דף לכבוד / לזכר

כתולדות העיר כן תולדות תושביה היהודים, הקשורים בבניינה של עיר-התעשייה מראשיתה, והשתתפו בפיתוחה באונם ובהונם, שחזרו וגדלו עם גידול העיר, ולא פסקו עד שעלה הכורת על עיר זו . [1]

יהודי ל' תרמו רבות לפיתוח העיר. הם היו בין מייסדי מפעלי תעשייה רבים. המפורסמים ביניהם היו ישראל קלמן פוזנסקי ואשר כהן. יותר מ-%50 מיהודי ל' התפרנסו מהתעשייה. התפתח פרולטריון יהודי, והוא תרם רבות לצביונה המיוחד של הקהילה היהודית. לודז' היתה מרכז תרבות יהודית חשוב. בעיר נבנתה רשת בתי-ספר יהודיים, ובכלל זה שלוש גימנסיות עבריות (הגימנסיה העברית הראשונה בפולין נוסדה בל' ב-1912), ישיבות, ספריות (הגדולות ביניהן על-שם בורוכוב ועל-שם גרוס), תיאטרונים יהודיים ומועדוני ספורט ('בר-כוכבא', ה'כוח', 'קדימה', 'שטרן' ועוד). פעלו בה אנשי רוח דגולים, ובהם המשוררים והסופרים יצחק קצנלסון, משה ברודרזון, יעקב כהן, ודוד פרישמן; הציירים ארתור שיק, מאוריצי הירשנברג, ליאופולד פיליכובסקי ויעקב ינקל אדלר. בין יוצאי לודז' היו ארתור רובינשטיין ואהרן ואפרים קציר (קצ'לסקי).

בקרב יהודי לןדז' התנהלה פעילות פוליטית וציבורית ערה ביותר. חשיבות מיוחדת היתה לפעילות בשטח העזרה הסוציאלית: הוקמו בתי-חולים ובתי יתומים ומוסדות עזרה יהודיים אחרים. עד פרוץ המלחמה הופיעו בלודז' שני יומונים ביידיש ('לאדזשער טאגבלאט' ו'לאדזשער פאלקסבלאט') נוסף לשניים בפולנית (Glos Poranny, Republika ), שרוב קוראיהם ועורכיהם היו יהודים.

תחילת הכיבוש.

ב-8 בספטמבר 1939 כבשו הגרמנים את לודז', היא נכללה בחבל הורטלנד וסופחה לרייך. ב-11 באפריל 1940 הסבו הכובשים את שם העיר לליצמנשטט (Litzmannstadt : שמו של מצביא גרמני שבמלחמת-העולם הראשונה כבש את ל'), ולפיכך מכונה גטו ל' ברוב התעודות 'ליצמנשטט גטו'.

מיד עם כיבוש ל' התחילו רדיפות אכזריות נגד היהודים. עם הכיבוש חוסלו כול מוסדות הציבור והתרבות של היהודים. אנשי צבא ואזרחים גרמנים מקומיים היו נכנסים לחנויות היהודים ולדירותיהם ושודדים מכול הבא ליד באין מפריע. השלטונות הגרמניים הוציאו בזה אחר זה הוראות וצווים הפוגעים קשות באוכלוסייה היהודית. נאסר על היהודים לצאת את בתיהם מ-5 לפנות ערב עד 8 בבוקר. ב-18 בספטמבר 1939 הופיעו צווים הפוגעים בחיי הכלכלה של היהודים. פורסם צו החוסם את כול חשבונות היהודים בבנקים ונאסר עליהם להחזיק יותר מ-2,000 זלוטי (כ-377$ לפי ערכם אז). גם הסחר בטקסטיל נאסר על היהודים, ולמפעלים שבבעלות יהודים מונו קומיסרים, והדבר הביא למעשה לידי החרמת המפעלים ההם והעברתם לידי גרמנים. על היהודים נאסר להשתמש בתחבורה ציבורית, לצאת את העיר בלי רשות, להחזיק בכלי רכב, מקלטי רדיו ועוד, וכן נאסרה על היהודים תפילה בציבור, אך הם חויבו לפתוח את חנויותיהם בחגים, בראש השנה וביום כיפורים.

