עבודת הנצחה
שם: מיכל מידן
כיתה: יא7
שם המונצחת: מלכה ביק (שם לאחר נישואים: מולדובן)
מלכה היא סבתי מצד אבי.
מלכה (מנצ 'י) ביק- מולדובן (מידן):
סבתי מלכה ביק נולדה ב -14.6.28 בכפר בשם פיליפץ (pilipec ), שם התגוררה לפני המלחמה. לפני המלחמה נמצא הכפר בהרים הקרפטרוסים בצ 'כוסלובקיה. בזמן המלחמה האזור סופח להונגריה וכיום כפר זה נמצא באוקראינה.
עד שנת 1944 סבתי גרה יחד עם משפחתה: אביה, אמה, שתי אחיותיה ואחיה הקטן בביתם. משפחתה של סבתי הייתה חרדית ואמידה, משפחה שלא חסר בה דבר.
במקביל לעיסוק בתורה עסק אביה של סבתי, ברוך, במסחר בעצים ובבעלות על מכולת, ונחשב לגדול בתורה- כלומר נחשב למישהו שאנשים היו כמהים ללמוד ממנו דבר תורה.
אמה של סבתי,סימה, היא נצר לרב ידוע, שנחשב למפרש הראשי של "שולחן ערוך", וכונה "בעל טורי זהב"- הט"ז.
באפריל 1944 נלקחה יחד עם משפחתה לגטו Iza (באזור קרפטורוס ליד העיר חוסט .( (Chust) אביה נפטר בגטו בגלל מחלה. סבתי הייתה בת 16 בעת הגירוש.
במאי 1944 גורשה בטרנספורט מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ יחד עם משפחתה. אמה ואחיה הקטן הופרדו ממנה ומשתי אחיותיה. סבתי ושתי אחיותיה הגדולות, רחל ויהודית, נשארו יחדיו ועזרו האחת לשנייה עד לשחרור מהנאצים בסוף המלחמה.
אמה של סבתי ואחיה הקטן נשלחו למוות בתאי הגזים. סבתי ושתי אחיותיה עברו סלקציה, שבוצעה על ידי ד"ר מנגלה ונשלחו לעבודת כפייה.
סבתי שקרה לגרמנים וספרה להם שהיא בת 19, כיוון שאם הייתה אומרת להם שהיא צעירה יותר- כנראה, הייתה נשלחת להשמדה.
לאחר חודש באושוויץ נשלחו למחנה קייזרואלד (בפרוור סמוך לעיר ריגה שבלטביה), ומשם למחנהDundaga , שהוא מחנה משנה לקייזרואלד. באוגוסט 1944 הועברה יחד עם אחיותיה למחנה הריכוז שטוטהוף בפולין.
בספטמבר באותה השנה הועברו למחנה ריכוז בלייפציג שבגרמניה, שם עבדו במפעל לייצור חלקי מטוסים. שם עבדו בפרך ובתנאי קור איומים עד מרץ 1945, כשהמפעל שלהן ספג הפצצות של בעלות הברית, וסבתא ואחיותיה ניצלו בנס מהן.
בתחילת שנת 1945 הגרמנים הבינו שהם עומדים להפסיד במלחמה ולכן הוצאה הנחייה לפיה יש להעביר את עובדי הכפייה (היהודים בעיקר שנותרו בחיים ועוד אחרים) אל מרכז גרמניה, על מנת שיוכלו לשמור את כוח העבודה לצרכי המאמץ המלחמתי. עקב מחסור בכלי תחבורה הם הוליכו את עובדי הכפייה ברגל, בשלג ובמזג אוויר קיצוני, ומי שלא יכול היה ללכת- נורה למוות. צעדות אלה, כונו "צעדות המוות". סבתא ואחיותיה שרדו צעדה כזו, שנמשכה כשבועיים ימים בשארית כוחותיהן, ובאפריל בשנת 1945, שוחררו על ידי אמריקאים בעיירה Wurzen שבגרמניה.
לאחר המלחמה:
עם תום המלחמה, סבתי ואחיותיה חזרו לכפר,והדבר היחיד שהצליחו למצוא (בעזרת בת דודה שלהן נצלה גם היא) זו חנוכיה שנשדדה על ידי השכנים הגויים ולאחר מריבות רבות הסכימו בלית ברירה להחזיר את החנוכיה. לבד מהחנוכיה לא נותר שריד מתכולת הבית.
בתמונה להלן, אבן מחורבות ביתה של סבתי שאבי הביא במסע השורשים שלו. הגויים עד היום אינם מעזים לפלוש לחורבות הבית ולבנות עליו מבנים חדשים.
סבתי ואחיותיה הבינו שאין להן יותר מה לחפש בכפר הולדתן והן חברו לשליחים מארץ ישראל שריכזו את שארית הפלטה במחנות עקורים (מחנות ששם רוכזו רוב השורדים את השואה ).
בשלב זה נפרדו סבתא ואחיותיה משום שסבתא הייתה צעירה מהן בכמה שנים והיא נכללה בקבוצת נערים ונערות, בעוד שאחיותיה נכללו בקבוצות המבוגרים. לאחר שהות מסוימת במחנות עקורים בגרמניה, כולל מחנה ברגן בלזן (שהיה במהלך המלחמה מחנה ריכוז והוא הוסב למחנה עקורים זמני) סבתא הועברה למחנה עקורים בדרום צרפת, ליד העיר מרסיי Marseilles ), שם הייתה מספר חודשים והתאוששה פיזית במידת- מה.
