דף לכבוד / לזכר
קְרָקוּב (פולנית: Kraków), היא העיר השנייה בגודלה ואחת מעריה העתיקות של פולין. העיר, שהוקמה במאה ה-7, שוכנת על גדות נהר הוויסלה. היא הייתה בירת פולין בשנים 1038-1596, ובירת דוכסות קרקוב הגדולה בשנים 1846-1918. כעת היא משמשת כבירת מחוז פולין קטן.
אתרי העיר
- קתדרלת ואוול - מקום מושבו של הארכיבישוף של קרקוב ומקום ההכתרה והקבורההמסורתי של מלכי פולין.
- ארמון מלכי פולין (הוואבל) - המצודה הסמוכה לקתדרלה נמצאת על גבעה מדרום לרובע העתיק. מצידה האחד ממוקם הרובע העתיק ומצידה השני נהר הויסלה. ניכרים בה מספר סגנונות וזאת מאחר שהיא הוקמה לראשונה במאה התשיעית, נבנתה מחדש במאה ה-14 ושופצה במאה ה-16. היא שרדה את מלחמת העולם השנייה כיון שהגרמנים לא הספיקו לפוצץ אותה בטרם נסוגו מפני הצבא האדום. שטיחים פלמיים מהמאות ה-16 וה-17, אוהלים טורקיים שנלקחו שלל מהקרב בשערי וינה, חרב הכתרה משוננת בשם שצ'רביץ מהמאה ה-13. בירידה לכיוון הנהר ניתן לעבור דרך מערת הדרקון.
- הכיכר המרכזית של קרקוב - אחת הכיכרות המרשימות ביותר באירופה. סביבה ניתן למצוא את אולם הבדים, מגדל בית העירייה העתיק (שריד לבית העירייה שנהרס בשנת 1820), בזיליקת הבתולה מריה ומספר לא מבוטל של בתי קפה. מכאן יוצאים הסיורים בכרכרות. החיבור של רחוב FLORIANSKA עם רחוב GRODZKA יוצר את הנתיב שנקרא "הדרך המלכותית".
- תל קושצ'ושקו - נבנה על ידי התושבים בשנת 1820
- בית החרושת של שינדלר - בית החרושת ששימש את אוסקר שינדלר להצלת יהודי גטו קרקוב במהלך השואה.
-
יהודי קרקוב
-
-
מתחילת המאה ה-14 הייתה בקרקוב אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה. בשנת 1495 גורשו היהודים מקרקוב לעיר החדשה שנבנתה סמוך לקרקוב ושמה קאז'ימייז' (בפי היהודים קוזמיר). במרוצת הזמן הפכה קאז'ימייז' לשכונתה של קרקוב. בשנת 1867הורשו היהודים לגור בכל חלקי העיר.
בפולין העצמאית (1918-1939) ניהלה הקהילה היהודית חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת 1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה היגלונית. בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייהסבלה הקהילה היהודים מהתגברות האנטישמיות.
בספטמבר 1939, כאשר כבשו הגרמנים את פולין, הם קבעו את קרקוב כעיר הבירה. ב־6 בספטמבר 1939, עם כיבוש העיר, פתחו הנאציםברדיפות שיטתיות של הקהילה היהודית בת אלף השנים, שמנתה לפני המלחמה כ-60 אלף נפש, כלומר כחמישית מתושבי העיר. על מנת לממש את תוכניתם ולעשות את קרקוב "יודנריין" (נקייה מיהודים), צימצמו הגרמנים את מספר היהודים בעיר עד למינימום.
ב-26 באוקטובר 1939 הכריזו שלטונות הכיבוש על קרקוב בירת הגנרלגוברנמן, והדבר גרם להגברת ההתעללויות ביהודים. בקרקוב הונהגו כל הצווים האנטי-יהודיים על ידי שלטונות הגנרלגוברנמן. בימים 5-6 בדצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור מקיף בשכונות היהודיות, בעיקר במטרה לגזול רכוש יהודים בהיקף גדול. באותם ימים הועלו באש גם מספר בתי כנסת. ב-1 במאי 1940 פירסמו צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר. ב-18 במאי הודיע ראש העיר הגרמני ליהודים, שניתנת להם הזדמנות לעזוב את העיר "מרצונם החופשי", ואלה שיעשו כן יוכלו לקחת עימם את רכושם. היום האחרון שנקבע להם היה ה-15 באוגוסט. ואמנם עד לאותו יום עזבו את העיר רבבות יהודים "מרצונם החופשי". בנובמבר 1940 החל הגירוש בכוח של יהודי קרקוב לעיירות הסביבה. עתה הורשו היהודים לשאת עימם רק מטען של 50 קילוגרמים לנפש. עד מרץ 1941 גורשו כ-40,000 יהודים, ובעיר נשארו כ-11,000 יהודים.