ב-9 בנובמבר 1939 סופחה ל' לרייך ובעקבות זאת הגבירו הגרמנים את הטרור נגד היהודים והפולנים. ב-14-13 באוקטובר 1939 מינו השלטונות הגרמנים יודנרט, אך הוא נקרא מועצת זקנים, אלטסטנרט (Altestenrat ), ובראשה הועמד מרדכי חיים רובקובסקי. ב-11 בנובמבר נאסרו כול חברי האלטסטנרט (31 איש), פרט לרומקובסקי, נכלאו בבית-כלא רדוגוזץ' וכעבור זמן מה שוחררו שמונה מהם וכול השאר נרצחו. על רומקובסקי הוטל להרכיב אלטסטנרט שני; האלטסטנרט החדש אמור היה לפעול בפיקוח קפדני של הגסטפו.[2]

השלטונות הגרמניים העניקו ל'מועצת הזקנים' ובעיקר ליושב-ראש שלה רומקובסקי, סמכויות נרחבות בתחום ארגון החיים הפניימיים בגטו. עיקר התפקיד שהוטל על האלטסטנרט היה ארגון העבודה במפעלי ייצור. האלטסטנרט ראה בהקמת המפעלים אפשרות יחידה להציל את האוכלוסייה הכלואה בגטו המבודד מאבטלה ומרעב, ולפיכך ניגשו במרץ רב לארגון המפעלים.

(שלט בגרמנית ברסורט-מפעל לייצור שבבי עץ בגטו לודז') 

 בסך-הכול הוקמו בגטו 96 מפעלי ייצור, רובם בענף הטקסטיל, ובשנים 1943-1942 הועסקו בהם כ-70,000 פועלים ויותר.

רומקובסקי הרחיב בצורה ניכרת מאוד את משרדי האלטסטנרט. מספר הפקידים גדל מ-5,500 בפברואר 1941 לכ-13,000 באוגוסט 1942.

 עיקר השירותים היו בתחום חלוקת מעט המזון שהכניסו השלטונות הגרמניים ושירותי דיור וניקיון. עד אוקטובר 1941 ניהל האלטסטנרט מערכת חינוך מסויימת לכ-15,000 תלמידים ב-45 בתי-ספר יסודיים ושני בתי-ספר תיכוניים. חשיבות מיוחדת היתה לשירותי הבריאות. עד קיץ 1942 פעלו בגטו חמישה

בתי-חולים.

שמירת הסדר הפנימי בגטו הוטלה מטעם האלטסטנרט על ה‘משטרה היהודית‘. מספר השוטרים הגיע ל-530 איש. האלטסטנרט ניהל גם בית-סוהר שהוקם בגטו ברחוב צ'רניצקיגו  .(CZARNIECKIEGO )

 

 

תנאי החיים בגטו.

גטו לודז' היה אתר תמותת המונים עקב התנאים הקשים ששררו בו.

הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגיפות, בעיקר טיפוס. בחורף גרם המחסור החמור ביותר בחומרי הסקה סבל קשה מנשוא מחמת הקור. האוכלוסייה סבלה מחוסר לבוש ובעיקר נעליים. רוב הכלואים בגטו השתמשו בנעלי עץ. אך החמור מכול הפגעים היה הרעב – הבעיה המרכזית כול תקופת קיום הגטו. תושבי הגטו קיבלו בממוצע מזון בשווי של פחות מ-1,100 קלוריות ליום. 43,500 נפש, כלומר, %21 מכלל הכלואים בגטו, מתו ברעב, בקור ובמחלות.

 

 

תמותת השיא היתה בשנת 1942. בשנת 1943 היתה אומנם ירידה בתמותה 'הטבעית' בעיקר כתוצאה מכך שעד אז כבר מתו או גורשו רוב הזקנים והילדים, אך עדיין היתה התמותה גדולה פי שישה מהתמותה שלפני המלחמה.

הגירושים.

המכה הקטלנית הגרועה מתמותת ההמונים והרעב היו הגירושים. תחילה היו הגירושים לעבודת כפייה מחוץ לגטו ואחר-כך למחנות השמדה. בדרך-כלל לא היה יעד הגירושים ידוע ליהודים הכלואים בגטו לודז'. השילוחים למחנות לעבודת כפייה התחילו בדצמבר 1940 ונמשכו עד סוף יוני 1942.

בסך-הכול גורשו למחנות לעבודת כפייה באיזור פוזנן 7,200 גברים. הם הועסקו בבניית כביש מהיר מפוזנן לפרנקפורט שעל-נהר אודר, ועקב התנאים הקשים נספו רובם. ב-16 בינואר 1942 התחילו השילוחים מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו. השלטונות הגרמניים אילצו את רומקובסקי להכין רשימות של המועמדים לגירוש ולארגן את נקודות האיסוף בגבול הגטו. הוא ניסה לפעול אצל השלטונות הגרמניים למען הקטנת מספר המגורשים, אך לשווא.

