, שבצבא ארה"ב, הנמצאים במחנה בעקבות השחרור". פעם ראשונה בהיסטוריה, קבלת שבת במחנה בוכנוולד!! להזמנה כזו לא ניתן היה לסרב. גררתי את עצמי על "ארבע".  קבלת השבת נערכה במבנה הקזינו של קציני האס.אס, עמד שם היהודי הזה, שכטר, עם טלית על הראש ולידו הנהג שלו ששימש בתפקיד השמש, והם ברכו כל אחד שנכנס. היינו אולי כמאה יהודים שנותרנו בחיים, הוא שר את "לכה דודי לקראת שבת, פני שבת נקבלה..." הרגשתי שמשהו בפנים מתבקע ונשבר בתוכי. בהמשך הערב, קפטן שכטר ביקש לדעת למי מהנוכחים יש קרובי משפחה בארה"ב והוא הבטיח לאתרם. אני אמרתי שיש לי דוד בשם מקס פקטור, הגר בלוס אנג'לס. האיש שאל "מה? זה המקס פקטור של הקוסמטיקה?", אמרתי לו שכן והוא הבטיח כי כבר מחר הוא ידע על קיומי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי, שמישהו בעולם מנסה לתפקד.

בכל תקופת המלחמה, לא עבר יום שלא הסתכלתי לשמים ושאלתי "איפה העולם?".  אינני מייחס לבני אדם תכונות שכנראה אינן קימות במציאות, על כן אני מתייחס גם בסלחנות מסוימת, כאשר אני חושב באיזו מידה נשכחנו ונבגדנו בשנים הארוכות ההן. איש לא זכר אותנו, איש לא התקומם כנגד הנעשה סביבנו. שאלתי אז את עצמי:" איפה עם ישראל? היכן אמריקה הדמוקרטית?". גם ההיסטוריונים של התקופה ההיא, לא עסקו ולא התערבו בנושא, האנושות לא למדה כל לקח ולראייה מה נעשה בעולם, כמה שואות של עמים התחוללו מאז סוף המלחמה ועד היום? והעולם עומד בשתיקתו ובחוסר המעש שלו. אני רואה מה קורה היום בסוריה, מאה אלף איש נהרגו, רובם חפים מפשע , לא משנה לי כלל שהם ערבים, הם בני אדם גם להם יש רגשות, איש אינו נוקף אצבע ומציל אותם, כולל אנחנו. זה מאד מאד כואב לי.

ניצלתי! שרדתי! להפתעתי הרגשתי שאולי בכל זאת יש טעם כלשהו לעובדה שניצלתי. אולי נכונים לי מאבקים שעליי לעמוד בהם ובתת מודע ידעתי, כבר אז, שמקומי בארץ ישראל.

לאחר מספר ימים, הכוחות המשחררים אספו, קיבצו, כ - 120 ניצולים ובכללם אני והעבירו אותנו לידי הצלב האדום השוויצרי, במטרה להביאנו לשוויץ לשיקום. הגענו לשוויץ לאחר מסע די ארוך, שיכנו אותנו בעיירת קייט בבתי מלון ישנים אשר הוסבו לבתי החלמה, בתי הארחה לפליטים מלאומים שונים. שם לראשונה מזה שנים שאמרו לנו שאנחנו יכולים לצאת לטייל באזור. הייתי המום, לא ידעתי איך יוצאים לטיול בלי ליווי, בלי ליווי של חיל מזוין ובלי איום שבכל רגע נתון אתה יכול לא להיות. רק ביקשו שנחזור עד השעה חמש אחר הצהרים. יצאנו לרחוב הומה אנשים, בלי צבא, בלי קצינים, בלי אנשי אס.אס. הרחוב היה מלא בחנויות וחלונות ראווה מפוארים עם מוצגים אופנתיים נוצצים, לא היה כל זכר למלחמה ולמיליונים שעונו ועלו באש, הושמדו. חשבתי שאני מדמיין, שקרה לי משהו, קיומה של מציאות כזו לא עלה בדעתי כמשהו אפשרי בכלל. למעשה, מציאות זו עלתה על כל דמיון שלי. לקח זמן עד אשר התרגלתי ללכת ברחוב כשווה בין שווים מבלי שהסתכלו עלי כיוצא דופן.