ב-3 במרץ 1941 הוציא מושל המחוז אוטו וכטר פקודה בדבר הקמת "אזור מגורים יהודי", לפיה חייבים היהודים שנותרו בקרקוב, כ-15 אלף נפשות, לעקור אליו עד ל-21 במרץ. הגטו הוקם בפרבר פודגוז'ה, בדרום העיר קרקוב, בגדה הימנית של נהר הויסלה. בשטח זה, לפני המלחמה, גרו כ-3,000 יהודים וגויים יחד. בעת ריכוז היהודים בתחום זה, שלו קראו הגרמנים "הרובע היהודי", נצטוו הפולנים לפנות את המקום ונאסר עליהם לתת מחסה או עזרה אחרת ליהודים. הגטו חוסל סופית במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה.
לאחר מלחמת העולם השנייה נותר קומץ יהודים בלבד בעיר. ניצולים בודדים שבו לעיר מהמחנות לאחר השחרור, או ממקומות מסתור. בשנים1947-1951 היגרו רוב היהודים עקב גלי האנטישמיות. אחרי שנת 1968 נשארו בקרקוב כמה עשרות יהודים בלבד.
לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בסוף המאה ה-20 השקיעו פרנסי העיר משאבים רבים בשחזור ושימור הרובע היהודי של העיר - קאזימייז', תוך הנצחת מורשתו היהודית. בתי הכנסת במקום שופצו ומהווים אתרי תיירות פופולריים, ובשכונה נפתחו מסעדות, בתי קפה וחנויות בעלי גוון יהודי.
כיום הרב אליעזר גורארי מכהן כרב הקהילה היהודית ומנהל את הבית חב"ד בעיר.
(מתוך הויקיפדיה)
ועוד על הקהילה בקרקוב מתוך מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה :
http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%201521.pdf
בפי היהודים: קראקא, וביידיש: קראקע). ;Krakau : גרמנית ;Cracow : אנגלית ;Krakow)
עיר בדרום פולין, השלישית בגודלה במדינה ומן העתיקות בעירה. ידועה למן המאה
השמינית, ובמאה ה 11- נהיתה למושב נסיכי פולין. ב 1596-1320- היתה ק' בירת ממלכת
פולין.
מתחילת המאה ה 14- היתה בק' אחת מהקהילות היהודיות החשובות ביותר באירופה.
בשנת 1495 גורשו היהודים מק' לעיר החדשה שנבנתה סמוך לק' ושמה קאז'מייז' (
בפי היהודים קוזמיר). במרוצת הזמן הפכה קאז'מייז' לשכונתה של ק'. תולדות ;Kazimierz
יהודי קאז'מייז' וק' קשורות זו בזו. בשנת 1867 הורשו היהודים לגור בכול חלקי העיר.
מאז ימי-הביניים היתה ק' מרכז רוחני ותרבותי יהודי מן החשובים באירופה. בה פעל הפוסק,
ראש הישיבה, הפילוסוף והמדען ר' משה איסרלש (הרמ"א) ( 1572-1520 ). בשנת 1553
נבנה בית-הכנסת הנודע על שמו של הרמ"א. בשנת 1534 נוסד בק' בית-דפוס עברי.