מנקודות האיסוף העבירו כוחות גרמנים מוגברים את הקורבנות אל מחנה ההשמדה חלמנו, וביום בואם לשם או למחרתו נרצחו כולם במשאיות גז. בחודשים ינואר-מאי 1942 הוצאו מהגטו ונרצחו במחנה ההשמדה חלמנו 55,000 יהודים, וכן כ-5,000 צוענים ששוכנו זמנית בלודז', בגוש בתים שהוצא בשבילם משטח הגטו.

בימים 12-5 בספטמבר 1942 ערכו הגרמנים מיבצע שילוח שני מגטו לודז' למחנה ההשמדה חלמנו, ואז נעשה הדבר בלי עריכת רשימות בידי האלטסטנרט. לגטו נכנסו כוחות גרמנים, סגרו רובע אחר רובע, ובאכזריות איומה הוציאו את התושבים מבתיהם, וערכו 'סלקציה' בחפשם בעיקר את הפחות כשירים לעבודה: ילדים, זקנים וחולים. כך הוציאו מן הגטו כ-20,000 איש ואישה (ביניהם גם צעירים ובריאים), הובילום לחלמנו, ושם נרצחו כולם.

 קברי אחים במחנה ההשמדה חלמנו

 

מספטמבר 1942 עד לחיסול הגטו לא נערכו עוד שילוחים למחנות השמדה. התקופה שבין אוקטובר 1942 למאי 1944 נחשבת לתקופה של שקט יחסי למרות גירושים קטנים למחנות לעבודת כפייה. הגטו הפך למעין מחנה עבודת כפייה גדול. כ-%90 מתושבי הגטו היו מועסקים במפעלי ייצור. מספר הילדים והזקנים שנשארו בגטו היה זעום. במאי 1944 עדיין היו בגטו לודז' 77,000 נפש.

החיסול.
באביב 1944 החליטו הנאצים לחסל סופית את הגטו בלודז'. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו. ב-23 ביוני 1944 התחילו הגירושים למחנה ההוא במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. הופעלה השיטה שהונהגה בתחילת שנת 1942 כאשר אולץ האלטסטנרט לארגן את משלוחי המגורשים עד לנקודת האיסוף בגבול הגטו. עד 14 ביולי הוצאו 7,176 יהודים מן הגטו, הועברו במשמר גרמנים כבד למחנה ההשמדה חלמנו ושם נרצחו.

מ-15 ביולי עד 6 באוגוסט 1944 שררה הפוגה בשילוחים מגטו לודז'. ב-7 באוגוסט 1944 חודשו הגירושים, אך שונה יעדם, ובמקום לחלמנו כוונו המשלוחים המזורזים, שקיבלו אופי של פינוי, למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. את הגירוש ניהל סגל מחנה ההשמדה חלמנו ובראשו הנס בותמן ויחידה מיוחדת של הזונדרקומנדו ס"ס 1005. רובע אחרי רובע נסגרו, נסרקו בחיפושים אחרי המסתתרים והוכרזו לשטח שבו אסור להימצא, והמתגלה בו צפוי לעונש מוות.

אוכלוסיית הגטו גילתה התנגדות פסיווית. יהודים עשו מאמצים כבירים להתחמק מן הגירוש בתקווה לשחרורה הקרוב של העיר בידי הצבא האדום המתקרב. ואולם, בסוף יולי נעצרה מתקפת הסובייטים על קו הנהר ויסלה, ובשטח הגטו, הבנוי ברובו בתי עץ, קשה היה מאוד להתקין מחבואים. המסתתרים היו בלי מזון, וכך הצליחו הגרמנים להוציא עוד ועוד יהודים מן הגטו. ב-30 באוגוסט יצא המשלוח האחרון לאושוויץ. בסך-הכול גורשו לאושוויץ כ-74,000 תושבי הגטו. אחרי הגירוש נותרו בגטו בשני מחנות איסוף כ-1,200 יהודיםבחודשי הסתיו 1944 יצאו כול יום מגטו לודז' לגרמניה בממוצע 60-40 קרונות משא עמוסים רכוש המגורשים וציוד מפעלי הגטו. הנאצים השלימו את החיסול המוחלט ושוד קורבנות הגטו.

לפני נסיגתם מלודז' תיכננו הגרמנים להוציא להורג את כול אסירי המחנה ברחוב יקובה, והוכנו לשם כך בורות בבית העלמין היהודי. האסירים הבחינו במתרחש ובבוא השעה הצליחו להימלט ולהסתתר בשטח הגטו המוכר להם.

