EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
שושנה דפנר בורנשטיין
1926
יוצר הדף: אליה קמל משי קשר לדף: אחר
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

סיפורה של שושנה דפנר – בורנשטיין :

נולדה בעיר לודג' בתאריך : 25/11/1926 ,כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה עוד לא מלאו לה 13 שנים.

שנות ילדותה עד תחילת מלחמת העולם השנייה עברו עליה באלקסנרוב עיירה ליד העיר לודג' .

המשפחה מנתה 5 נפשות. האם חנה ,האב שמואל ושלוש אחיות : הבכורה הייתה לוצ'ה (לאה) השנייה הניצולה (צש'ה - שושנה) ואחות קטנה פלה. שלושתן הלכנו לגן ילדים יהודי ציוני.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה וכניסת צבא הכיבוש הגרמני , החלו הגרמנים להתעלל ביהודים והמון יהודים ברחו לעבר לודג' , בין הנמלטים הייתה גם משפחתה של שושנה. האב החליט יחד עם האם שהוא יעבור לשטח הכיבוש הסובייטי, ואחרי שיסתדר יעביר את שאר המשפחה. בהתחלה, הם קיבלו שניים או שלושה מכתבים ואחר כך נותק הקשר. האב נשלח כמו רבים אחרים להרי אורל לעבודות פרך. האם והילדות נשארו לבד.

בשנת 1942 פרצה מגפת טיפוס , והאחיות לוצ'ה ופלה נדבקו ונשלחו לבית החולים, אך הן החלימו וחזרו הביתה .

האחות הקטנה פלה הבריאה לגמרי מהמחלה אך מצבה רק החמיר והתגלה שהיא חלתה בשחפת . היא נפטרה ב-1943 כשהיא  רק בת 14.

בחודש אוגוסט 1944 החליטו הגרמנים לחסל את הגטו וסיפרו שמעבירים אותם למקום אחר. האם, האחות הגדולה לוצ'ה ושושנה הובלו לתחנת רכבת במרישין אך לא ידעו לאן פניהן מועדות. הם לקחו את הדברים החשובים והיקרים להם מכל כגון: תצלומים ומעט דברי ערך שהאם חילקה בין שלושתן. 

קרון הרכבת בו נסעו היה מלא עד אפס מקום, היה חום בלתי נסבל והחלונות היו ממוסמרים בקרשים. למחרת היום השני, הם התקרבו למקום ששמו אושוויץ השם לא אמר לשושנה דבר, פתאום הרכבת נעצרה והדלתות נפתחו צעקו עליהן לרדת מהר, הן החזיקו ידיים, אף אחד לא ידע לאן הן מובלות. התחילה סלקציה, את האם הפרידו מהילדות, אותה שלחו שמאלה ואותן ימינה. הבנות עמדו וצפו בדמותה של האם נעלמת, ואז הן עברו לצריף גדול ואנשי האס אס צעקו להניח את החפצים ולהתפשט, בחצר אחרת גילחו להן את השיער מהראש, והן נותרו ערומות מבוישות והמומות. לאחר מכן זרקו לכל אחת סמרטוט מחולצה ומחצאית. הן המשכו לצעוד עד שהגיעו למחנה C לבלוק 11. התנאים היו קשים. לא הייתה אפשרות לצאת לשירותים אלא רק בזמן המיועד לכך, ל-600 נשים היו רק 15 דקות לשם כך. הדבר המעיק ביותר היה, כשהקימו אותן כשעוד היה בחוץ חשוך, הקיפו אותן והתחילו בספירה פעם אחר פעם אינספור פעמים במשך שעות רבות, כאשר מידי פעם הקצין היה נעצר מביט על מישהו ומצווה עליו לצאת מן השורה, וגם שושנה נכללה בין היוצאים. אחותה התאבנה, היה לה ברור כי עליהן להיות יחד. בינתיים החיילים שוחחו בניהם ואחותה נתנה לה סימן שתעבור אליה אך שושנה פחדה, ובאופן אינסטינקטיבי אחותה עברה לצד של שושנה, לצד שהיה מיועד למוות. אחותה ניצלה זמן שבו קציני האס אס שוחחו בניהם ומשכה אותן בכל הכוח לצד השני ,ובדרך זו מנעה את מותן. לאחר זמן רב, של צימאון ורעב קשה, חולקה פרוסת לחם והובילו אותן לתחנת רכבת . כשהרכבת נעצרה שושנה הספיקה לזהות את השם של התחנה "הנובר" – עיר נמל בצפון גרמניה. משם הובילו אותן שעות רבות ברגל, עם החשיכה הן הגיעו למקום ששמו בלזן. הגענו למחנה ובו פגשו חברות של האחות מהעיר לודג'. הן הסתדרו בחמישייה. המשטר במחנה זה היה שונה, הן לא היו כלואות בצריף והיציאה לשירותיים היתה ללא הגבלת זמן.

מדי פעם היה מגיע למחנה בעל מפעל והוא נהג לבחור אסירות שישמו ככוח עבודה זול. כאשר פרצה מחלת טיפוס במחנה הן ידעו שבקרוב הן תעמודנה לבחירה. כל חמשת הבנות נבחרנו וצורפנו לקבוצה של 200 בנות לצאת לעבודה. הן הגיעו לבית חרושת בעיירה קטנה בחבל סקסונייה. העבודה התחלקה לשתי משמרות 12 שעות ביום ו-12 שעות בלילה. באותו הזמן החלו בעלות הברית להפציץ את האזור שבו היו ובמזל הן לא נפגעו.