באכסניה, השוויצרים לא ידעו כי כל הקבוצה שלנו הייתה מורכבת מיהודים, הם חשבו שאנו קבוצת לאומים מעורבת. רק כאשר ביקשנו להיפגש עם רב העיירה הם הבינו. הפגישה עם הרב הייתה מאד מרגשת, הוא ידע שכולנו יהודים ומה עברנו בכל השנים הללו, אך בנוכחות השוויצרים הרב שמר על ארשת פנים רצינית ועניינית, כאשר הם עזבו את המקום הוא בכה מכאב והתרגשות.

לאחר מספר ימים לשהותנו בשוויץ, הגיע לאכסניה, גבר שוויצרי מהודר למראה ושאל מי זה וולף פקטור, כאשר אמרתי לו שזה אני, הוא נפל על צווארי בהתרגשות גדולה וסיפר לי שהוא בעלה של בת דוד של אבא שלי (בתו של אח של סבי שחי בזמנו באנגליה) ושהם קיבלו מברק מארה"ב, האומר שיש מישהו בשם וולף פקטור בשוויץ אשר ניצל ממחנות ההשמדה, ועליהם לאתרו ולעזור לו בכל מבוקשו. הקפטן הרשל שכטר, ממשחררי בוכנוולד, שלח מברק באמצעות הדואר הצבאי וביקש שיודיעו למקס פקטור, שקרובו וולף פקטור שרד את המלחמה וניתן יהיה למצוא אותו בשוויץ.

נכנסו לחדר צדדי, שם סיפרתי לו בקצרה את קורותיי והעובדה שאיני יודע איך ולמה יצאתי חי מהתופת. בהתרגשות עזה הוא אמר לי: "אסור לך להתייאש, כעת כל המשפחה, כאן ובאמריקה דואגים לך. כל מה שאתה צריך, רק תגיד ואני אדאג שתקבל". לא היה לי ועליי כלום, בדרך מבוכנוולד לשוויץ איבדתי את קבקבי העץ שהיו לי, הסתובבתי יחף לכן בקשתי נעליים. רק נעליים.

לקהילה היהודית המקומית נודע על קיומנו, מספר ימים לאחר שהגענו. רב הקהילה הביא את דבר קיומנו וקורתנו לידיעת הועד המנהל של איגוד הקהילות היהודיות בברן. מרגע זה ואילך, הקהילה הייתה מאד מעורבת בשיקומנו ועתידנו. יום אחד הגיע אלינו יו"ר ועד הקהילות בשוויץ, עם שתי מזכירות וסיפר לנו, בין היתר, כי בשבדיה קמה ועדה המרכזת את שמות הניצולים שהגיעו לשבדיה, אנגליה, צרפת ושוויץ והוא מבקש שנמסור לשתי המזכירות שמות של קרובים שהיו אתנו בגטו ו/או במחנות ההשמדה והקשר עמם נותק, זאת על מנת שינסו לאתרם עבורנו. בתורי, מסרתי למזכירות את פרטיהן של אמי ואחותי, הגם שידעתי כי זה לשווא, ואת שמה של אסתר נודל, חברתי מהשומר הצעיר, אהובת ליבי. לא ידעתי למה לצפות. כעבור חודש ימים כאשר ישבתי בחדר האוכל, הגיע נושא המכתבים ומסר למנהלת המקום מברק. לפתע היא קראה בשמי, לבי החל לדפוק בחוזקה, רעדתי מהתרגשות, קבלתי את המברק רצתי החוצה ופתחתי אותו באחת, במברק היה כתוב: "אנו שמחים להודיע לך, שהגב' אסתר נודל, שהתעניינת בגורלה, חיה ונמצאת בשבדיה" במברק הייתה גם כתובתה. כמובן לגבי אמי ואחותי לא היה כל זכר. למחרת יצא מכתבי הראשון אל אסתר. כך חודש הקשר בינינו, אשר נמשך כשנתיים עד אשר נפגשנו לראשונה בישראל.