האסירים הללו, כ-800 במספר, שוחררו ב-19 בינואר 1945 בידי הצבא האדום. לא ידוע מספר תושבי גטו לודז' ניצולי מחנות ריכוז, אך  מספרם נאמד ב-7,000-5,000 נפש.

אחרי המלחמה היתה לודז' שנים מספר הריכוז הגדול ביותר של ניצולי השואה בפולין, ובסוף 1945 ישבו בל' 38,000 יהודים. באותן שנים היתה לודז' גם המרכז החשוב ביותר לפעילות  ציבור ולפעילות תרבות של יהודי פולין, פעלו בה הוועדה ההיסטורית המרכזית ( CentralnaZydowska Komisja Historyczna ), תיאטרון יהודי, בתי-ספר יהודיים ועיתונות יהודית עניפה. ואולם, בגלי ההגירה ב-1957-1956 ,1947-1946, ו-1969-1967 יצאו כמעט כול היהודים את לודז', ונותרו בה כמה מאות זקנים בלבד.

---

[1]  א.ז אשכלי "קהילת לודז'" מתוך מחניים  גיליון ק"כ, מרחשוון תשכ"ט  ברשות ההוצאה לאור של משרד הביטחון   .

   http://www.daat.ac.il/daat/history/kehilot/lodg.htm

[2] יד ושם , מרכז המידע אודות השואה.

http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201458.pdf

בין השנים 1951-1945 שהו על אדמת איטליה כ-70,000 פליטים ועקורים יהודים. כ-50,000 מהם עלו לישראל.

עיר הנמל העתיקה בדרום איטליה – בארי

בעיר הנמל העתיקה בארי שבדרום איטליה היו שני מחנות עקורים וכן 4 הכשרות ששכנו ב-4 וילות בעיר.

חשוב לזכור כי בספטמבר 1943 פלשו כוחות הצבא הבריטי לאיטליה. ב-8 בספטמבר חתמה הממשלה האיטלקית על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית. כתוצאה מכך פלשה גרמניה למרכזה וצפונה של איטליה, שם ישבו מרבית יהודי איטליה, והחל גרוש יהודי איטליה למחנות ההשמדה. כ-8,000 מתוך 30,000 יהודי איטליה גורשו, רובם לאושוויץ. מרבית המגורשים לא שרדו.

שני מחנות העקורים באו לתת מענה לפליטים רבים מארצות ומוצא שונות שחיפשו מקלט והצלה מהכובש הגרמני באזור הכיבוש הבריטי בדרום איטליה: מתנגדי המשטר הפשיסטי באיטליה, יהודי איטליה, צוענים ועצירים ממחנות הריכוז השונים בדרום אטליה כמו אלו שבמנפרדוניה, בבארי ובאיי טרמיטי.

מחנות העקורים בבארי:

1.    מחנה עקורים Torre Tresca שנפתח באוקטובר 1943 ששימש כמחנה צבאי ומחנה ריכוז בצפון העיר בארי, לאחר כיבוש דרום איטליה על ידי הבריטים.

2.   מחנה Bari Palese מצפון לבארי שנפתח אף הוא בסוף 1943 

 החל משנת 1945 רוב השוכנים במחנה העקורים בברי היו יהודים ובמחנה בפלזה שהו יהודים בלבד. כל היהודים חצו את גבול איטליה במעבר ברנר משוויץ כחלק מהתארגנות הבריחה שנעשה על ידי התארגנות הניצולים עצמם ובשיתוף הבריגדה היהודית, הג'וינט ושליחים מישראל.

בסוף 1946 היו כ-55,600 יהודים באיטליה מהם 26,000 פליטים. באוגוסט 1947 שהו במחנה העקורים Torre Tresca בבארי 788 יהודים ועוד כ-300 פליטים לא יהודים. המחנה נסגר בשנת 1949. במחנה בפלזה שהו  2014 יהודים. באוקטובר 1947 היתה החלטה לפנות את כל היהודים מפלזה למחנות אחרים באיטליה ולא לגמרי ברור מתי אכן פונה המחנה.

מחנות העקורים בבארי נתמכו על ידי UNRRA , (ששרותיהם עברו ביולי 1947 ל-International Refugees Organization =. I.R.O, ),  ארגוני סיוע אמריקאים- הג'וינט והיא"ס (על פי דוח משנת 1946 ההוצאה החודשית על כל פליט היתה 5781 לירות איטלקיות מ-UNRRA ועוד 699 לירות מארגון הג'וינט) וארגונים נוספים –  תנועות נוער חלוציות עסקו בשיקום הפליטים ובהכוונתם לא"י; קבוצה של פרטיזנים ולוחמי מחתרת; אנשי הבריגדה מא"י.- עזרו בארגון חיי היהודים, בהקמת רשת חינוך, מפעלי תרבות, תנועות נוער.; שליחי היישוב- אנשי קיבוצים ואנשי חינוך שסייעו להתארגנות; ארגונים יהודיים באיטליה ועוד.

