אבי, משה קסטן, נולד למשפחה חרדית בעירה פשבורסק שבמחוז גליציה בפולין. הוריו יהושע השיל וזלטה קסטן סחרו בחומרי בנין ונמנו על עשירי העירה. להוריו נולדו שישה ילדים. שלושה מהם נפטרו בילדותם. הוריו, אחיו אברהם, אחותו הינדה, בעלה יצחק ובתם שרה בת השנתיים ניספו בשואה. אשת אחיו, גיטה ובתם ציונה שרדו את השואה. גיטה וציונה הגיעו עם הורי למחנות העקורים, איינרינג ולכפלד. אבי הכיר לגיטה מכר שהתאלמן גם הוא בשואה (שם משפחתו: זינגר), אב לילדה בשם אסתר. שניהם נישאו ולימים היגרו לארה"ב.
בתקופת השואה
.
אבי, משה קסטן ואהבת נעוריו, אמי, שרה ברנר, נישאו חודש לפני שהצבא הגרמני כבש את פולין, באוגוסט 1939.
עם פלישת הצבא הגרמני לפולין אבי גויס לצבא הפולני ואחר כך נפל בשבי הגרמנים. אחרי זמן מה הוא הצליח לברוח וחזר לפשבורסק. שם הוא גילה שמשפחתו וכל היהודים האחרים הועברו לרוסיה.
אמי ומשפחתה הועברו לסיביר, למעט אביה שהתחבא כדי להישאר ולטפל בעסקיו. הוא התכוון להצטרף למשפחתו מאוחר יותר.
משפחתו של אבי הועברה לגדה המזרחית של נהר סן. שם סבי נעצר על ידי הרוסים עקב סחר בלתי חוקי.
יום אחד כשאבי הלך ברחוב הוא פגש את וינצנטי קוויאטקובסקי. וינצנטי אמר לו שאילו הוא היה יודע שאחרי זמן מה היהודים יורשו להישאר בפשבורסק, לא היה מרשה להוריו לעזוב. הוא ידע שהימים הבאים עלולים להיות קשים ליהודים ולכן הוא הציע לעזור לו אם הוא יהיה זקוק לעזרתו. אבי שאל את וינצנט מה הסיבה של הצעתו הנדיבה. וינצנט ענה שבדרך כלל הוא קנה צבעים מאביו בהקפה ושילם אחרי שקיבל תשלום על עבודתו. פעם אחת הוא החזיר לסבי צבעים והסביר שהוא לא מסוגל לשלם עבורם מפני שהוא לא מצא עבודה. סבי אמר לוינצנטי שישאיר אצלו את הצבעים וישלם כאשר יוכל. וינצנטי אמר לאבי שנדיבותו של סבי ריגשה אותו עד כדי כך שהוא הרגיש מחויב לעזור למשפחת קסטן.
משפחתו של אבי, למעט סבי שנעצר על ידי הרוסים, חזרה אחרי זמן מה לפשבורסק ושם פגשה את אבי. אבי ואחיו אברהם ביחד עם עוד כמה אנשים נעצרו על ידי הגסטפו בחשד לגניבה ונידונו למוות. גיטה, אישתו של אברהם, הצילה אותו ואת אבי בהציעה לקצין הגסטפו את תכשיטיה.
כשהתחילו להעביר את היהודים למחנות השמדה אבי נזכר בהצעתו הנדיבה של וינצנטי וביקש ממנו עזרה. וינצנטי עמד בדיבורו והחביא את אבי בעליית הגג של ביתו עד סוף המלחמה. נדיבותו של סבי, אותה יכלו הרבה אנשים לשכוח בקלות, תוגמלה אלפי מונים ע"י וינצנטי.
אמי ומשפחתה (סבתא, אם ושתי אחיות) גרו כל אותו הזמן בסיביר וסבלו מרעב, קור ועבודה קשה. במשך שש שנים לאמי ואבי לא היה כל מידע זו על זה וזה על זו. אביה של אמי וכל בני משפחת אבי (הורים, אח, אחות, בעלה ובתם בת שנתיים) נרצחו על ידי הגרמנים. רק גיסתו של אבי גיטה ובתה ציונה (לימים סנדרה) ניצלו מהשואה.
