רוז'קה קורצ'אק הייתה מהראשונים שמסרו עדויות על קורותיהם בשואה. היא אחת ממנהיגות מרד וילנה ופרטיזנית, מי שיזמה את מסעות הנוער לפולין והייתה ממקימי מכון מורשת, שמרה כל חייה על חום אנושי.
רוז'קה הייתה אישה חמה, אנושית, אמפטית וקשובה.
נולדה ב24 באפריל 1921 ונפטרה ב5 במרץ 1988 כבת הבכורה לגדליה והינדה בעיירה קטנה בשם ביילסק במערב פולין. היא גדלה במשפחה מסורתית, עם שתי אחיות . אביה היה סוחר בקר. בילדותה למדה בביהס פולני. משפחתה הייתה במצוקה כלכלית ולכן ב-1934 עברו לפלוצק. היא עבדה כדי לעזור למשפחתה במצוקה הכלכלית ובמקביל היא למדה ורכשה השכלה. בתקופת נעוריה הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, ועד מהרה הפכה למדריכה בקן. היא הייתה אחת הנשים הבולטות ביותר במרד גטו וילנה, תמיד ידעה לעמוד על שלה, והייתה מי שיסדה ראשונה את מסעות הנוער לפולין, ודאגה להנצחת חברי תנועת השומר הצעיר שהעזו להתקומם בתקופה הקשה ביותר שעבר העם היהודי.
עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939 פלוצק הייתה בין הערים הראשונות שנכבשו על ידי הגרמנים. היא הייתה עדה למעשי אלימות והשפלה שנעשו ביהודים ולכן הצטרפה לחברי תנועתה בורשה. ב- 1941בהיותה בת 20 נפלה וילנה בידי הנאצים, חברי השומר הצעיר ניסו לברוח מזרחה אך לא הצליחו והועברו עם שאר יהודי וילנה לגטו. היא יצאה לורשה יחד עם דודה ושם פגשה את טוסיה אלטמן, חברת הנהגת השומר הצעיר, שלימים הייתה לאחת מראשי המרד בגטו ורשה. היא סיפרה לה שחברי התנועה מסתתרים בווילנה, לכן החליטה לברוח לשם מוסתרת בעגלה יחד עם שני חברי תנועה נוספים. רוזקה הגיעה בשלום לווילנה שם פגשה את ויטקה קמפנר והשתיים הפכו לחברות נפש. עם הזמן הועברו כל יהודי וילנה לגטו ושם היא הצתופפה עם ויטקה בחדר דחוס מאוד. חברי השומר הצעיר המשיכו להיפגש גם בגטו, והחלו לדון בתפקיד שעליהם למלא במצב החדש.
היא הייתה שותפה בישיבה היסטורית בגטו ב1 בינואר1941 בה החליטו כ150 חברי תנועות הנוער בגטו להתאחד במסגרת אחת. בעקבות זאת נוסד הארגון היהודי הלוחם, ארגון הפרטיזנים המאוחד פפא"ו שקם כדאי ללחום בנאצים. ההכרזה על הלחימה בנאצים נתנה לרוזקה תקווה לחיות, לאחר שהשאירה את בני משפחתה בפולין ולא ידעה מה עלה בגורלם. בגיל 20 היא הפכה לחברת מחתרת פעילה. נוסף על כך היא גם טיפלה בשתי בנות יתומות ועבדה במכון יהודי. רוזקה החלה את מלאכת ההנצחה של יהדות ליטא כבר בגטו, כשעבדה בו במכון יהודי שהוקם בווילנה עוד לפני המלחמה. היא הייתה אחת מאחרוני הלוחמים שברחו מהגטו דרך תעלות הביוב, עם בריחתה רוזקה לקחה עימה את הארכיון של הארגון הפרטיזנים פפא"ו. רוזקה לקחה על עצמה תפקיד של מנהלת חיי היום יום במחנה, אך לא ויתרה על ההשתתפות הפעילה בפעולות הירי והחבלה. היא הצטרפה ליחידת לוחמים, תפקידה ביחידה היה לרכוש ולהשיג מזון ולדאוג לחלוקתו, לטפל בכביסה ובעניינים אחרים. ועם זאת ללחום על זכותה וזכותן של נשים אחרות ולקחת חלק פעיל בלחימה נגד הנאצים. הנצחת סיפורה- במרץ 1945 עמדה רוזקה מול חברות מועצת הפועלות בתל אביב, וסיפרה להן על גבורת הנשים בשואה. היא כתבה ספר הנקרא "להבות באפר", שבו כתבה את קורותיה מתחילת המלחמה ועד הגעתה לארץ. בשנה הראשונה של רוזקה בארץ, התיישבה בקיבוץ אילון. שם פגשה את אבי מרלא, יליד אוסטריה, השניים התאהבו, הקימו משפחה, גידלו שלושה ילדים וזכו להינות גם מנכדים.
ביתה יונת מספרת שאמה רוזקה תמיד סיפרה ושיתפה בסיפור שלה וראתה בזה ציווי שלקחה על עצמה. ב-1963 קם מרכז מורשת במטרה להנציח את גבורתם של מורדי הגטאות ואנשי המחתרות. אנשי מורשת עסקו באיסוף, בתיעוד ובפרסום עדויות ומחקרים. רוז'קה הצטרפה לפעילות במשך מספר תקופות. החל מ-1983, במלאת 40 שנה למרד גטו ורשה, החלו לצאת ביוזמתה משלחות נוער לפולין שעברו הכנה על ידי צוות אנשי מורשת.
רוז'קה הייתה מראשוני העולים לארץ ישראל מקרב הפרטיזנים, בוגרי השומר הצעיר, והמאבק שלה על המודעות לשואה, על הזיכרון, על החינוך ועל המורשת שלה החל מיום עלייתה לארץ ונמשך עד יום מותה. בזכות זה לעיתים זכתה להצלחות מחוות מרגשות ולעיתים התייחסות קשה ובוטה.