אני ושכמותי, אשר היינו בתת משקל, נותרנו בשוויץ כשנה לערך. זו הייתה תקופת שיקום והחלמה במהלכה עליתי במשקל והתחלתי לקבל מראה של בן אנוש, למדתי אנגלית ומיומנויות אחרות. באותה התקופה החל הריב האידיאולוגי עם משפחתי שבאמריקה. הם רצו שאבוא אליהם לאמריקה, לבנות בה את חיי, אני לא הייתי מוכן לעבור למדינה המנוהלת ע"י גויים ואמרתי להם שמקומי בפלשתינה. הם כעסו ואמרו שאני משוגע והקשר בינינו נותק ועד היום אינני יודע מי מאתנו צדק.

יום אחד הגיע אלינו שליח מפלשתינה. השם פלשתינה וארץ ישראל היו עבורנו משהו מיוחד, היו בינינו שלא הייתה כל שאלה או בעיה לגביהם והם החליטו לקשור את חייהם עם הארץ שלנו, קראנו לה "ארצנו". נאמר לנו שהשליח שהגיע מארצנו מבקש להיפגש עמנו, אף אחד מאתנו לא הכיר אותו אישית. האיש הגיע מוקפד בלבושו ונשא תיק בידו והציג את עצמו כדר' יוסף בורג, לימים שר הפנים בממשלות ישראל. דר' בורג, יקי במוצאו, פעל באותם הימים בתחומי אירופה ובעיקר בארצות דוברות גרמנית. אבא של דר' בורג ומשפחתו הגיעו לארץ לפני פרוץ המלחמה וכך ניצלו.

דר' בורג רצה לדעת ולהיפגש עם האנשים אשר מוכנים לעלות לארץ ישראל. למחרת, 12 איש, אני בתוכם, אשר החליטו לקשור את גורלם עם הארץ נפגשו עמו. הוא, כמובן, שאל כל אחד לשמו, קורותיו ותכוניותיו לעתיד הקרוב. רב האנשים שהיו כבר סטודנטים, גם אני ביניהם- למדתי בבית ספר לארכיטקטורה, אמרו שעם סיום הלימודים יעלו ארצה. מדובר בתקופה שאף אחד לא יכול היה להגיע לארץ, כי כל מי שדרכה כף רגלו על אדמת ארץ ישראל נתפס והועבר ע"י הבריטים למחנות ההסגר בקפריסין. גם אני אמרתי אותו דבר. דר' בורג התרומם, הסתכל עלינו ואמר: "נו רבותיי, אם אנחנו צריכים להיות תלויים בכם, אז מדינת ישראל לעולם לא תקום". נפגענו מאד מדברים אלו, לאחר כל מה שעברנו, כאשר ארץ ישראל, המולדת, הייתה חזון ותקווה עבורנו, להטיח בנו אמירה שכזו?!, זה היה יותר מידי. אישית, נפגעתי עד עמקי נשמתי, נעמדתי ושאלתי אותו: " תגיד לי בבקשה, האם אתה חושב שיותר חשוב שאשב במחנות ההסגר בקפריסין, במקום ללמוד מקצוע?". ודר' בורג אמר: "אני מכיר את המצב בארץ ישראל וגם יודע דרכים שאפשר להגיע אליה, בלי לעשות אתנחתא בקפריסין", אז אמרתי לו: "אם כך, אני מוכן מחר בבוקר לנסוע ארצה". הוא אמד אותי במבטו מלמעלה למטה ושאל האם אני רציני, כאשר עניתי בחיוב, קבענו להיפגש למחרת. בפגישתנו הוא הבטיח להכין עבורי דרכון, עמו אוכל להגיע לארץ מבלי להיעצר.

יום לאחר חג השבועות שנת 1947, הגעתי לארץ במטוס משוויץ, לאחר שדר' בורג צייד אותי במסמכים מתאימים לי לטוס משוויץ ללוד. תוך יום אחד הפכתי מפליט בשוויצריה ליהודי "עולה", בארץ ישראל.