הקהילה היהודית בק' סבלה רבות בעת פלישת השוודים בשנים 1657-1655 , אך לאחר
שחרור העיר התאוששה לאט לאט. ב 1846-1815- היתה ק' וסביבתה רפובליקה חופשית
והקהילה התפתחה. ב 1918-1846- היתה ק' חלק מגליציה שבשלטון אוסטריה, וקהילת ק'
הגיעה אז להישגים ניכרים. בעיר הוקמו כמה מוסדות תרבות וחברה יהודיים, והחשובים
ביניהם היו הגימנסיה העברית ( 1908 ), בית-החולים היהודי, האגודה היהודית לספורט (
.( 1910 ) והתיאטרון העממי ( 1898
בפולין העצמאית ( 1939-1918 ) ניהלה הקהילה חיי תרבות וחברה ערים ביותר. בשנת
1926 הוקם תיאטרון יהודי קבוע. יהודים היו כרבע מכלל הסטודנטים באוניברסיטה
שבק'. בין הדמויות הפוליטיות הבולטות ביותר (Uniwersytet Jagiellonski) היאגילונית
היה ד"ר יהושע טהון, שבשנים 1935-1919 היה ציר ב'סים' (פרלמנט) הפולני. בק' יצר
המשורר מרדכי *גבירטיג. בשנים שלפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה סבלה הקהילה
היהודית מהתגברות האנטישמיות.
בשנת 1540 ישבו בק' 2,100 יהודים, בשנת 1772 כ 4,000- , בשנת 1880 כ 20,000-
45,000 . ערב פרוץ 25,000 ובשנת 1921 (כשליש מכלל אוכלוסיית העיר), בשנת 1900
מלחמת-העולם השנייה היו בק' כ 60,000- יהודים מכלל כרבע מיליון תושביה.
תחילת הכיבוש הנאצי
ב 6- בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את ק' ומיד החל גל רדיפות היהודים, שאורגן
בעיקר בידי האיינזצקומנדו 2/1 , בפיקודו של אוברשטורמבנפירר מקס גרוסקופף. ב 26-
__________________________________________________________________________
מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה 2/4
באוקטובר 1939 הכריזו שלטונות הכיבוש של ק' לבירת הגנרלגוברנמן, והדבר גרם את
הגברת ההתעללויות ביהודים. בק' הונהגו כול הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות
הגנרלגוברנמן.
בראשית הכיבוש התארגן הוועד היהודי, וביום 28 בנובמבר 1939 הוכרז ליודנרט. יושב-
ראש היודנרט היה ד"ר מרק *ביברשטין וסגנו היה ד"ר וילהם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו
שניהם בידי הגסטפו וליושב-ראש היודנרט מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג. בימים 6-5 בדצמבר
1939 ניהלו הגרמנים מיבצע טרור מקיף בשכונות היהודיות, בעיקר במטרה לגזול רכוש
יהודים בהיקף גדול. באותם ימים הועלו באש גם מספר בתי-כנסת. ביום 1 במאי 1940
פורסם צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר. באותו חודש
החל גירוש יהודי ק' לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ 40,000- יהודים, ובעיר נשארו
כ 11,000- יהודים בלבד. בעת הגירוש נשדד כול רכושם של המגורשים.
הגטו
ב 3- במרס 1941 הוציא מושל מחוז ק' אוטו וכטר, צו בדבר הקמת הגטו, והוא הוקם בשכונה
ב 20- במרס 1941 נסגר הגטו, מוקף חומה וגדר .(Podgorze) הדרומית של העיר פודגוז'ה
600 מ', מחולק לשניים על-ידי הרחוב לימאונובסקי X400 תיל. שטח הגטו היה רק
נוסף ליהודים שנשארו בק' גורשו לגטו גם כמה אלפי יהודים מן .(Limanowskiego)
.(Rabka) וראבקה (Wieliczka) וייליצ'קה (Skawina) הקהילות הסמוכות, בעיקר מסקווינה
בסוף 1941 היה מספר הכלואים בגטו, ובכללם המגורשים מן הסביבה, כ 18,000- נפש.
הבעיה החמורה ביותר היתה הצפיפות (ארבע-חמש נפשות בחדר מגורים אחד), וכתוצאה
מכך תנאים סניטריים ירודים.
בגטו פעלו מספר מוסדות שניסו להקל את מצוקתם של הכלואים בו. החשובים ביניהם היו
Jüdische אחר-כך ;Jüdische Soziale Selbshilfe) JSS הארגון לעזרה הדדית
CENTOS, Centralne ) ' והארגון לעזרת הילדים 'צנטוס (JUS ;Unterschtuzungstelle
.(Towarzystwo Opieki Nad Sierotami
הגרמנים הקימו בגטו מספר מפעילים במטרה לנצל את כוח העבודה הזול של הכלואים בו.
