דף לכבוד / לזכר

שם מלא של הדמות המונצחת: מרדכי אנילביץ'

תאריך לידה שנת 1919

תאריך פטירה 8 במאי 1943

מקום הלידה: וישקוב, פולין

עיסוק / מקצוע עסק בספורט: איגרוף, שיט, החלקה. היה מדריך בתנועת "השומר הצעיר"

מקום המגורים במהלך המלחמה: גטו ורשה

מקום הרצח ומועד הרצח: נרצח בגטו ורשה בתאריך 8 במאי 1943 בעת נפילת הבונקר המרכזי של תנועת אי"ל ברחוב מילא 18, ששימש כמפקדת הארגון היהודי הלוחם בגטו

סיפורה של הדמות לפני המלחמה

מרדכי אנילביץ' נולד בעיירה וישקוב בפולין לאברהם ולצירל. לאחר לידתו של מרדכי עברה המשפחה לוורשה הבירה בתקווה לשפר את מצבה הכלכלי. בוורשה נולדו למרדכי אח ושתי אחיות: פנחס, חווה ופרידה. בילדותו התגורר בשכונת פובישלה הסמוכה לנהר הוויסלה, שהייתה שכונת עוני מוכת פשע. משפחת אנילביץ' התגוררה ברחוב סולאץ,  הרחוב היחיד בשכונה בו גרו יהודים. בוורשה המשפחה התפרנסה מחנוונות.

משפחתו של אנילביץ' סבלה מעוני מַתמיד, ולא פעם הגיע המצב בבית עד כדי רעב. ילדי המשפחה נאלצו להתמודד באופן תמידי עם גילויי אנטישמיות. כבר אז התבלט מרדכי כמנהיג, כאשר יחד עם אחיו הצעיר, פנחס, הנהיג חבורת ילדים, שלא פחדה להגן על עצמה מפני הילדים הפולנים. מרדכי ניצל את כושרו הגופני כדי לחמוק מהבריונים הפולנים, ולאחר שהתעייפו מלרדוף אחריו היה מכה אותם הצליח להשיג "הפסקת אש", ומנהיג החבורה האנטישמית היריבה הצהיר: "אתם בכלל לא יהודים. יהודים לא נלחמים, אתם משלנו."

בניגוד למקובל בקרב היהודים באותה תקופה, הִרבה אנילביץ' לעסוק בספורט. הוא השקיע זמן רב באימוני היאבקות ואגרוף, ובנוסף נהג לשוט בקיץ במי נהר הוויסלה, ולהחליק בחורף על מימיו הקפואים.

לאחר סיום בית-הספר העממי עבר מרדכי ללמוד בבית הספר לנערים "לאור" ברחוב נָאלֶבקי, מרכז החיים היהודיים בעיר. בלימודיו הצטיין מרדכי בעיקר במקצועות ההומניים, והתבלט בכושר הדיבור וביכולת ההבעה שלו. במשך תקופה ארוכה שימש בתפקיד ראש ועד הכיתה והדובר שלה. הוא היה ידוע כעקשן, חסר סבלנות וכמנהיג טבעי שסוחף אחריו רבים.

בגיל 15 הצטרף מרדכי לתנועת הנוער הציונית בית"ר. לאחר שנה החליט לעבור לתנועת "השומר הצעיר", וצורף מיד לקורס מדריכים על אף גילו הצעיר. כמדריך ב"שומר הצעיר" הקים גדוד חדש ונתן לו את השם "למרד". הוא הרבה לעסוק עם חניכיו בטיפוח המשמעת, במסעות מפרכים ובדיונים אידאולוגיים. בניגוד למקובל בקינים אחרים לא עסק אנילביץ' בפעילות אינטלקטואלית. הייתה זו התקופה שבה עלו הנאצים לשלטון בגרמניה, ומרדכי טען בהקשר זה: "הבעיה איננה בטולסטוי, אלא במערב, בגרמניה."

אנילביץ', שהתעקש על השפה העברית ועסק ללא הרף בחינוך ציוני, היה ידוע גם ביחס קר וענייני כלפי חניכיו, בכלל וכלפי הבנות, בפרט. הוא טען כי "זה לא הזמן להתיידד עם בנות", ואף על פי כן הוא הכיר בתקופה זו את חברתו, מירה פוכרר, הצעירה ממנו בשנה. בתקופה זו רצה אנילביץ' להקדיש את כל זמנו לפעילות ב"שומר הצעיר", ואת לימודיו הוא סיים בהצלחה רק משום שאמו ומוריו לא איפשרו לו לעזוב את הלימודים בבית הספר.

בגיל 18 יצא מרדכי למחנה אימונים פולני טרום-צבאי. כבר בתחילת האימונים גנבה קבוצת חניכים פולנים  את כלי נשקם של החניכים היהודים, כדי  להוכיח שיהודים לא יכולים להיות חיילים טובים. מרדכי ארגן את חבריו היהודים כדי להחזיר את הרובים ולהכות את הגנבים. בסיום הפרשה סולק ממחנה האימונים, למרות העובדה שמפקד המחנה הודה כי היהודים נהגו כהלכה.