ידעתי שאסתר חיה בעליית הנוער בקיבוץ גבעת השלושה. כעבור כמה ימים, בעזרת חבר, נסענו לקיבוץ והתחלנו לחפש אותה. פגשנו שם אדם אשר שאלתיו על מקום הימצאה של אסתר נודל והוא אמר שהיא בחדר האוכל. בדרכנו לחדר האוכל ראיתי שלוש בחורות שיצאו ממנו. עצרתי! מיד זיהיתי אותה, את אסתר שלי, היא התקרבה וחלפה על פני מבלי לזהותני. מי יכול להאשימה, הייתי חצי בן אדם, אז אמרתי מילה אחת: "אסתקה?" היא הפנתה את הראש בחוסר אמון, ואמרתי לה: " כן, כן זה אני וולף". נפלנו איש בזרועות רעותה, היה חיבוק אחד אמיץ וארוך. היה לנו כל כך הרבה מה לספר, כל הסבל, כל מה שעברנו וחיינו, חיינו? מאז לא נפרדנו יותר. זו הייתה פגישתי עם אסתר אהבת נעורי וסוף סוף התחלנו לחיות את חיינו המשותפים.

            בארץ, הדבר הראשון שהכה בי היה חוסר הידע של היהודים בפלשתינה על מה שהתרחש באירופה ובמחנות, עם אחיהם. לא היה להם כל מושג, לא היה כל זכר ורמז בעיתונות המקומית. חבר שלי מהמחנה, אידל שמו, הלך לפגוש את אחיו שחי כאן עוד מהימים שלפני המלחמה, כאשר חברי נכנס לחנות בה עבד אחיו, השאלה הראשון שנשאל הייתה :" אידל, איפה אימא? איפה השארת אותה". היו גם עוד מקרים רבים שהעידו על חוסר ידע ורגישות. זה היה לאחר ההצבעה באו"ם לטובת הקמת מדינת ישראל, הקרבות כבר החלו ובישוב הוכרז על גיוס לצבא, הלכתי עם חבר לבקר את דודתו שחיה בבית "מפואר"(במנחים שלנו אז) ברחוב דיזינגוף. לאחר שכיבדה אותנו בכוס תה, שאלה אם התייצבתי כבר לצבא, אמרתי לה שכן, אבל דחו אותי בשלב זה בגלל תת משקל. לתדהמתי הרבה, הגברת אמרה: " אני לא מבינה את המנהיגים שלנו, הבנים שלנו נופלים כמו זבובים ואתכם שבאתם לכאן, בלי הורים ומשפחה, דוחים מהצבא בגלל תת משקל. אם תהרגו, לא יהיה מי שיתאבל עליכם ולא יהיה מי שיכאב לו, כמו שקורה לנו". הייתי המום, לא נותרו לי מילים לענות. עד היום אינני מבין איך דבר כזה יכול היה להיאמר!! מקרה נוסף שאני זוכר, כאשר התארחנו לארוחת ערב ביום שישי, אצל בן דוד של אסתר, אשר נמנה עם חלוצי חדרה, בכפר ברנדיס. היו עמו שם יהודים רבים יוצאי פולין שלפני המלחמה, הם שמעו שבאו אליו קרובים "משם", לא היו מסוגלים לומר מ"מחנות ההשמדה" או "מהתופת", כמובן שהדבר עורר התעניינות ורבים מהם התכנסו ביום שישי בערב בגינה הקטנה שבביתו. האנשים רצו לדעת מה היה "שם", מה קרה? ושאלו על הקרובים שלהם שחיו בלודז'. הם רצו לדעת אם אנחנו מכירים אותם, אם פגשנו אותם, השלום להם, איך הגענו לארץ... סיפרנו להם על ה"מסע" מלודז' לאושוויץ, לוינה, משם לפראג, משם לבוכנוולד ומשם לשוויץ, היו להם הרבה שאלות סתמיות חסרות חשיבות שהם חשבו שהן רלוונטית, עד שהתעייפתי משאלות אלו. בקשתי את סליחתם ואמרתי שהנושא לא קל בשבילנו ואנחנו מבקשים לנוח כעת. ישבה שם איזו גברת מדושנת, עם הרבה תכשיטים על ידיה, שאמרה לי באידיש: "יש דבר אחד שאתה צריך להודות, אומנם היה לכם קשה, אבל היה מעניין". שאלתי אותה למה היא חושבת שזה היה מעניין והיא השיבה: "הרי היית בחצי עולם, בכל הערים הגדולות והיפות הללו". מה יכולתי להגיד? מה יכולתי לחשוב על האנשים בארץ? באותו הרגע הבנתי שהם לא יודעים כלום, שהאמת הוסתרה מפני תושבי ארץ ישראל.   

