print_r(https://admin.memorialine.com/data/2016/4/2016-4-28-21-57-24-669.jpg);

מרתה פלטו

1941

יוצר הדף: מרתה פלטו קשר לדף: חבר לקבוצה

סיפור הקהילה

באיה-מארה Baia Mare (בהונגרית נאגי באניה) עיר מכרות בטראנסילבאניה הצפונית, רומניה. בימי מלחמת העולם השנייה בשליטת הונגריה. בשנת 1848 בוטל האיסור שהטילו שלטונות הונגריה על מגורי יהודים בערי מיכרות, ובשנות השישים למאה ה- 19 נתגבשה קהילה במקום. בשנת 1862 הוקמה חברה קדישא. בית הכנסת הראשון נחנך רק באמצע שנות השמונים. בעקבות עלילת-הדם בעיר טיסה-אסלאר (1882), תקף המון מוסת את בתי היהודים ושדד אותם. קהילת באיה מארה הייתה מרכז חסידי של חסידי סאטמאר; ובתקופה שבין שתי מלחמות העולם התנהלה בה פעילות ציונית ענפה. ב-1930 מנתה האוכלוסיה היהודית יותר מאלפיים נפש, בתוך כ-14 אלף תושבי העיר. בימי מלחמת העולם השנייה באו לבאיה מארה יהודים מיישובים קטנים בסביבה וב-1941 - היה מספר היהודים בעיר 3,623 מתוך כ-21,500 תושבים. בגיטו שהוקם בעיר רוכזו גם יהודי הסביבה לפני שהובלו לעבודות כפייה ולמחנות-ההשמדה. המפקד ההונגרי, לויטננט-קולונל אימרה רוויצקי, שנשא במשרה בשנים הקשות ביותר, 1944- 1943, עשה רבות להצלת יהודים ושיתף פעולה עם רב הקהילה משה אהרן קראוס (1944- 1886). שמו של רוויצקי הונצח ב"e;יער הקדושים"e; ליד ירושלים. ב-1969 ישבו במקום 120 משפחות יהודיות, כמחציתם היו מבין אלו ששבו מן המחנות בתום המלחמה. בחסות בית התפוצות

סיפור חיים

29.6.2013

קורות חיי מרתה פלטו- זמאנק- לדני

נולדתי ב- ביולי 1941 בעיר נובי-סאד NOVISAD אשר הייתה אז ביוגוסלביה תחת כיבוש הונגרי. הגרמנים כבשו את בלגרד באפריל אותה שנה.

היינו משפחה אמידה ולכל ילד הייתה מטפלת, מינקת ועוזרת בית. ב-23 לינואר 1942 נכנסו ההונגרים לפעולת סריקה הידועה בשם " ראציה-"RACIJA

בחורף קר במיוחד כאשר הטמפרטורה ירדה ל 30C - מינוס.

ההונגרים "אנשי צלב החץ" הוציאו את היהודים [גם מעט פרבוסלאביים וצוענים] רכזו אותם בכמה מקומות בעיר כמו מבנה התיאטרון ומגרש הספורט אח"כ הוליכו אותם לשפת הדנובה שהיתה קפואה.

פיצצו חור בקרח. העמידו את האנשים נשים, זקנים ,ילדים וטף בארבע שורות. אנו עמדנו בבגדים קלים כי הוציאו אותנו בחיפזון מביתנו. הובלנו למקום שהיה בעבר הכניסה למקום הרחצה - STRAND. חוף על שפת הדנובה.

האנשים עמדו על תלולית קטנה לפני השער.

כל כמה דקות הובלו 4 הראשונים בתור פנימה, צרור יריות ושקט. האנשים לא חזרו- דממה. אח"כ חסכו בנשק , זרקו אותם חיים למים הקפואים. לאף אחד לא היה סיכוי.

איך נשארתי בחיים : לא יודעת. כל משפחתי אמא פירושקה קאסוביץ PIROSKA KASSOWITZ אבי בלה זאמנק BELA ZEMANEK וכל משפחת זמאנק. אחיו דז'ו DEZSO ואשתו מרגו MARGO אחותם שרי ובעלהSARI HUGO SORS . אחותם הרווקה ARANKA אראנקה זמאנק וסבתא יאלנה JELENA

ניסיתי לברר איך נשארתי בחיים. ואני בת 6 חודשים. מהסיפורים נודע לי שהייתי בזרועות אמי עם אחי רובי ROBI על שפת הדנובה.

הקטל הופסק בצהריים ונמסרתי לסבא וסבתא KASSOWITZ שניצלו כי היו בקצה התור.

ב- 11.5.1942 נשלחתי עם אחייניתי MACA KASSOWITZ לבודפשט[שנלקחה בטרנספורט האחרון במאי 1944לאושביץ] לדודה, אחותה המבוגרת של אמי שחיתה עם משפחתה בבודפשט אחרי הימלטותם מבלגרד שהופצצה ב- 6.4.1941.

אתם נלקחתי לגיטו בודפשט וממנו למחנה איסוף שהיה ממוקם ברח' קולומבוס בחסות RAUL VALENBERG. אחרי 6 שבועות צורפנו לקבוצת ציונים בדרכנו לפלשתינה עם קסטנר.

אחרי נסיעה בקרונות בהמות מצאנו את עצמנו בברגן -בלזן 29.6.1944

שם שהינו בבלוק מס' 10 עם יתר ההונגרים.

חליתי בשנית SCARLATINA שהייתה קטלנית ומדבקת בימים ההם.

דודתי טפלה בי והצליחה להחביאה אותי ב- LATRINA- סוג של בית שימוש ציבורי שהיה סגור. אחרי שהות של כ-6 חודשים שוחררנו והגענו לשוויץ7.12.1944 למלון ESPLANADE ב- CAUX/MONTREUX. משם יצאנו לבאזל היכן שבעלה DIONIS LADANYמצא עבודה במקצועו ככימאי.

בשוויץ היינו עד סיום המלחמה.

חזרתי אתם לבלגרד. דודתי ובעלה אמצו אותי כחוק ומאז הייתי בתם. שמי שונה ללדני – LADANY. עובדה זו התגלתה לי בהיותי בת 23 .

באפשרות הראשונה יצאנו מיוגוסלביה ועלינו ארצה.

ב- 26.12.1948 עגנו בחיפה אחרי מסע טלטולים של 12 יום באוניה "קפלוס"

הוסענו לבית עולים לבאר- יעקב[ שהיה מחנה בריטי נטוש] בינואר 1949 עברנו ללוד. בלוד גרנו בבית ערבי. שנתיים למדתי בבית -ספר עממי" גאולים" ועם החלת חינוך ממלכתי עברתי לבית -ספר ממלכתי א'. תיכון למדתי ב"גאולה" תל-אביב. שנתיים נסעתי כל יום עד 20מרץ 1957 כאשר עקרנו לביתנו ברמת חן, רמת-גן.

שרתתי שנתיים בחיל השרון כמש"קית חן.

לאחר הצבא למדתי בבית הספר לרוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים. סיימתי בשנת 1969 בתואר "מוסמך לרוקחות".

נשאתי לפלטו שמואל. נולדו לנו 3 ילדים עירית 1965 בועז 1970 אסי 1972. גרנו בלוד .

מאז 1976 אני גרה בראשון לציון. כיום יש לי 9 נכדים.

עבדתי כתועמלנית רפואית 17 שנה. ב-1987 עשיתי הסבה מקצועית אחרי לימודים, הפכתי למורת -דרך ומלווה קבוצות לחו"ל.

בסוף 2000 פרשתי לגמלאות.

קשרים

קישורים

אלבומים תמונות

גלריית וידאו

קהילות

חברי קהילה מחנה עקורים ברגן בלזן - Bergen Belsen

מחנה עקורים ברגן בלזן - Bergen Belsen

יוצר הקהילה טובה וקס

סיפור הקהילה מחנה עקורים ברגן בלזן - Bergen Belsen

מחנה העקורים ברגן בלזן.