כמה מאות יהודים עבדו גם במפעלים מחוץ לגטו ויום יום היו יוצאים וחוזרים בליווי המשמר.
ב 19- במרס 1942 ניהלו הגרמנים פעולת טרור בתוך הגטו שכונתה 'האקציה נגד אנשי
במיבצע ההוא הוציאו מן הגטו כ 50- אנשים ידועי שם בולטים .(Intelligenz Aktion) ,' הרוח
בגטו, הם הובאו ל*אושוויץ ושם נרצחו.
השילוחים
__________________________________________________________________________
מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה 3/4
בסוף מאי 1942 פתחו השלטונות הגרמניים בשילוחים מגטו ק' למחנות השמדה. ב 28-
במאי 1942 נסגר הגטו באופן הרמטי והחלה האקציה. נטלו בה חלק כוחות מיוחדים של
ויחידה של ופן ס"ס, שהיתה מוצבת בדמביצה (Shutzpolizei) ' הגסטפו, ה'שוצפוליצי
האקציה נמשכה עד 8 ביוני 1942 ובסיומה הוצאו למחנה ההשמדה ב*בלז'ץ כ- .(Debica)
6,000 יהודים, וכ 300- נורו במקום. בין הקורבנות היה המשורר מרדכי גבירטיג ויושב-ראש
היודנרט ארטור רוזנצוויג, שסירב לציית להוראות הגרמנים. היודנרט חוסל, ובמקומו הקימו
השלטונות הגרמניים את הקומיסאריאט ובראשו דוד גוטר. בין אותם שנורו למוות בתוך הגטו
היה הצייר הידוע אברהם נוימן.
אחרי האקציה צומצם שטח הגטו למחציתו. עדיין נשארו בגטו כ 12,000- נפש. באמצע
אוקטובר 1942 נדרש הקומיסאריאט היהודי לערוך רשימה של 4,000 תושבי הגטו לעוד
גירוש. כאשר לא נענתה דרישתם, פתחו הגרמנים ב 28-27- באוקטובר 1942 באקציה שנייה
בשיטות טרור המקובלות בעת השילוחים, הוציאו כ 7,000- יהודים מן הגטו וכ 600- נורו
במקום. רוב המוצאים מן הגטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ וחלקם לאושוויץ. בעת האקציה
.(Josefinska) ההיא חוסלו בית-החולים, בית-הזקנים ובית-היתומים שהיו ברחוב יוזפינסקה
שאר B היו העובדים ובחלק A אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגטו וחולק לשניים: בחלק
הכלואים בגטו.
כ 2,000- במספר, למחנה *פלשוב. למחרת היום, ,A ב 13- במרס 1943 הועברו יושבי גטו
כ 2,300- יהודים הובאו למחנה ההשמדה .B 14 במרס, התקיימה אקציה לחיסול גטו
אושוויץ-בירקנאו ושם נרצחו בתאי הגזים וכ 700- נורו במקום. מבין אותם שנשלחו לפלשוב
שרדו כמה מאות בלבד.
תנועת ההתנגדות
מראשית קיומו פעלו בגטו ק' ארגוני מחתרת, והבולטים ביניהם תנועות-הנוער 'עקיבא'
וה'שומר הצעיר'. תחילה התמקדה הפעילות במישור החינוכי ובעזרה הדדית. המחתרת
היהודית הוציאה עיתון, 'החלוץ הלוחם'. באוקטובר 1942 הוקם ארגון מאוחד, ה*'ארגון
היהודי הלוחם', אשר שם לו למטרה מאבק חמוש עם הכובש הנאצי. בראש הארגון עמדו
העשק (צבי) *באומינגר, אהרן *ליבסקינד, גולה מירה, שמשון *דרנגר וטובה (גוסטה) *דרנגר
(דוידסון). 'הארגון היהודי הלוחם' החליט שלא לעסוק בהכנות למרד בתוך הגטו, בהערכה כי
בשטח המצומצם של הגטו אין סיכויים כלשהם למאבק חמוש. לעומת זאת הוחלט להעביר
את הלחימה לצד ה'ארי' של העיר. בהתאם לכך נעשו כעשר פעולות קרב מחוץ לגטו.
