רבקה באו נולדה בשנת 1918 בכפר בודיבוב שבפולין. היא התייתמה מאמה בגיל שבע. אביה לא הצליח לגדל את שלושת הילדים בכוחותיו בלבד ועל כן שלח אותם לדודים ולדודות. רבקה התגוררה אצל הדודות שהתנהגו אליה בצורה מחפירה והיא סבלה מאוד. לבסוף הגיעה בנדודיה לדודה רוז'ה ושם זכתה למעט נחת. מגיל צעיר היא אהבה לעזור לילדים אחרים.
היא ביקשה ללמוד רפואה בתקופה שבה לא הרשו ליהודים ללמוד באוניברסיטה לכן למדה כימיה וגם קוסמטיקה. כאשר פרצה המלחמה היא למדה להיות אחות. כשנשלחה לגטו קרקוב עבדה בתור אחות בבית החולים ועזרה ליהודים רבים.
מהגטו הועברה למחנה ריכוז פלאשוב שם הצילה אנשים רבים בזכות כישרונה בתור קוסמטיקאית ונעזרה בטיפול בפדיקור ובמניקור. היא הצילה רבים ממוות. דאגה למי שנתפסו בעיני הנאצים חולים, כי צלעו ולא נראו כשירים לעבודה. היא עשתה זאת בכישרון רב, עד כדי כך שגם הנאצים ביקשו שתעשה להם פדיקור ומניקור. כששמה הגיע למפקד המחנה אמון גט הוא קרא לה לעשות לו מניקור בלילה אחרי שעבדה כל היום בעבודת פרך. סצנה זאת בוימה בסרט "רשימת שינדלר". בזמן שהגיעה אל ביתו היא קלטה מה הוא מתכנן לעשות למחרת. שמעה את מי הוא מתכוון להרוג, ידעה את מי יתלו, ומי יישרף. וכשחזרה לצריף שלה סיפרה לנשים את הידיעות על העתיד להתרחש שם והן למחרת הפיצו אותן ובדרך זאת היא הצילה רבים.
בתוך מחנה הריכוז הזה הכירה את מי שיהפוך להיות בעלה, יוסף באו. הוא התגנב מחופש לאישה אל מחנה הנשים וכך הם התחתנו בסתר. את חתונתם מראים בסרט "רשימת שינדלר".
הכניסו את רבקה לסרט "רשימת שינדלר" כדמות שהצילה את אמו של פמפר, מי שהיה מזכירו של מפקד המחנה והיה בין אלה שערכו את רשימת שינדלר. רבקה הייתה אישה אמיצה על כן ביקשה שבמקומה יצילו את בעלה הטרי. הייתה לה אמונה חזקה בחיים. וכך הכניסו את יוסף לרשימת שינדלר ואילו היא נשלחה לאושוויץ. משם היא נשלחה למחנה ריכוז ליכטוורדן. בתום המלחמה רבקה ויוסף מצאו זה את זו בדרך נס וחזרו לקרקוב. שם רבקה התחילה לעבוד בתור קוסמטיקאית וזכתה להצלחה רבה. היא פתחה בית ספר לקוסמטיקה ויוסף חזר ללמוד אמנות באוניברסיטה. בשנת 1950 עלו לישראל יחד עם בתם הקטנה. בארץ רבקה המשיכה לעבוד בתור קוסמטיקאית והמשיכה לעזור וטיפחה מבחינה אסתטית אנשים רבים.
בני הזוג רבקה ויוסף באו דיברו על השואה בחופשיות בציבור וטיפחו באנשים אחרים את חשיבות העברת סיפורי הזוועה מן המלחמה. הם הצליחו לעשות זאת בתקופה שבה רוב הניצולים לא דיברו על חוויות העבר הנוראות. רבקה בתור קוסמטיקאית הקשיבה ללקוחות שלה ושימשה אוזן קשבת. הנשים סיפרו לה את קורותיהן במלחמה. הן חזרו על אותם סיפורים שוב ושוב ורבקה תמיד הקשיבה להן ושימשה כפסיכולוגית לנשים שהיו לקוחותיה.
בשנת 1975 מצאה את אחיה אוסקר אחרי 36 שנה שהם לא התראו, וזה בזכות עקשנותה למצוא אותו. היא לא ויתרה למרות שמכל מקום היא קבלה ידיעות שלא יודעים עליו.
במשך כל השנים היא כתבה יומנים. היומנים תורגמו לאחר מותה. אין ספק שיש להם חשיבות רבה מבחינה היסטורית. ביומניה כתבה על החיים בגטו ועל מחנות הריכוז. נמצא בדפים מידע ייחודי על בית החולים שבו עבדה ועל מחנה הריכוז. זהו מסמך מרתק בעל חשיבות רבה.
רבקה הייתה אדם אופטימי שאינו מתלונן ושמח בחלקו. הספר מנחיל את חכמת החיים המקורית שלה על השגת האושר ועל חכמת חייה.
רבקה כתבה מכתבים ליוסף בתוך מחנה הריכוז בשיא המלחמה. מכתביה מלאי אהבה ותקווה. במכתבים היא הסמיכה כוח ליוסף כדי שימשיך לחיות ולא יישבר מבחינה נפשית. מכתביה תורגמו ויצורפו לספר.