במחצית השנייה של שנת 1946 נכללה סבתא עם למעלה מ-700 מעפילים בספינת המעפילים "יגור", שהפליגה מנמל ליד מרסיי לארץ ישראל. קרוב לחופי ישראל זיהו האנגלים את הספינה וכפו עליה לשוט לקפריסין (שכן הם לא רצו להוסיף לאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל), שם הושמו במחנה מעצר ליד העיר פמגוסטה. מעפילי האנייה "יגור" הם אלה שלמעשה חנכו את מחנה המעצר מהיותם הראשונים שהוגלו אליו.
סבתא שהתה מספר חודשים במחנה ובסוף 1946 עלתה לארץ ישראלי באופן ליגלי (חוקי) כי המוסדות הארץ ישראלים השיגו עבורה ובעבור חבריה סרטיפיקטים (רשיונות עלייה לארץ ישראל מהממשל הבריטי). סבתא עברה דרך מחנה המעבר בעתלית והחלה את חייה בארץ ישראל. אחיותיה של סבתי, רחל ויהודית, הגיעו מאוחר יותר לארץ על האנייה "אקסודוס". הן שמרו על קשר בזמן שהיו מופרדות באמצעות מכתבים ודרישות שלום מקרובי משפחה וחברים.
סבתי עסקה בטיפול בילדים כשהגיעה לארץ.
במהלך מלחמת העצמאות (1948) שהתה סבתא בחלק מהזמן בירושלים הנצורה. במהלך מלחמת העצמאות הכירה סבתא את סבי, שמחה, והם התחתנו בל"ג בעומר בשנת 1948 (קצת אחרי קום המדינה). נולדו להם שני ילדים: אבא שלי - משה, ודודי ברוך.
סבתי נפטרה בדצמבר 1994, לפני הולדתי.
סבי (שמחה) נפטר בספטמבר 2005, לאחר הולדתי.
נספחים:
מוצג א:
בתמונה לעיל, הלקוחה מאלבום אושוויץ שב"יד ושם", זוהתה ככל הנראה סבתי (המוקפת בעיגול) בסלקציה עם הגעתה לאושוויץ בטרנספורט במאי 1944. אימות סופי של הזיהוי עדיין בתהליך.
מוצג ב:
התחלת רשימה של 500 אסירות ובינהן סבתי (מספר 35, ושתי אחיותיה מספרים 36,37) שהגיעו למחנה לייפציג ממחנה שטוטהוף. המספר שרשום ליד שמותיהן הוא מספר האסיר שלהן, תאריך הלידה ומאיפה הן הגיעו.
מוצג ג:
תעודת אסירה של סבתא במחנה בוכנוואלד (למעשה, מחנה לייפציג היה מחנה משנה של בוכנוואלד):
זו תעודת זיהוי אישית שקיבל כל אסיר במחנה העבודה בבוכנוואלד. בתעודה אפשר לראות שסבתי זייפה את תאריך לידתה כך שהציגה את עצמה מבוגרת יותר ב- 3 שנים (מהסיבה שפרטתי לעיל).
בתעודה בנוסף לפרטים האישיים מפורטים מחנות הריכוז בהן שהתה עד שהגיעה למחנה העבודה (בתאריך 30.9.1944).
בתעודה מצוינת המילה JUDIN בחלק העליון של הכרטיס- המציינת את היותו של בעל הכרטיס יהודי.
מוצג ד:
לאחר השחרור על ידי האמריקאים באפריל 1945, הגיעה סבתי למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם רוכזו "שארית הפליטה"- יהודים שורדי שואה חסרי בית. את התעודה לעיל קבלה סבתי במחנה באוגוסט 1945 לפני שהועברה בהמשך למחנה הפליטים בדרום צרפת.
מוצג ה:
התעודה לעיל הינה סרטיפיקט (אישור) בריטי לעלייה ארצה שקבלה סבתי במחנה המעצר בקפריסין בדצמבר 1946. בתעודה מצוין שהיא שהתה במחנה מספר 55 ליד פמגוסטה, אליו הוגלתה על סיפון ספינת המעפילים "יגור".
הספינה נקראה "יגור" על שם קיבוץ יגור עליו פשטו הבריטים ב1946 בחיפוש אחר כלי נשק וחברי מחתרת בשבת ידועה שנקראת "השבת השחורה".
מוצג ו:
לפני כ-20 שנה, פנו "יד ושם" לסבתי באמצעות חוקרת השואה ד"ר פליציה קראו. זו הציגה לסבתי שאלות הקשורות בשהותה במחנה העבודה בלייפציג, ועל צעדת המוות עד לשיחרורה על ידי האמריקאים.
תשובותיה של סבתי הועלו על הכתב ונמסרו ליד ושם.
התשובות שכתבה מצורפות לעבודתי בקובץ PDF . (לצערי, אין לי את השאלות שהוצגו אך מהתשובות ניתן להבינן).
תמונות של סבתי:
בתמונה לעיל, סבתי מלכה עם סבי- שמחה, אחי הגדול חנן ובן דודי תומר.
תמונה מיום החתונה של הוריי.
משמאל לימין: דודי ברוך, אבי משה, אמי שרה, סבתי מלכה, וסבי שמחה.
_street_in_Lod.JPG){kind=link}