המפורסמת ביותר היתה ההתקפה ביום 22 בדצמבר 1942 על בית-הקפה 'ציגאנריה' (
__________________________________________________________________________
מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה 4/4
במרכז העיר, שהיה מקום מפגש של קצינים גרמנים. בפעולה ההיא נהרגו 11 (Cyganeria
גרמנים ו 13- נפצעו.
נעשו גם נסיונות לפתח פעילות פרטיזנים בסביבה, אך הם נתקלו בקשיים עקב בדידותו של
ה'ארגון היהודי הלוחם' ועויינותן של הקבוצות המקומיות של ה*ארמיה קריובה, שלא ראו
בעין יפה את פעילות הפרטיזנים היהודים. לאחר אבידות כבדות החליטו אפוא שרידי הארגון
בסתיו 1944 לחצות את הגבול לסלובקיה ומשם להונגריה. הניסיון הצליח ולוחמי ה'ארגון
היהודי הלוחם' מק' המשיכו בבודפשט את הפעילות המחתרתית במסגרת הארגון של 'הנוער
הציוני'.
בצד ה'ארי' שבעיר ק' פעל מאביב 1943 סניף של המועצה לעזרת היהודים *ז'גוטה', אשר
בראשו עמד העסקן של המפלגה הסוציאליסטית הפולנית סטניסלב דוברובולסקי. פעילות
נמרצת בסניף ניהלה הנציגה של הציבור היהודי מרים הוכברג-פלג, שכינויה המחתרתי היה
מאריה מאריאנסקה. הסניף עזר לכמה מאות יהודים שהצליחו להימלט מן הגטו.
אחרי המלחמה התיישבו לתקופה קצרה בק' כ 4,000- ניצולי הגטאות והמחנות, רובם מק'
וערי הגליל. בשנת 1946 השתקעו בה אלפים מבין החוזרים מברית-המועצות, שאליה נמלטו
בתחילת המלחמה, ומספר היהודים בק' גדל לכ 10,000- . בק' הוקמו מספר מוסדות יהודיים,
ובין החשובים בהם היה סניף של הוועדה ההיסטורית היהודית (לימים – המכון היהודי
להיסטוריה בורשה, ראה *מרכזי תעוד), שבראשו עמדו יוסף וולף ומקסימיליאן בורוכוביץ-
בורוויץ.
כבר בשנים 1951-1947 היגרו רוב היהודים עקב גלי האנטישמיות. אחרי שנת 1968 נשארו
בק' כמה עשרות יהודים בלבד.
שמה המקורי של האוניה בת 1,814 טון היה פרזידנט ווארפילד (President Warfield), והיא נבנתה במקור כספינת נהר והייתה בעלת גחון שטוח, דבר שאפשר הפעלתה כנחתת המסוגלת להגיע עד החוף. במלחמת העולם השנייה שירתה האוניה בצי האמריקאי, והושאלה לצי המלכותי הבריטי ובו שימשה כאוניית בית-חולים ולהובלת כוחות בין אנגליה לצרפת.
האונייה נרכשה בארצות הברית על ידי זאב שינד מהמוסד לעלייה ב'. על האוניה פיקד אייק אהרונוביץ' (ארן) שהיה אז בן 23 ומפקד המבצע מטעם ההגנה היה יוסי הראל (המבורגר). האוניה הפליגה מנמל סֵט ליד מרסיי ב-11 ביולי 1947 בשעה חמש לפנות בוקר, כשעל סיפונה שהו 4,554 נפש, רובם הצטופפו בבטן האוניה, שנבנתה לתכולה של כ-1,000 נוסעים בלבד.
הספינה בוצרה היטב על ידי כוחות ה"הגנה" מפני ניסיונות טיפוס אפשריים עליה מצד חיילים בריטים. כל גובהה מעל פני המים כוסה בגדרות תיל והוכנו זרנוקים להתזת מים ושמן על מי שיטפס על האונייה. כמו כן רוכזו במצבורים מיוחדים קופסאות שימורים, תפוחי אדמה ויתדות ברזל ככלי נשק לידויי על כוחות אויב. חברי תנועות הנוער, בגילאי 16-18 חולקו לחוליות, הופקדו על גזרות שונות ותורגלו בתרחישים שונים.