בזמן האזעקות הגרמנים היו נועלים את הדלתות של הצריף והשומרים והחיילים ירדו למקלטים. בזמן של הפצצה הן ירדו מהדרגשים ועמדו במרכז הצריף. יום אחד הופסקה העבודה בבית החרושת, ושלחו את כל הנשים לתקן את מסילות הרכבת שהופצצו. זו הייתה עבודה פיזית קשה מאוד. יום אחד הן שמו לב שאין עוד שומרים, ושנשות האס אס ששמרו עליהן נעלמו. ולא נראו באופק. הן ניגשו לחלון שמעבר לדרגש וראו מרחוק סדין לבן תלוי מעל לחלון דירה של גרמנים. זה היה הסימן שלו הן ציפו במשך זמן רב, הן יצאו החוצה חופשיות ורצו לעבר טנקים אמריקאיים, החיילים ראו אותן וחלקו להן מסטיקים וחפיסות שוקולד. זה היה היום הגדול – 16 באפריל 1945. האמריקאיים ארגנו להן מקום מגורים ואוכל והן נתבקשו לאכול לאט ומעט .

עשרה ימים לאחר השחרור העבירו אותן לבית מלון על שפת הנהר אלסתר - רנטשמילר בגבול בין סקסוניה לבווריה שהותאם לקלוט אותן. הן קיבלו בגדים חדשים ונעליים ובנוסף הגיע צוות רפואי אשר בדק את כולם, ונתן תרופות וויטמינים לפי הצורך.

לאחר חודש וחצי שושנה התחזקה והבריאה והרגישה שהספיק לה, ושאינה רוצה עוד לחיות על אדמת גרמניה. אחותה הסכימה איתה שצריך למצוא דרך לצאת מגרמניה. הו החליטו לחזור ללודג', למצוא אולי מישהו ממשפחתן. זה לא היה מבצע קל. הדרכים היו מסורבלות והדבר היחיד שהיה בידן היה מסמך מהשלטונות האמריקאיים שהן יכולות לחזור הביתה אחרי השחרור.

הן הגיעו ללודג', ובלילה פנו לוועד הקהילה שהיה פעיל 24 שעות ביממה. המעשה הראשון היה לחפש רשימות של ניצולים וחיפוש קרובים. הן לא מצאו ולו סימן קטן. לאחר זמן מה, החליטו לצאת וברחוב באו לקראתן חברות של האחות מגורדוניה. השמחה הייתה רבה. הן סיפרו שמדי יום יוצאים חברי הוועד של הקהילה לפגוש חברים ולהושיט עזרה. הבנות הציעו להן לעבור לגור איתן, הדירה שימשה להן בית אמיתי אך מטרתן האמיתית הייתה ארץ ישראל. הן הגיעו לאיטליה. יחסם של האיטלקים היה חם ואנושי מאוד. העומס ברכבת היה גדול, וכיבדו אותן באבטיח ולחם. הן ישבו על גג הרכבת וכאשר הופיעו שני עובדי רכבת ושאלו אותן מי הן וגילו שהן יהודיות הם ציוו עליהן לרדת מהגג. הן חשבו שזה סוף הדרך, אך חיכתה להן הפתעה, במקום לסלקן, פינו להן מקום בתוך הקרון והו המשיכו את דרכן בנוחיות לולוניה. הן המשיכו לכיוון בארי וניגשו למרכז העלייה בכדי לקבל עדכון בדבר אפשרות לעלות לארץ. הן פגשו שם חייל מהבריגדה היהודית, איש דגניה ב', אברהם שרושבסקי-גבעון שכיוון אותן לכפר קטן באיזור בארי בשם סנטה קרוצה. יום אחד הגיעו שני פעילים בנושא העלייה ובחרו קבוצת אנשים לעליה. לאחות של שושנה היה מאוד חשוב לעלות ארצה וכיוון ששושנה השתייכה לקבוצה של עלית נוער, האחות שלה היתה שקטה ביחס לגורלה ויכלה לעזוב בלעדיה. אחותה עלתה ארצה בשנת ,1945 בספינה, והגיעה למשמר השרון, ואז כמו כל היהודים, מיד חיפשה קרובים. האחות סיפרה איפה נולדה, מאיזו עיר הגיעה, נתנה שם משפחה והראתה לאחראי גם תצלום. כשראה הפקיד את התצלום אמר ללא היסוס: "זה אביך" ויצא מיד לאתרו. בינתיים הם המשיכו בדרך למקום המיועד- "אבוקה" שבעמק בית שאן. למחרת היום הייתה פגישה עם האב. הפגישה הייתה מאוד מרגשת, האב סיפר לאחות איך הוא נשאר בחיים ואיך הגיע ארצה. האב קיבל תעודת זהות על שם שמואל ונשאר במעלה חמישה בערך כשנה ולאחר מכן התיישב בתל אביב. בהיותה בעליית הנוער באיטליה קיבלה שושנה הודעה שאחותה מצאה את האב. ההתרגשות הייתה רבה בשבילה. היא שהתה באיטליה כשנתיים ובשנת 1947 יצאה לדרך עם החבר שלה יעקב דפנר, שבעתיד הפך לבעלה. הם נסעו באוניה "שבתאי לוזינסקי". כשהגיעה לחיפה נשלחה ישר לעתלית וכשהשתחררה אביה, שאותו לא ראתה 8 שנים, הגיע לקבל את פניה. הפגישה הייתה נרגשת ושניהם בכו. בעלה ז"ל, שהיה אז החבר שלה הגיע מקפריסין, והצטרף אליה לקיבוץ מעלה החמישה והוא נשאר מס' ימים ולאחר מכן החליט כי הקיבוץ הוא לא המקום עבורו וכמובן שהיא עזבה את הקיבוץ והצטרפה אליו. ב-1 במרץ 1949 הם נישאו ונולדו להם 2 ילדים.  
קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text