אסתר הגיעה לארץ שנה לפני, במסגרת עליית הנוער משבדיה. שם, בשבדיה, מספר אנשים קיבלו סרטיפיקטים(אישורי עליה לארץ) מהאנגלים עמם יכלו להגיע לארץ מבלי להיאסר ולהישלח לקפריסין. כך הגיעה אסתר לקיבוץ גבעת השלושה והפכה שם למומחית בעבודת משתלה.

לאחר שחברנו יחדיו, אסתר עזבה את הקיבוץ ושכרנו חדר בפתח תקווה, בעזרת הלוואה בסך 75 לירות שקיבלנו מהסוכנות, אותה החזרנו כל חודש במשך כמה שנים. לאחר מספר ניסיונות של תעסוקה, שלא ממש עלו יפה, שמעתי כי במחלקת הקליטה של הסוכנות מחפשים אנשים דוברי פולנית ועברית, הצגתי את מועמדותי והתקבלתי. אסתר החלה לעבוד כמורה מסייעת לילדים שהתקשו להשתלב בכיתת לימוד רגילה. את הקרירה המקצועית שלה פיתחה אסתר בכיוון זה, תוך השלמת לימודיה האקדמאיים ועבודה קשה מאד. הודות למאמץ שהשקיעה, אסתר התמנתה למנהלת בבית ספר לילדים בעלי מוגבלויות התנהגותיות ולימודיות.

כישורי ויכולות העבודה והניהול שלי כנראה באו לידי ביטוי בעבודתי בסוכנות, כי פנו אלי בהצעה לנהל מפעל, שנחשב אז למפעל גדול ומנה 8 עובדים, היה זה בית החרושת "ויטה". כמובן שנאותתי ותוך שנתיים המפעל התרחב ומנה כ- 400 עובדים. עשיתי שם עבודה גדולה. בזמן שהותי בשוויץ למדתי איך עובדים נכון, במקצועיות, ביסודיות ויושר, מילה הייתה מילה, מועד אספקה תמיד כובד, כל מוצר יצא באיכות המיטבית. העבודה במפעל הייתה מאומצת ותובענית ועבדתי שעות רבות בכל יום, אך היא הייתה מתגמלת מלאת סיפוק. עבדתי במפעל ולמענו במשך כ- 35 שנים, עד ליום מכירתו ע"י בעליו.

לאחר קום המדינה ובמשך השנים הראשונות לקיומה, אוכלוסיית ניצולי, שרידי, השואה עלתה. מצבם הכלכלי והנפשי של חלק לא מבוטל מהם היה קשה עד קשה מאד.

בסוף שנות השישים, ממשלת ישראל עשתה הסכמים עם גרמניה בשם הניצולים. הניצולים קיבלו רק חלק מהשילומים שהגיעו לארץ, בעוד שהחלק האחר, הגדול יותר, הלך לבניינה של מדינת ישראל, הקמת נמלי תעופה וים, סלילת כבישים, הקמת ערים, פתרונות דיור לעולים ועוד. במשך השנים, משרדי האוצר למיניהם לא נהגו באופן הוגן עם ניצולי השואה, מה שלא הקל על אנשים שבאו מחוסרי כל לארץ ישראל. במהלך 35 שנות עבודתי ומתוקף תפקידי ב"ויטה", הכרתי אנשים רבים מקרב הפקידות הבכירה בממשלות ישראל: במשרד האוצר, במשרד המסחר והתעשייה ואחרים. נשאתי ונתתי אתם על תקציבים, רישיונות, תנאי עבודה וכד'. הכל ידעו, שהגם שאני איש קשוח ואסרטיבי בעסקים, אני איש של כבוד ויושרה אישית ומקצועית, יחסים אלו סייעו בידי בהמשך, בפעילותי למען שרידי השואה.