ליל ה-18 ביולי הועלו בנמלחיפה מעפילי ה"אקסודוס, על שלוש אניות גירוש: "אושן ויגור" (1,494 מעפילים), "אמפייר ריוול" (1,526 מעפילים) ו"רונימייד פארק" (1,409 מעפילים). אניות הגירוש כללו סיפון עטור גדרות תיל. צילומים שהועלו בתקשורת, במיוחד בעיתונות, של פליטי מחנות הריכוז מאחורי גדרות תיל עוררו הדי זעם בארץ ובעולם.
בניגוד למדיניות הקודמת של גירוש לקפריסין החליטו הבריטים ליישם החלטת ממשלה, שהתקבלה ימים אחדים לפני כן, ועל פיה יגורשו עולי "אקסודוס" לנמל ממנו הפליגו. ב-29 ביולי עגנו האוניות בנמל פורט דה-בוק בדרום צרפת. ניסיון הבריטים להוריד את המעפילים נכשל לאחר שהמעפילים התבצרו על גבי האניות במשך שלושה שבועות. ממשלת צרפת סירבה להיענות לדרישה הבריטית להוריד את המעפילים לחוף בכוח, והודיעה שההורדה תתבצע רק אם המעפילים ירדו מרצון.
במהלך תקופה זו התנהלו על גבי האוניות חיים חברתיים ותרבותיים עצמאיים (כולל הוצאת עיתון), בין היתר בסיועם של נציגי ה"הגנה" בצרפת ומלווים ארץ-ישראליים שהסתננו לאוניות.
השהות בנמל בצרפת עוררה מהומה תקשורתית עולמית רבה, וכן סערה ומחאות ברחבי העולם היהודי, שהתחזקו בשל סרבנותם הראשונית של הבריטים לספק מזון לאסיריהם.
במהלך תקופה זו ארגנו המעפילים אירועי מחאה שונים ובהם שביתת רעב של יום אחד (ב-18 באוגוסט) בדרישה להחזירם לארץ ישראל. 130 מעפילים ירדו אל החוף בצרפת מסיבות רפואיות.
ב-22 באוגוסט הפליגו אוניות הגירוש לנמל המבורג בגרמניה (אזור שהיה בשליטת בריטניה באותה עת). בין ה-8 ל-9 בספטמבר אולצו המעפילים בכוח לרדת מהספינות ושוכנו בשני מחנות בצפון גרמניה, באזור הכיבוש הבריטי. בשתי אוניות גירוש, "אושן וויגור" וב"ראנימיד פארק", גילו המעפילים התנגדות נמרצת וסירבו לרדת לחוף. אולם ב"אמפייר רייוול" ירדו המעפילים לחוף במהירות וללא התנגדות. עובדה זו עוררה את חשדם של הבריטים וכך גילו מטען חומר נפץ שהוטמן באוניה על ידי חברי ה"הגנה" שלא גרם כל נזק.
לאחר שהות של כשנה במתקני המעצר בגרמניה, עלו רוב נוסעי האוניה לישראל, חלקם בעזרת ניירות מזויפים (עלייה ד').
ב- 7 בספטמבר 1948 הועלו אחרוני מעפילי "אקסודוס" ארצה.
החשיבות הגדולה של פרשת "אקסודוס" הייתה במהומה התקשורתית שהיא עוררה ברחבי העולם (בייחוד בזכות עקשנותם של המעפילים). ההד התקשורתי הגדול והתגובות המזועזעות בעולם היו בין הגורמים שהביאו את ממשלת בריטניה לידי מסקנה כי אין באפשרותה לטפל בבעיית הפליטים היהודיים ועליה למסור את הטיפול בארץ ישראל לידי האו"ם. גם שהותה של ועדת אונסקו"פ בארץ והתרשמות חבריה מכלי ראשון הכריעה כנגד המשך המדיניות הקשוחה אותה הנהיג שר החוץ של בריטניה, ארנסט בוין.