סיפורה של  הדמות במהלך המלחמה- עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח אנילביץ' עם קומץ מחברי "השומר הצעיר" לעיר קוֹבֶל במזרח פולין. משם ניסה יחד עם חבריו להגיע לגבול הרומני על-מנת לפתוח נתיב עלייה לארץ ישראל דרך הים השחור. מרדכי נתפס בדרכו לגבול הרומני על ידי "הצבא האדום". הוא נכלא למספר ימים, ולאחר ששוחרר- חזר לוורשה. באותו הזמן ורשה כבר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ומרדכי פגש שם בפעם האחרונה את אביו, שהועסק בעבודות כפייה. הוא לא שהה זמן רב בוורשה ויצא לווילנה בליטא ובה התרכזו חברי תנועות נוער ומפלגות שברחו מוורשה.

בווילנה מרדכי הצטרף למירה פוכרר, חברתו, ולשאר חבריו מהתנועה. הוא ומירה החליטו לחזור לוורשה כדי לשקם את פעילות "השומר הצעיר", פעילות שנאסרה על פי צו של השלטונות הנאציים. בדרכם עצרו אותם הן חיילים רוסים והן חיילים גרמנים, שלא ידעו על יהדותם. עם חזרתו לוורשה התבשר מרדכי על מות אביו.

יחד עם חבריו להנהגת "השומר הצעיר" בוורשה החל אנילביץ' לארגן את הפעילות המחתרתית של התנועה, שהתרכזה באותו זמן בפעולות חינוך ובארגון תאי מחתרת. הוא הוביל קו של התנגדות ליודנראט, ואסר על חבריו לקבל משרות במועצת הגטו בוורשה. מפורסם המקרה בו הכה שוטרים יהודים שבאו לעצור אותו לצורך שליחתו לעבודות כפייה. המשטרה היהודית העלימה עין ולא הטרידה אותו שוב.

עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 החל אנילביץ' לארגן את ניצני ההגנה היהודית בגטו. תחילה, עם הקמת "הגוש האנטי-פשיסטי", היה אנילביץ' לסגנו של מפקד הארגון הצבאי בגוש, פנחס קארטין, שהיה מוכר באותה עת כאנדז'יי שמידט.

מרד גטו ורשה

ב-1942 עם התגברות גירוש היהודים והמשלוחים מהגטו למחנות ההשמדה, נסע אנילביץ' לצ'נסטוחובה כדי לארגן את תנועת המרד. הוא חזר לוורשה לאחר הידיעות על האקציה הגדולה, שבמהלכה גורשו רוב יהודי הגטו, והיה בין מייסדי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בגטו ורשה באוקטובר 1942. הוא נבחר לעמוד בראש הארגון למרות חוסר הניסיון הצבאי שלו. כינויו המחתרתי היה "מלאכי" - תרגום מפולנית של הכינוי "אלניוק", שדבק בו מאז החל את דרכו הציונית.

ב-18 בינואר 1943 הנהיג אנילביץ' את הקרב הראשון שלו נגד הגרמנים, כאשר אלו נכנסו לגטו לבצע גירוש נוסף. אנילביץ' יחד עם קומץ לוחמים הצטרפו לשיירת המגורשים, וברגע בו הגיעה השיירה לפינת הרחובות זמנהוף-ניסקה, תקפו הלוחמים היהודים את הגרמנים, על-פי סימן של אנילביץ', והטילו לעברם רימון. מרבית הלוחמים נהרגו בקרב פנים אל פנים שהתפתח ברחוב, ואנילביץ' עצמו ניצל בזכות מעשי הקרבה של פקודיו. פעולת הגירוש הופסקה לאחר ארבעה ימים, ובשלושת החודשים הבאים עסק אנילביץ' בהתארגנות לקראת הקרב הגדול הבא.

"הארגון היהודי הלוחם" מנה באותה תקופה כמה מאות לוחמים. בנוסף מאות לוחמים נוספים השתייכו לאצ"י (ארגון צבאי יהודי). בטרם החל המרד הגדול התקיימו ניסיונות איחוד בין שני הארגונים, אך אלו לא צלחו. שני הארגונים פעלו במקביל תוך כדי תיאום מוגבל. התחמושת של ארגון אי"ל הייתה מועטה ואנילביץ' החליט לנסות לחפות על כך בניידות של הכוחות. הוא חילק את חייליו לחוליות קטנות שתפקידן היה לצלוף בגרמנים מבתים אשר התרוקנו מיושביהם. מקומות המחבוא של הלוחמים היהודים היו הבונקרים, שהוכנו וצוידו מראש.