בסוף שנות השמונים, כשיצאתי לגמלאות מ"ויטה", התייצבתי במרכז ארגוני השואה על מנת לעשות כל אשר רק ניתן לשיפור תנאי החיים של שרידי השואה, שמשום מה נשכחו שוב מתודעת הציבור. החלטתי שהגיעה העת לסייע לניצולי השואה שחיים את חייהם בדוחק רב. פניתי למספר חברים וביחד עם יצחק ארצי (אבא של שלמה ארצי), משה זנבר(נגיד בנק ישראל לשעבר) ואחרים, ייסדנו בשנת 1991 את הקרן לרווחת ניצולי השואה, תוך מו"מ עיקש וארוך מול משרדי הממשלה וועדת התביעות. מטרת הקרן הייתה ועודנה, להוות כתובת לניצולים שאין להם כלום ואף אחד ואינם מתמצאים בנבכי הבירוקרטיה, כמו גם לשפר את מצבם הכלכלי. במהלך העבודה, נתקלנו בהתנגדויות ועיכובים רבים מגורמים שונים, פעלנו ישירות מול ממשלת גרמניה וועדת התביעות. בדיונים ובמפגשים פנים מול פנים בוועדת התביעות, הייתי לפה ממקור ראשון לניצולים וייצגתי את זכויותיהם, עד אשר הצלחנו לגבור על המחסומים והכסף החל להגיע לייעודו, אל הניצולים עצמם. בתחילה, שמשתי כחבר בהנהלת הקרן ועם פרישתו של חבר הכנסת יצחק ארצי נבחרתי להיות יו"ר הקרן, שהגיעה להישגים משמעותיים.

את חיי הקדשתי לטובת ורווחת הכלל. אני מאושר, מאושר שהשארתי חותם בהקמת הקרן לרווחת ניצולי השואה. היום מנהל את הקרן השר לשעבר מר' אבי דיכטר ואני עומד לרשותו ולרשות הקרן, גם כיום, בכל דבר ועניין.

אסתר ואני הקמנו משפחה, מהחדר בפתח תקווה עברנו לדירה בשיכון עמידר בבת-ים, שם נולדה בתנו הגדולה, קראנו לה רחל, על שם שתי אימהותנו, שלי ושל אסתר אשתי, בננו אילן נולד בשנת 1971. ילדיי שרתו בצה"ל וכעת ילדיהם, נכדיי, משרתים ביחידות מובחרות, והעיקר כולם "מאנצ'ים" - בני אדם, בני אדם טובים. אני מאד גאה בהם.

בימים אלה נולדה נינתי הראשונה (לשני נינים בנים כבר זכיתי). כל השנים חיכיתי וייחלתי להולדת ילדה במשפחה, שנקרא לה על שם אחותי, אולי תהיה כמו אחותי הקטנה, שדמותה לא משה ממני כל החיים ונוכל להנציח את זכרה, הלה, הלה קראו לה. נכדי ואשתו הטובה הסכימו לכך, עיברתנו את שמה של אחותי הלה להילה, וזה השם שניתן לנינתי המקסימה. אנו מאחלים לה, כשתגדל תמצא עולם טוב יותר מזה שידענו אנחנו. 

            אלו היו חיי עד כה, בתמצית רבה. כאב גדול מלווה אותי עד היום על כל מה שעברתי אני וכל יהדות אירופה וחש כי לא נעשה די במהלך השנים על מנת לתת מקום של כבוד, והערכה לניצולי השואה בכל תחומי החיים.

אני בספק אם בני הנוער הנוסעים למצעד החיים, מתרשמים ממראה עיניהם ומהסיפורים שהם שומעים וחוזרים עם התחושות והתובנות הנכונות. אני תוהה אם מה שאירע באמת חודר אליהם. אני חרד שההיסטוריה ומה שאירע לעמנו, בעוד העולם שתק ולא נקף אצבע, תעלם בתהום הנשייה שלנו ושל העמים. אסור לאפשר שכחה, לא בקרבנו ולא באומות העולם, על מנת  שלא יתקיים בנו: "עם שאיננו זוכר את עברו לא צפוי לו עתיד".

למחנכים שלנו, המוסדות הפועלים להבטחת זיכרון השואה, בתי הספר, תנועות הנוער, התקשורת, ההורים, כולם יחד חייבים לפעול לשימור הזיכרון ולהעברת הלפיד.

זאב פקטור