על מחנה העקורים בבארי Torre Tresca פיקד Major G. Goode  ולצידו Miss Jane Pholips, Welfar officer אשר עשו כל שיכולם לסייע לעקורים בחייהם במחנה יחד עם מנהיגות נבחרת של הפליטים היהודים.

על מחנה פלזה פקד Captain Davidge שהיה איש צבא קשוח ולא מתאים לפקד על מחנה עקורים שבו יהודים שעברו את מאורעות השואה. גם המנהיגות המקומית היהודית היתה מפולגת פוליטית.

ההכשרות
מידע כללי

ההכשרות בתוך המחנות ובווילות זכו לסיוע רב מהארגונים השונים. בשנת 1946 עלה מספרן באיטליה מ-44 ל-79 בהם לקחו חלק כ-7000 עקורים מעל גיל 18,מתוכם 65% גברים. בהכשרות נערכו הדרכות חקלאיות, שיעורים בהשכלה כללית, לימוד עברית, לימוד אנגלית, חינוך לבריאות, לימוד היסטוריה יהודית וציונית, לימוד גיאוגרפיה של ארץ ישראל. מקרן סרטים נייד עבר בין ההכשרות להצגת סרטים להנאת העקורים. כל זוג טרי קיבלת מתנה. הילדים זכו לכל צרכיהם בכדי להתפתח בצורה הטובה ביותר – מזון, ביגוד מתאים, כיתות גן ובית ספר וטיפול ומעקב רפואי. בהכשרות היה שירות רפואי אך גם נעשה פיקוח על נקיון וגיינה, מניעת בנייה רעועה ועוד.

כללי: בדרום איטליה היו 41 הכשרות ובהם 3770 עקורים

במחנות העקורים בבארי היו התארגנויות של הכשרות.

במחנה העקורים בברי התארגנו הכשרות אלו: נגב של דרור בורוכוב, החורשים בגליל של יהודה הצעיר, שבעת הצנחנים של הנוער הציוני, אביב וחביבה רייך של השומר הצעיר, חנה סנש של פח"ח, והשבים של תורה ועבודה הפועל המזרחי.

במחנה פלזה התארגנו ההכשרות הבאות: מורדי הגיטאות של דרור בורוכוב; טירת צבי, למקום, מגשימים ומוהילובר של תורה ועבודה והפועל המזרחי.

4 הכשרות ששכנו ב-4 וילות בעיר:

בבארי שכנו 3 הכשרות ברחוב ויאה סלרנו (Via Salerno שהיום נקרא Via Amandula )  והכשרה אחת ברחוב המלך דוד  (Via Re David) :

1.     דרור במעלה רחוב ויאה סלרנו 159 של דרור בורוכוב ובו 77 איש ואשה שהגיעו לבארי בשנת 1945 והעפילו בשנת 1946.

2.     אבא ברדיצ'ב בויאה סלרנו 207 של תנועת הנוער הציוני ועקיבא ובו 75 איש ואישה ושני תינוקות. רוב חברי הקבוצה העפילו בשנת 1946, נתפסו והועברו לקבפריסין. כמה מחברי הקבוצה – מנהיג הקבוצה אברהם מרמלשטיין ומשפחתו ועוד כמש חברים התאחדו עם קבוצת אבא ברדיצ'ב בברביו ליד אגם גרדה בצפון איטליה. הקבוצה עלתה לישראל באוניה קדימה אשר יצאה את פלסטרינה ליד ונציה ב-5.11.47 והגיע לחיפה לאחר שנתפסו בלב ים  ב-16.11.47 עם 794 מעפילים – ביניהם למעלה מ-100 תינוקות וילדים מתחת לגיל 3 ונשלחו לקפריסין ללא מאבק בגלל ריבוי הילדים.

3.     הכשרת אליעזר גלר ששכנה ברחוב ויאה סלרנו 213 ובו 96 איש ואישה של ארגון גורדוניה. הקבוצה העפילה ב-1945

4.     נחלת בנימין ברחוב ויאה רה דוד ובו 82 איש ואישה של פועלי אגודת ישראל שהגיעו לברי בשנת 1945 והעפילו בשנת 1947