אסתר (אסתריקה) נולדה ב-22.8.1928 כבת רביעית למשפחת זילברמן, להוריה קלרה וזאב (לופו), בעיירה בוחוש, במולדובה: משפחה כפרית/עיירתית מהפרובינציה, שומרת מסורת; אפשר לשער מה היתה מידת השמחה לבואה של
ילדה- בת, רביעית, למשפחה מסורתית-פטריאכלית, אחות נוספת של סופי (סופיקה), לורה (לוריקה) וג'יטה, אך בהמשך, בניסיון ה-5, "יצא סופסוף" להורים בן זכר לתיפארת - אהרון (ארמונל). לא הרבה ידוע מילדותה, מלבד כמה פרטים - שאהבה לשחות, בקיץ, בנהר הביסטריצה הסמוך; היתה לה חברת ילדות - דורה סנדר; וגם, כך אחיה סיפר לימים - על אירוע בו מס' ילדי גויים אנטישמיים ניסו להתנכל להם - והיא חבטה בהם כהוגן: גם סיפר שהעריץ אותה מאד, בעיקר מאז...
את מלה"ע2 עברה בביתה בפרובינציה - אולצה, כמו רבים, לענוד טלאי צהוב, אך מעבר לכך לא חוותה את הזוועות שחלק (מיעוט) מיהודי רומניה סבלו.
בבחרותה הצטרפה לתנועת-נוער הציונית, "דרור הבונים", ואיתה עלתה לארץ, צמודה לחברתה הטובה מבוחוש דידי וינשטיין (גבעתי), בדרך ארוכה וממושכת שהחלה ברכבות לבורגס בולגריה (עוד לפני הקזינו, להימור מסוג אחר...), משם ב- 9/47, באוניית המעפילים "מדינת היהודים". למרבה הפלא, אחד מ-2,664 המעפילים על האוניה היה ברוך (בובי) כהן, מי שעתיד להיות אחי בעלה. הוא גם תיעד את קורות המסע הזה בפרט, והעשור ההוא בכלל - בספר שכתב: "עשור הדמעות" (הצילום על הכריכה האחורית שלו הינו מהאוניה). [עפ"י הכתוב - האוניה נעקבה רוב הדרך וניתפסה ע"י הצי הבריטי, לאחר התנגדות ומאבק מול חופי ת"א, שכלל התנגשות במשחתת - שגרמה לה (למשחתת) נזק כבד (עברה של האוניה כשוברת קרח הותיר לה חרטום אימתני...), ונסיונות השתלטות חיילים בריטים, למחרת, ממשחתות אחרות - אחד שנכשל מול גדרות תייל שנפרסו מבעוד מועד ושני שהצליח תוך כדי חיתוך הגדרות, התזת מי ים, ירי מאסיבי של גז מדמיע ומלחמת פנים-אל-פנים של אלות מול קופסאות שימורים; המעפילים שעליה, הוחזקו על האוניה כיומיים וראו את חיפה ואורות הכרמל רק מרחוק. האוניה גויסה בהמשך לחיל-הים שרק קם, והיתה אונייתו הראשונה - אח"י אילת א-16.] המעפילים כולם גורשו באניית מעצר בריטית למחנות מעצר בקפריסין. שם, כך סיפרה אסתר, הן (דידי והיא - שנשארו צמודות) פגשו יוצאי שואה רבים: הגברים הצעירים והרווקים מבינהם התלהבו מהעלמות מרומניה (שרובן עברו את השואה "לייט" יחסית ונראו טוב, לעומת מה שהיו רגילים "מהבית") - והן קבלו הצעות נישואין למכביר מכאלו שהכירו רק ימים ושבועות ספורים... (אם זאת, עפ"י הספר הנ"ל, רב המחנה היה, בכל זאת, די עסוק בעריכת חתונות.)
רק ב-1948, כעבור מס' חודשים, אסתר ודידי הורשו לעלות ארצה רישמית וחוקית: עדיין רווקות (לא השתנה), אך כן השתנה תאריך הולדתה ל- 20/8/28, שהפך לתאריך היומולדת ה"רישמי" (ת' זהות וכו'), "כי בקליטה בכניסה ארצה שאלו אותי באידיש ולא ידעתי להגיד 22 באידיש"...[ה-22/8 המדוייק נשמר, שוב במיקריות, כתאריך הנישואין של הנכד - בדיוק 90 שנה ליום-הולדתה].
(בובי, גיסה לעתיד, עלה ארצה קודם, לאחר שברח מהמחנה בקפריסין; אחותה הבכורה סופי ברחה במילחמה, כמו אחרים, מזרחה - למעמקי רוסיה, מאימת הוורמאכט המתקרב ממערב, ועלתה ארצה בערך באותה תקופה - אך אילו 2 סיפורים נפרדים...).
בארץ – כציונית, חברת "דרור הבונים/בורוכוביה", בחרה להתגורר, כמו עוד אחרים, בקיבוץ גבעת ברנר. בקיבוץ הכירה עולה (פחות חדש) מרומניה - דוד (דוצו) כהן, והתחתנה איתו, בקיבוץ, ב-2.2.1949. הם חיו שם כשנתיים, אך היחס המפלה ל"עולים" לעומת ה"וותיקים", בניגוד לרוח תנועת-העבודה והקיבוץ, שאיתה התחנכו בתנועה, לא נראה להם, עד שעזבו... החליטו לעבור לקיבוץ בית אורן, שם היו להם חברים, בתיקווה ששם טוב יותר: אסתר עבדה שם כגננת לגיל הרך, אך די מהר הסתבר ששם לא טוב יותר, והחליטו, אחרי שנה, לעזוב את הקיבוץ בכלל – לחיפה: תחילה היא (בסיוע אחותה הגדולה סופי – שגרה בנווה-שאנן עם בעלה וביתה הקטנה) ובעקבותיה גם בעלה. עם זאת שמרו עשרות שנים על קשרים עם חבריהם, חברי תנועתם, מרומניה, שנשארו ונהיו "וותיקים" בקיבוצים הנ"ל (וגם בקיבוצים גשר ומעגן).
גם ב"עיר" לא היה פשוט: היתה תקופת הצנע - אז תחילה מס' שנים מגורים במעברה (איפשהו בעמק זבולון - כנראה קריית בנימין/קריית נחום), בעלה גויס לשירות בצבא - בחיל הים. היא עודדה אותו להשתחרר (אחרי שירות חובה מלא ושירות קבע קצר) וללכת למכינה ואח"כ ללמוד הנדסה בטכניון, תוך שהיא נוטלת על עצמה את עול פרנסת המשפחה, בעבודות ניקיון/משק בית.
לאחר שדוד סיים לימודיו וחזר להתפרנס, הצליחו לחסוך וניאותו להתחייב למשכנתא ולקנות, סופסוף, דירה משלהם - בקרית ביאליק (קק"ל 85). כעבור זמן הצטרפו לדירתם גם הוריה – קלרה ולופו (שגרו לפני כן אצל הבת הבכורה – סופי, בנווה-שאנן בחיפה). ב-1958 נסעו לשנה להשתלמות/עבודה בצרפת, מטעם ממשלת צרפת, אך חזרו ארצה עם כניסתה להריון, ע"מ שילדם יוולד בישראל: ב-1959 נולד בנם (היחיד) - אליעזר (אלי). לאחר מס' חודשים נפטר אביה – לופו (זאב). כעבור עוד כשנה השיג הבעל דוד עוד מלגת השתלמות/לימודים לשנתיים בצרפת, והם העתיקו חייהם שוב, בין- 1961 עד 1963: חיו בעיירת-החוף לה-סיוטה (בריביירה, ליד מרסיי). במסגרת זו גם התנדב דוד להצטרף למשלחת סיוע של צרפת ליוגוסלביה, והם התגוררו כ-9 חודשים בעיירת-החוף אופטיה ליד רייקה (היום בקרואטיה).