לאחר שהמעפילים הורדו ממנה בנמל חיפה, האוניה נשארה נטושה בנמל מספר שנים.
ב-10 באפריל 1950, פנה ד"ר אהרוני, מנהל בית הספר הימי בחיפה, במכתב אל שאול אביגור בבקשה "שאניית המעפילים 'יציאת אירופה תש"ז' תועמד לרשות בית הספר הימי, ותהפוך לבית מלאכה בשביל המחלקה למכונאות ימית... "...אנו חושבים, שבית מלאכה, אשר נערים יעבדו בו, יכול להפוך את אניית המעפילים למצבה חיה לצי המעפילים ועלילותיו..."
הרעיון לא יצא בסופו של דבר אל הפועל, והאונייה, שיועדה להיות מוזיאון צף לתולדות ההעפלה, נגררה לחוף שמן בחיפה שם עלתה באש ב-1952 בנסיבות עלומות ונהרסה כליל.
בשנת 1963 מנמכרו שרידיה לחברה איטלקית אשר פירקה אותה לגרוטאות.
הנצחת קהילה – קהילת מרסיי
קהילת יהודי מרסיי היא מן הקהילות היהודיות העתיקות באירופה. בחפירות אריכאולוגיות נמצאו עדויות לנוכחות יהודית באזור במאה הראשונה לספירה. כמו כן, מסמכים רשמיים של הכנסייה הקתולית מראים על קיום חיים יהודיים באזור מרסיי מסוף המאה השישית לספירה. במהלך האלף הראשון נרדפו יהודי דרום צרפת על ידי הכנסייה הקתולית.
בימי הביניים הקהילה היהודית במרסיי מנתה פחות מ-1000 משפחות. בתקופה זו התרחב העיסוק של היהודים במסחר והקהילה החלה לגדול. לאורך תקופה זו החל מעמדם של היהודים לעלות והם הגיעו להסכמים עם השלטונות המקומיים שנתנו להם הגנה מפני רדיפות. למרות ההגנה שקיבלו היהודים מן השלטונות, גם בתקופה זו היו על היהודים הגבלות הנוגעות קיום אורח חייהם ולהיקפי הסחר שלהם.
מהמהפכה הצרפתית זכו היהודים לשוויון זכויות אזרחי. ניתן להם חופש דת (אם כי הפולחן הדתי לא היה פומבי). יהודים התחילו להשתלב בתחומים נוספים בחברה הצרפתית בפוליטיקה, באקדמיה ובמקצועות החופשיים. גם בצבא הצרפתי החלו היהודים להשתלב ואף הגיעו לדרגים הגבוהים. דוגמאות לכך היה אלפרד דרייפוס שהגיע לדרגת סגן אלוף בצבא הצרפתי ואדולף כרמייה עליו ארחיב בפסקה הבאה.
הקהילה היהודית בצרפת הייתה עד סוף המאה ה-19 הייתה קהילה יהודית ספרדית. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 במסגרת גלי ההגירה הגדולים באירופה של המהפכה התעשייתית החלו להגר לצרפת יהודים רבים ממזרח אירופה (בעיקר מפולין). היהודים האשכנזים הגיעו גם למרסיי והקימו קהילה משלהם. שתי הקהילות חיו זו לצד זו, והיהודים המקומיים סייעו לחדשים להיקלט בצרפת. עם זאת, היו ויכוחים בין שתי הקבוצות בנוגע למקומם של היהודים בפוליטיקה הצרפתית ועל מידת ההתערבות שלהם בנעשה במדינה.
בתקופה שבין תחילת המאה ה-20 למלחמת העולם השנייה התאפיינה באנטישמיות גואה בחברה הצרפתית. גם יהודי מרסיי הרגישו אנטישמיות זו. למרות ששמו של אלפרד דרייפוס נוקה והוכח כי היהודים לא הואשמו בקשירת קשר נגד המדינה עדיין ניכרה שנאה כלפי היהודים. למרות זאת, במהלך תקופה זו לא נרשמו מעשי אלימות נגד יהודי העיר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה גדלה קהילת מרסיי לכדי 39,000 איש זאת כולל פליטים יהודים שהגיעו לצרפת מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון.