המרד הגדול החל בערב פסח, 19 באפריל 1943, עת חזרו הגרמנים בכוחות גדולים לגטו. ידוע מכתבו ליצחק (אנטק) צוקרמן, שנכתב בזמן המרד, ובסופו כותב אנילביץ': "חלום חיי קם והיה - זכיתי לראות הגנה יהודית" (23 באפריל 1943). לאחר שחרור פולין העניקה ממשלת פולין החדשה אות הצטיינות צבאי גבוה למרדכי אנילביץ' . התאריך בו פרץ המרד נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה של מדינת ישראל.

בעקבות אירועי הקרב הראשון בינואר החליט אנילביץ' להימנע מלחימה ברחוב, שם קיים יתרון לגרמנים, ולהעביר את הקרבות לבתים ולבונקרים. השליטה שלו בכוחות הייתה טובה בימים הראשונים של המרד, ותכניתו לנהל מלחמת התשה באמצעות לוחמת גרילה נחלה הצלחות מקומיות. כעבור מספר ימים, הגרמנים הבינו הגרמנים, כי היהודים נמנעים מלחימה ברחוב והחלו להצית את בתי הגטו ולאחר מכן להזרים גז לבונקרים. פעולות אלו החלישו את השליטה של אנילביץ' בכוחותיו, ומשלב זה ואילך חלק מכוחותיו המשיכו לפעול בכוחות עצמם על פי תוכניות מוכנות מראש.

מרדכי אנילביץ', חברתו מירה פוכרַר וחלק גדול מאנשיו נהרגו ב-8 במאי 1943 בעת נפילת הבונקר המרכזי ברחוב מילא 18.  בונקר זה שימש כמפקדת "הארגון היהודי הלוחם" בגטו ורשה, והוא נכבש על ידי הנאצים באחד הקרבות האחרונים של המרד. חלק מהלוחמים התאבדו על מנת שלא ליפול בשבי הנאצים.

ממכתבו האחרון של מרדכי אנילביץ' (נועד, כנראה, לסגנו יצחק צוקרמן)

23  באפריל 1943. שלום יצחק. אינני יודע על מה לכתוב לך. ותר נא הפעם על פרטים אישיים. אין בפי אלא ביטוי אחד לציין את הרגשתי והרגשת חברי. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר: הגרמנים ברחו מן הגיטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה - למעלה משש שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים (בתי החרושת למברשות) התפוצץ. מצדנו לא נפל עד עתה אלא קרבן אחד בלבד: יחיאל, נפל כחייל-גיבור על יד מכונת היריה.

משהגיעונו אתמול ידיעות, שחברי פ.פ.ר. (ארמייה לודובה) התקיפו את הגרמנים, וכי תחנת השידור "שוויט" ['השחר'] שידרה ידיעה נפלאה על ההגנה העצמית שלנו - הייתה לי הרגשת שלמות. עוד רבה אמנם לפנינו העבודה, אך כל מה שנעשה עד עתה נעשה בשלמות.

המצב הכללי: כל הסדנאות בגיטו ומחוצה לו נסגרו, פרט ל"ווערטארפאסונג", "טראנסאוויא" ו"דרינג". על המצב אצל שולץ וטאבאנס (שני בתי מלאכה גרמניים) אין בידי ידיעות. הקשר נותק. סדנת המברשתנים אחוזה להבות מזה שלושה ימים. אין לי קשר עם הפלוגות. שריפות רבות בגיטו. אתמול בער בית החולים. גושי-בנינים אחוזים להבות.

המשטרה פורקה, פרט ל"וורטארפאסונג". שמרלינג צף ועלה שנית. ליכטנבוים שוחרר מן האומשלאג.‏[2] מן הגיטו לא הוצא מספר רב של אנשים. מה שאין כן בשופים. פרטים אין בידי. ביום יושבים במחבואים. מהערב אנו עוברים לשיטת פעולה פרטיזנית. בלילה יוצאות 3 פלוגות שלנו, שני תפקידים לפניהן: סיור מזוין והשגת נשק.

ודע, האקדח - אין לו כל ערך, כמעט שלא השתמשנו בו. נחוצים לנו: רימונים, רובים, מכונות-יריה וחומר-נפץ.

לא אוכל לתאר לפניך את התנאים בהם חיים היהודים. רק יחידי סגולה יחזיקו מעמד. כל השאר ייספו, במוקדם או במאוחר. הגורל נחרץ. בכל הבונקרים בהם מסתתרים חברינו אי אפשר להדליק נר בלילה מפאת חוסר-אויר... מכל הפלוגות שבגיטו נעדר איש אחד: יחיאל. אף זה ניצחון הוא.

איני יודע מה אוסיף ואכתוב לך. מתאר אני לעצמי, ששאלה רודפת שאלה, אולם הפעם הסתפק נא בכך. היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה. מרדכי.

מקורות

ויקיפדיה

אתר מורשת

אתר יד ושם