באפריל 1963 חזרו ארצה, עם בנם – שהיה כבר כמעט בן 4, ופגשו שוב את אימה, שנשארה להתגורר בדירתם בק' ביאליק ואת יתר בני-משפחתם. מצרפת גם הביאו את מיטב התוצרת האירופית - מקרר מודרני, מערכת סטריאו, רהיטים - וגולת הכותרת: טלביזיה - ראשונה בשכונה, דבר שהעלה את הפופולאריות של הבן (אחרי שגדל קצת) בין החברה' בשכונה (לצפיה בחנות מלבנון, קפריסין, ורק ב"חמסין" - גם מצרים - וכמובן בצפייה במצעד העצמאות הטלביזיוני הראשון, ב-1968)... כעבור מס' שנים עלתה ארצה מרומניה אחות שלישית, לוריקה, עם משפחתה – ואמם, קלרה, עברה להתגורר איתם, בטירת הכרמל – ולסייע להם בעבודה הקשה בחנות המכולת שפתחו. לכשגדל הילד ונכנס לבי"ס יסודי, החליטה אסתר שעליה לחזור למעגל העבודה והתמיכה בפרנסת המשפחה, אותה הפסיקה עם לידתו (בעצם לפני כן – עם הנסיעה הראשונה לצרפת), אולם לא רצתה שילדה יהיה "ילד מפתח", כפי שקראו לזה – והחליטה לעבוד, בעבודה חלקית, בטיפול בילד שאימו בעבודה, כאשר העבודה מתבצעת בדירתה (שלה, לא של האם), כך שתהיה בבית שבנה חוזר מבי"ס...
ב-1968 עברה המשפחה להתגורר בחיפה, בכרמליה (א.ינאי 6). שם המשיכה אסתר בעבודה החלקית של טיפול בילדים – תחילה ילדי השכנים (משפ' פלג ואח"כ צמח) ובהמשך, כאשר הבן גדל מספיק לדאוג לעצמו, גם בסביבה היותר רחוקה בכרמליה. בתקופה זו (לאחר ההמתנה המקובלת) גם התחברו לראשונה - לקו טלפון...
ב-1969 עלה ארצה גם אחיה הצעיר, מסורב-עליה שנים רבות - ארמונל, עם משפחתו (התגורר בק' טבעון). איחוד המשפחה הושלם ב-1974, עם עליית האחות האחרונה, ג'יטה, עם משפחתה (התגוררו בעיקר בחולון).
אחרי 9 שנים שלא היו בחו"ל, נסע שוב הבעל להשתלמות בצרפת, ב-1972, הפעם בפאריס, לחצי שנה – והיא ובנם הצטרפו לחודשיים, בעיר האורות, כולל אח"כ לטיול במדינות נוספות (וייבוא אישי של רכב "פיאט 124" ארצה). עם השיפור הכלכלי בכלל – ושל המשפחה בפרט, בעלה והיא אימצו בחדווה את נוהג ה"נסיעה הקייצית לחו"ל": מאז המשיכו בטיולים באירופה (לתיור בלבד), כמעט מדי שנה, ברכב שכור (נמנעו מטיולים מאורגנים), עם עוד זוג או שניים - משפחה או חברים.
כמעט מיותר לציין שלשון הדיבור העיקרית בבית, עם בעלה (וגם עם אמה, אחיותיה ואחיה, גיסיה, גיסותיה וחמיה) היתה רומנית-מעורבת-עברית... בכל שנות חייהם בארץ, ליוותה את בעלה שהיה פעיל עם יוצאי תנועות הנוער הציוניות מרומניה - דרור-הבונים/בורוכוביה. חברותיה מבוחוש/רומניה נשארו חברותיה הטובות: דורה (חיפה) ודידי (ת"א) ומשפחתן – וגם החברים הטובים ה"רומנים" של בעלה מה"תנועה", שנהיו גם חבריה, והמשפחות על טפן וילדיהן (הלא רבים) בילו יחד מעת לעת...