בשנת 1940 פלשו הנאצים לתוך צרפת. הם השתלטו על צפון צרפת ובדרומה פעל "משטר וישי", אשר היה כפוף לנאצים. מרסיי הייתה תחת שלטון וישי, באזור שהיה למעשה "האזור החופשי" של צרפת. בתקופה זו הצליח הנספח האמריקאי במרסיי להבריח יהודים החוצה מן העיר לספרד לצפון אפריקה ולארה"ב. כשבעלות הברית פלשו לצפון אפריקה ב-1942 הגרמנים כבשו את מרסיי ומצבם של היהודים בה החמיר. רבים מהיהודים ירדו למחתרת מכיוון שהגרמנים ביצעו בשיתוף עם המשטרה הצרפתית מעצרים המוניים של יהודים. בינואר 1943 נעצרו באותו הלילה 6000 יהודים מתוכם 4000 נשלחו למחנות הריכוז. רכושם של היהודים נבזז והוא הועבר לבעלים אריים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנות ה-50 וה-60 הכפילה קהילת מרסיי את גודלה. מרסיי הפכה לאחר המלחמה לנמל מעבר של יהודים מצפון אפריקה ועקורים מאירופה לארץ ישראל. חלק מן היהודים נשארו במרסיי וכך הקהילה גדלה. בתקופה זו היו במרסיי 12 בתי כנסת פעילים. זאת לעומת 2 בתי כנסת בלבד שהיו בעיר בתחילת המאה ה-20..
כאמור, קהילת מרסיי היא קהילה יהודית עתיקה ותוססת. בקהילה זו חיו במשך השנים מספר אנשים בולטים. עיקרם היו בתקופת ימי הביניים, בתקופת תור הזהב הראשון של העיר, והם היו ברובם רבנים, מטיילים וסוחרים. במאה ה-19 ובמאה ה-20 היו מספר דמויות בולטות אשר חיו לפרקים בעיר. אחד הסופרים היהודים הבולטים בתקופה זו היה אלבר כהן. כהן נולד אמנם באי קורפו שביוון, אך העביר חלק מתקופת ילדותו ונעוריו במרסיי. את מרבית חייו חי בז'נבה וכתב בשפה הצרפתית. הכתיבה של כהן הייתה מלאת אבסורד ועסקה בעיקר בתהום שבין התרבות היהודית ולבין הנצרות המערבית. כהן היה ציוני מובהק ויהדותו באה לידי ביטוי רב בכתביו.
אדם שנחשב לאישיות בולטת במרסיי היה דוד דה-לאון כהן שהיה איש עסקים בולט. דוד כהן היה יבואן אשר ייבא ממרוקו, תוניס ואיטליה עורות, צמר ודגנים וייצא נשק בלגי למרוקו. הוא היה הסוחר הגדול ביותר במרסיי בהיקפי הסחר עם מרוקו ואף היה ממנהיגי קהילת האיזראליטים בעיר.
דמות יהודית נוספת שהייתה קשורה אל העיר מרסיי היא אדולף כרמיה, עו"ד צרפתי-יהודי חשוב מהמאה ה-19. כרמיה חי כ-40 שנה בדרום צרפת, בעיירה נים שנמצאת במחוז מרסיי. בשל פועלו כעורך דין מוביל הוא זכה לתואר "חבר של כבוד" במועצת האיזראליטים של מחוז מרסיי. שנתיים לאחר מכן עבר לפריז שם החל להשתלב בפוליטיקה הצרפתית.
לאחר שקיבלו יהודי צרפת שוויון זכויות ופסקו התקופות בהן הם גורשו מן העיר, הוקם בית כנסת גדול ראשון בעיר. בית הכנסת הגדול של מרסיי נבנה באמצע המאה ה-19 בסגנון מזרח תיכוני בהשראת בית הכנסת הגדול של פריז. בתקופת גל ההגירה הגדול של יהודי אשכנז נבנה גם בית כנסת אשכנזי בעיר. ככל שהקהילה גדלה נבנו עוד ועוד בתי כנסת בעיר וכיום פועלים בה 22 בתי כנסת. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה פעל בעיר לצד בתי הספר היהודיים גם תלמוד תורה בו למדו הילדים לטקס בר-המצווה.