בתום המלחמה
עם תבוסת הגרמנים כשיצא אבא ממחבואו בעליית הגג לא הסתיימו תלאותיו. אחד משכניו הנוצרים מסר לו שמספר אנשים בעיירה זוממים להרוג אותו בתואנה שהוא קומוניסט. אבא הבין שאם יישאר בעיירה חייו בסכנה. מכיוון שלא היה לו מקום מפלט התגייס שוב לצבא הפולני.
אחרי שיחרורו מהצבא ניסו אבא ואחד מבני דודיו את מזלם במסחר, אך ההצלחה לא האירה להם פנים.
כאשר יהודי פולין שהוגלו לברה"מ הורשו ע"י השלטונות של ברה"מ לחזור לפולין נודע לאבא מיהודי שהקדים לחזור שאמא ובנות משפחתה חיות בסיביר וקבל ממנו את כתובתן. אמא ובנות משפחתה שהתבשרו על כך שאבא נותר בחיים חזרו לפולין. כך התחדש הקשר ביניהם אחרי שש שנים בהן לא ידעו אם ימצאו את בן/בת זוגם בחיים.
במטרה לעלות לישראל עברו הורי למחנה עקורים באיינרינג בגרמניה, שם נולדתי. בעקבות מגפת טיפוס הועברנו ממחנה איינרינג למחנה לכפלד.
לישראל עלינו בספטמבר 1948 .
בישראל
הגענו לארץ עדיין שרר פה מצב של מלחמה והמצב הכלכלי היה גם בכי רע. הפליטים שהגיעו אחרי השואה ואנחנו ביניהם שוכנו במעברות וקבלו את המינימום הנדרש לקיומם. אנחנו הגענו למעברת פרדס חנה מכיוון שאחרי השואה לא נותרו להורי כסף ורכוש סבלנו מרעב עד כדי כך שאני, ילדה בת שנה וחצי, ניסיתי לאכול סבון
אחרי זמן מה הועברנו ליפו, לשטח הגדול, שם קבלנו דירת חדר על גג של בנין מט ליפול.השרותים והמטבח היו משותפים למספר משפחות. משפחתנו מנתה ארבעה מבוגרים, אבא, אמא, סבתא חוה ודודה לינה שטרם נישאה, ושני ילדים, אני ויהושע שנולד ביפו. התקופה הייתה תקופת המיתון של דב יוסף ואנחנו כמו רב הישראלים, במיוחד הפליטים, סבלנו מעוני ורעב.
בזמן מגורינו ביפו התחיל אבי לעבוד כפקיד במשרד הפנים, שם עבד עד ליציאתו מגימלאות.
אחרי שנתיים לערך הציעה לנו דודה של סבי חדר בדירתה ברמת גן, שם גרנו כשלוש שנים. ברמת גן עבדה אמא בניקיון של גני ילדים.
משם עברנו לדירה בשיכון שנבנה עבור עולים חדשים בבני ברק, שם גרו הורינו עד לפטירתה של אמי ב – 11.10.1985 .
אחרי כל מה שאמא עברה בסיביר ובשנים הראשונות בישראל מצבה הבריאותי היה מאד שברירי, היא חלתה לעיתים קרובות ובשנים 1957 ו- 1960 היא עברה שני ניתוחים בעקבות מחלת הסרטן. למרות מחלתה עבדה אמא כארבע שנים ( 1963-1967) בחנות המכלת של דודנו חנן כדי לממן את הלימודים של יהושע בישיבה התיכונית.
בגיל 65 חלתה אמא באלדסהיימר. היא נפטרה ב- 11.10.1985 בגיל 71 .
לאחר שאבא פרש מעבודתו במשרד הפנים הוא המשיך לעבוד בתקן של חצי משרה בחברת כרטיסי האשראי ויזה. שם עבד עד גיל 80.
אחרי פטירתה של אמא נשא אבא לאשה את שרה לנגסם, בת עיירה שלו. הם חיו ביחד כשבע שנים. שרה נפטרה באפריל 1993 ואבא נפטר מספר חדשים אחריה ב- 15.11.1993 בגיל 81.