השנים עברו בין שיגרה (ברוכה), טיפול בילד/ילדה, סריגה (תחביבה העיקרי), משחקי "רמי קוב" עם חברים "רומנים" בשישי בלילה, נסיעות חו"ל קייציות (עוד יותר ברוכות) וגם צום ביום הכיפורים (לזכר בית-אבא המסורתי).
בפוליטיקה "ארצית" – לא עסקה ולא התעניינה, מעבר להקשבה רבת-סבלנות לסיפורי בעלה בנושא (מבין השניים, בניגוד לסטריאוטיפ – הוא היה הדברן והיא המקשיבה...)
אך השיגרה נקטעה, כמעט באחת, ולאחר שנים רבות של בריאות מצויינת (כולל תמיכה בבעלה, שסבל בחייו מיחושים וחוליים שונים), ב-1984 החלה לחוש כאבים קשים בגבה. רופא המשפחה, לכן, לא התייחס למיחושיה ברצינות ("גב' כהן - זה שום דבר, לא את החולנית במשפחה"...); אח"כ אובחנה, בטעות, כסובלת מ"בריחת סידן": בכל כוחה ומירצה התאמצה, למרות הכאבים, לבצע את תרגילי ההתעמלות שנתנו לה כטיפול... אך התדרדרות נוספת הביאה לאשפוזה בבי"ח כרמל, ובהמשך לאבחונה כחולת סרטן ריאות מתקדם - עם גרורות לגב. היא הועברה לבי"ח רמב"ם, למחלקה האונקולוגית - ולאחר זמן לא רב נפטרה שם; העיכובים באבחון ובטיפול לא הותירו לה סיכוי... היה זה ביום שישי, ו' באייר - יום אחרי יוהע"צ תשמ"ה, 27.4.1985, והיא עוד לא בת 57... הצער נחסך מאמה, קלרה זילברמן, שחזרה לגור בביתה לאחר מס' "סיבובים" בין יתר ילדיה - וניפטרה בבי"ח כרמל בחיפה, ב- 24.10.83, בגיל 84.
משפחתה הקרובה היתה המומה, הן לכשהסתבר אופי מחלתה (גם הצורה שהודיעו לה ולמשפחתה היתה די "ברוטלית" וחסרת רגישות), והן מההתדרדרות המהירה עד לפטירתה, שהותירה צער רב: כמובן של בעלה, שלא ידע נפשו מרוב כאב (חלה גם הוא בסרטן לאחר מס' חודשים - אולם הוא היה ערני, נבדק, ואצלו זה התגלה בזמן והוא החלים מהמחלה, אך פחות החלים משברון הלב), של בנה, של אחיותיה הגדולות ואחיה הקטן...
לאחר ההתאוששות מההלם הראשוני, החלו לשאול את עצמם, לדון ולדוש - מאיפה הגיע סרטן הריאות?! לא עישנה...כך גם בעלה וסביבתה הקרובה... אז מאיפה?? היו ספקולציות מהגורן ומהיקב, אך רק לאחר שנים קישרו לכך דווקא את התעשיה - את האויר הרעיל של מפרץ חיפה, אותו ספגה לראותיה במשך יותר מ-10 שנים, בקריית ביאליק, עד למעבר לכרמל - ב-1968: לכאורה, לא תקופה מאד ממושכת, לכן כנראה לקח לו, "להבשיל" 16 שנה, אך זו נותרה התשובה הסבירה ביותר (אותה, כמובן, אי אפשר להוכיח בוודאות, וכנראה גם לא צריך).
סוף עצוב מהמחלה הארורה - פתאום, לאחר שנים רבות של בריאות טובה... ("העצים העומדים זקופים בגאון - הם הנשברים ראשונים..."),
סוף עצוב, בטרם עת, לאחר שנים של הקרבה ממושכת ועיקשת למען משפחתה - לא זכתה לראות את 3 נכדיה נולדים וגדלים...
יהי זיכרה ברוך...
