גרטרודה בבילינסקה | דורות ההמשך

גרטרודה בבילינסקה נולדה ב-1902 בסטרוגרד באזור גדאנסק. אביה עבד בדואר, והיא הייתה הבת הבכורה מתוך שמונה ילדים. בגיל 19 עברה לוורשה ומצאה עבודה כמטפלת בילדיה של משפחה יהודית. כאשר המשפחה החליטה לעזוב לארץ ישראל, הציעו למטפלת המסורה להצטרף אליהם, אך בבילינסקה רצתה להישאר במולדתה פולין.
היא ודאי לא שיערה שיבוא היום והיא תגיע בכל זאת לארץ ישראל. גם מעסיקיה הבאים של גרטרודה היו יהודים – היא נשכרה להיות מטפלת בבית משפחת סטולוביצקי – משפחה יהודית עשירה. גרטרודה התגוררה בבית מעסיקיה וטיפלה בבתם התינוקת. גם לאחר שהתינוקת נפטרה, נשארה בבית המשפחה, וטיפלה בלידיה סטולוביצקי שהיתה חולנית ולא הצליחה להתגבר על האבדן של בתה הקטנה. כאשר ב-1936 נולד לבני הזוג בן, מיכאל, היה זה אך טבעי שבבילינסקה תופקד על הטיפול בו.

מעשה הצלת הילד היהודי:
ב-1939, כאשר הגרמנים תקפו את פולין, שהה אבי המשפחה בפריז, ולא הצליח עוד לשוב למשפחתו. החיים הנוחים והאמידים בבית סטולוביצקי הסתיימו בבת אחת. שעה שכל המשרתים נטשו את המשפחה בעת צרה, רק בבילינסקה המשיכה בעבודתה, ואפילו לקחה אחריות על שרידתם. גם כאשר לידיה סטולובצקי החליטה לקחת את בנה בן השלוש ולברוח מוורשה מזרחה, הצטרפה גרטרודה למסע המסוכן. השמועות אמרו שמוילנה ניתן להמשיך בדרך ולהגר מאירופה, ולכן שמו פעמיהם לשם. לאחר שרכבם התקלקל בדרך, המשיכו בעגלה רתומה לסוס. הגברת סטולוביצקי לא עמדה במתח הנסיעה בדרכים המופצצות, וגרטרודה הצעירה לקחה את האחריות והובילה את המשפחה.
לאחר שהצליחו להגיע לוילנה, נתקעו שם באין כל יחד עם אלפי פליטים אחרים. גרטרודה מצאה עבודה ופרנסה את מעבידתה ובנה. כוחה של הגברת סטולוביצקי לא עמד לה, היא נפלה למשכב, נפטרה באפריל 1941 ונקברה בבית הקברות היהודי בעיר. על ערש דווי, כשהבינה שקיצה קרב, השביעה את בבילינסקה שתמשיך לטפל בבנה ושתיקח אותו לארץ ישראל.
חודשיים לאחר מות האם, פלשו הגרמנים לשטחי ברית המועצות וכבשו את וילנה. "נשארתי לבד עם ילד נימול בן חמש", סיפרה בבילינסקה ליד ושם שנים רבות אחר כך. רצח היהודים החל זמן קצר לאחר הפלישה הגרמנית, ובספטמבר 1941 הוקם הגטו. בבילינסקה החליטה להישאר עם הילד בדירתה. תוך הפגנת תושייה רבה הצליחה להשיג ניירות מזויפים ותעודת טבילה עבור הילד, וכך רשמה אותו כאחיינה.
מצבם של בבילינסקה ומיכאל היה קשה, והם נאלצו לעבור לחדר שכור קטן. גרטרודה ניצלה את ידיעת השפה הגרמנית והתפרנסה מתרגום בקשות של התושבים לרשויות. בתמורה לעבודתה קיבלה מוצרי מזון. קשיי הפרנסה היו גדולים, ובנוסף ריחפה מעליהם סכנת גילוי. הגרמנים היו עורכים חיפושים במגוריהם של הפליטים מורשה, והסכנה שיגלו שהילד נימול הייתה גדולה. מחדרם יכלו בבילינסקה ומיכאל לראות את בתי הגטו, וכך הפכו לעדים להובלת היהודים למקום הרצח. למרות הסכנה הגדולה, נהגה בבילינסקה להיכנס לגטו ולנסות לסייע למכריה היהודים. כאשר מיכאל הקטן חלה, חששה לפנות לרופא לא יהודי, פן יסגיר אותה לידי השלטונות, ולכן פנתה לעזרתו של רופא יהודי. "היו רגעים קשים רבים", אמרה בעדותה, "אך ידעתי שאמי ודאי מתפללת לשלומי".

לאחר המלחמה:
כאשר המלחמה הסתיימה, החליטה בבילינסקה למלא את ההבטחה שנתנה לאימו של הילד על ערש מותה, ולקחת את הילד לארץ ישראל. לפני שיצאו לדרך, נסעה עם הילד לסטרוגארד כדי להיפרד מהוריה. בני המשפחה ניסו להניאה מן המסע ולשכנעה להישאר בביתם, אך היא התעקשה לעמוד בדברתה. כך הצטרפה עם הילד הקטן לשיירות השורדים היהודים שעזבו את הקהילות החרבות של פולין ונהרו מערבה. בשל ההגבלות הבריטיות על הגירת יהודים לארץ ישראל, נשארו גרטרודה ומיכאל במחנה עקורים בגרמניה, עד שנמצא עבורם מקום על אניית מעפילים. אנשי ההעפלה ניסו לשכנע את המטפלת המסורה למסור את הילד לידיהם, הבטיחו שיגיע לארץ ישראל, אך היא סירבה לנטוש אותו והחליטה לחלוק את גורלם של בני שארית הפליטה. כך מצאה עצמה בבילינסקה במרכזו של המאבק לעלייה חופשית לארץ ישראל – ב-1947 עלו בבילינסקה ובן טיפוחיה על ה"אקסודוס" לכיוון ארץ ישראל. ספינות המלחמה הבריטיות עצרו את האונייה, ולאחר מאבק אלים העלו את נוסעיה על אוניות שהובילו אותם בחזרה לאירופה. הנוסעים סירבו לרדת מן האונייה בנמל הצרפתי, והאונייה המשיכה לנמל המבורג באזור הכיבוש הבריטי של גרמניה. המעפילים הושמו שוב במחנה עקורים, שם היו עד שהותרה עלייתם לארץ. רוחה של בביליניסקה לא נפלה, והיא התעקשה להמשיך ולהישאר עם הילד היתום שבאחריותה.

העלייה לישראל:
ב-1948 עלו השניים לישראל. גרטרודה התיישבה בתל אביב, חיה בדירה קטנה ועלובה שעל גג בנין ברחוב ויזל, ועבדה בעבודות ניקיון על מנת לקיים את הילד ולגדלו. למרות שנשארה קתולית אדוקה עד יומה האחרון, קיימה את הבטחתה לגדל את הילד כיהודי בארצו.

הוקרה והנצחה:
ב-4 ליוני 1963 הכיר יד ושם בגרטרודה בבילינסקה כחסידת אומות העולם, שנטעה את אחד העצים הראשונים בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם.