שלמה שיטנוביצר נולד בשנת 1916 בעיר חוטין שבבסרביה, ולפי חבר ילדות, מוניה ברק, מגיל צעיר הוא היה "ציוני בכל רמ"ח איבריו". היה פעיל בקן בית"ר שבפיקודו של עו"ד בועז פישלר, וב-1936 עבר לבוקרשט, שם שימש כמפקד גדוד בית"ר הצעירה. ב-1938 זכה לשרת במשמר הכבוד של ראש בית"ר, זאב ז'בוטינסקי, שבא לביקור.
ספר בעריכתו, "בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית ברומניה 1925-1950", מתאר איך נתקל בהתנגדות ובלעג, אך כשפרצה מלחמת העולם השנייה, יכול היה לפגוש "את כל הגיבורים האלה ממסעדות בוקרשט, עומדים בתור ליד המועדונים של התנועות הציוניות ומתחננים לאפשר להם לעלות על איזו אונייה לכיוון פלסטינה". אחת מהאוניות האלה היתה "סטרומה", שהפליגה בסוף 1941 מנמל קונסטנצה כשעל סיפונה 769 מעפילים, וטובעה בים השחור. רק אחד מנוסעיה, דוד סטוליארו, ניצל.
המשטר הרומני שלח את שיטנוביצר לעבודות כפייה בהרי הקרפטים. כשחזר, נבחר בינואר 1945 לנציב בית"ר ברומניה. הוא פעל לסייע לארגון "הבריחה" ולהמשך פעילותה של התנועה, שנאסרה על ידי המשטר הקומוניסטי וירדה למחתרת. במחנה קיץ ב-1946 נאם שיטנוביצר באוזני מאות חניכי בית"ר והזהיר כי "אם לא תקום מדינת ישראל יישפך דם", דבר ששילח את המשטרה המקומית בעקבותיו. ביולי 1950 הוא נאסר בעוון פעילותו הציונית. חברו משה טלמון, אף הוא אסיר ציון, מספר על חקירות אכזריות ומשפילות שעברו. בבית הכלא ערך שיטנוביצר עיתון בשם "הפתיל", שכל האסירים, גם הלא-יהודים, ציפו לו בכיליון עיניים. ב-1956 הוא שוחרר, אך שוב נאסר ב-1959. שנה אחר כך שוחרר ולאחר מכן התחתן עם דורה הכט, ניצולת אושוויץ - היחידה מכל משפחתה. הם עלו לישראל ב-1962.
שיטנוביצר ערך את "ספר קהילת חוטין", והיה יו"ר ארגון אסירי ציון.
הוא נפטר בשנת 2007.