המחנה הוקם מיד אם שחרור מחנה המות ברגן בלזן באפריל 1945 על ידי הצבא הבריטי. המחנה הוקם בבסיס הוורמכט שהיה צמוד למחנה ברגן בלזן. מחנה העקורים חולק לשלושה מחנות מחנה 1 אליו הובאו משוחררי מחנה המות שרובם היו חולים בטיפוס ומחנה זה שמש כבית חולים. מחנה 3 שבו רוכזו משוחררי מחנה המות ששרדו ומצבם הבריאותי היה טוב יותר. בתחילת שנת 1946 התחילו לזרום עקורים שניצלו במחנות אחרים ובעיקר כאלו ששהו בתקופת המלחמה ברוסיה ובתום המלחמה חזרו לארצם וחפשו מקום מקלט. הוקם מחנה 2 שקלט בעיקר פליטים אלו.

במחנה העקורים הוקמה הנהדה יהודית שדאגה לקיים לשקם את חיי הפליטים היהודים בעזרת הגוינט ואירגונים אחרים. במחנה העקורים הוקמו גני ילדים, בתי ספר ובתי ספר ללמוד מקצוע. התקימו חיי תרבות, תאטרון, הוצאו עיתונים ופורסמו ספרים. היתה משטרה ששמרה על המחנה, שוטרים יהודים. במחנה קיים גם בית קברות חלקם עם מצבות של אלמונים וקברי אחים.

מחנה העקורים התקיים עד 1952, רב השוהיים בו עלו ארצה אם קום המדינה מיעוט חיכה לקבלת אשרות לארצות הברית וקנדה. המחנה הוחזר לצבא גרמניה ואחר מספר שנים הושאל מצבא נטו שלאחרונה הודיע שהוא מתפנה מהמחנה. עדיין לא ידוע מה יקרה למקום בו פעל מחנה העקורים ברגן בלזן שברובו השתמר כפי שהיה.

אני הגעתי למחנה העקורים ברגן בלזן בגיל שנתיים ב1946 ושהייתי בו עד 1949. הזכרונות שלי מאד מועטים אך שמעתי רבות מהורי על התקופה ההיא. חזרתי לבקר ב2009 וזיהיתי בהתאם לתמונות את המקומות בו היה גן הילדים והבנין בו התגוררנו.

תמונות מהתקופה היא אפשר לראות באלבום שבאתר זה. טובה וקס

קרא עוד>

חברי קהילה נובי-סאד יוגוסלביה

נובי-סאד יוגוסלביה

יוצר הקהילה מרתה פלטו

סיפור הקהילה נובי-סאד יוגוסלביה

כל הנראה התיישבו יהודים מבלגרד באזור נובי סאד של ימינו במאה ה-16. בראשית המאה ה-18 ידוע על שלוש משפחות יהודיות שחיו בעיר. יש עדויות לקיומם של בית כנסת ובית קברות ב-1717. "חברה קדישא" נוסדה ב-1729 ובית הספר היהודי הראשון ב-1802. בחציה השני של המאה ה-19 משכה הקהילה מהגרים רבים, בעיקר מן הקהילות הקטנות יותר של אזור הבאצ'קה, מערב וויבודינה. רמת ארגונה ויכולותיה הכלכליות התפתחו. בראשית המאה ה-20 החלה הקהילה, שמנתה אז כ-2,000 איש, מתוך אוכלוסייה כללית של 60,000 תושבים, בפרויקט שאפתני של הקמת בית כנסת גדול ומפואר, בית הכנסת החמישי שהוקם בעיר. הבנייה החלה ב-1905 והסתיימה ב-1909, והמבנה, שתוכנן בידי ליפוט (לאופולד) באומהורן היה לאחד מסימני ההיכר של העיר. באותה תקופה, שבה השתייכה נובי סאד להונגריה, אימצה הקהילה זהות הונגרית, ובמחלוקת שחלה ביהדות הונגריה בין אורתודוקסים לנאולוגים (זרם שקרא לחידושים מתונים במנהגי הדת והקהילה, ברוח הזמן) נטתה לכיוונם של הנאולוגים. הדבר השתקף בעיצובו של בית הכנסת, השואב השראה מכנסיות ימי-ביניימיות, ובסדרי התפילה שכללו נגינת עוגב. לצדו של בית הכנסת הוקמו מבנה קהילתי ובית ספר תיכון.

בין מלחמות העולם התקיימו חיי קהילה תוססים. הקהילה הפעילה בית ספר, בית אבות, מועדוני ספורט ומרכז תרבות. פעלו בה ארגונים ציונים ויצאו לאור עיתונים יהודים.

עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה האוכלוסייה כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. תחילה פתחו ההונגרים בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. תקריות בין כוחותפרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בדצמבר 1941 וינואר 1942 שימשו תירוץ לביצועה של "רַציה" (razziaa - סקירה מקיפה). עוצר מלא הוטל על העיר. חיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע ביימו הז'נדרמים ההונגרים תקרית אלימה, ששימשה עילה לטבח המוני שיטתי. מאות יהודים וסרבים הוצעדו אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות. הטבח עורר מחאות בחוגים הונגרים והופסק בהוראה מבודפשט, אך ההתעמרות ביהודי העיר נמשכה. כל הגברים גויסו לפלוגות עבודה בהונגריה ואחר כך בחזית המזרחית. השלב האחרון של ההשמדה החל במרץ 1944, עם כניסתם של הכוחות הנאצים לעיר. בסיוע ההונגרים אספו הגרמנים את כל היהודים שנותרו בעיר ועד חודש מאי שולחו כולם לאושוויץ. שרידי הרכוש הפרטי והקהילתי הוחרמו.

כ-1,200 מיהודי נובי סאד שרדו בשואה, והחיים היהודיים בעיר התחדשו בזעיר אנפין לאחר המלחמה. בית הכנסת, שנבזז אך לא ניזוק, נחנך מחדש ושימש מרכז לפעילויות הסיוע של הג'וינט. הגירתם של מרבית היהודים בשנות החמישים דלדלה את הקהילה. בית הכנסת משמש כיום כאולם להופעות מוזיקה, אך הקהילה מתפללת בו בחגים. כיום מונה הקהילה כ-400 יהודים.

יוסף (טומי) לפיד, לשעבר שר המשפטים, הוא יליד נובי סאד. בספר "זכרונות אחרי מותי", שנכתב על ידי בנו, יאיר לפיד, ניתן למצוא אודות חיי המשפחה בעיר בתקופה שלפנימלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה. במרץ 2011 נקרא רחוב בעיר על שמו של לפיד^[2].

ב-22 בינואר 2009 כיבדה מועצת העיר את צייד הנאצים אפרים זורוף באזרחות כבוד של העיר, על חלקו בחשיפת פושע המלחמה שנדור קפירו, שהיה מעורב ברצח יהודי העיר בזמן השואה^[3].

קרא עוד>

חברי קהילה ילידי ויוצאי יגוסלביה

ילידי ויוצאי יגוסלביה

יוצר הקהילה מרתה פלטו

סיפור הקהילה ילידי ויוצאי יגוסלביה

קרא עוד>

חברי קהילה ניס Nis

ניס Nis

יוצר הקהילה לאה הבר גדליה

סיפור הקהילה ניס Nis

יסוד הקהילה והתבססותה

מעריכים שראשוני היהודים שהתיישבו בניש היו רומניוטים, אך תיעוד בכתב לנוכחות קהילה יהודית ספרדית בעיר הוא מ-1651 עת שלטו העות'מאנים במקום. בני הקהילה היו סוחרי מלח וטקסטיל, וכן עסקו בחלפנות כספים. ב-1695נבנה בית הכנסת ולצידו מקווה ומלדארי. במחצית השנייה של המאה ה-18 מתועדים ביקורי שד"רים מארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בניש שני בתי כנסת. ב-1879 חרב בית הכנסת המרכזי במהלך דליקה שפרצה בו. ב-1900 מנתה הקהילה 800 נפשות, וב-1902 הוקם ארגון "ציון" שנטל חלק בפעילות התנועה הציונית. בהמשך הוקם בית ספר יסודי לבנים, בו התקיימו גם שיעורי עברית ולמדו בו 82 תלמידים.‏^[4] לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה הגירה הדרגתית של יהודים מהעיר ואוכלוסיית הקהילה הצטמצמה בהדרגה. ב-1921 נימנו בעיר 547 יהודים.‏^[5] ב-1924 נבנה בית כנסת מרכזי חדש לבני הקהילה.

שואת יהודי ניש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בניש אחת מ-117 הקהילות המאורגנות בממלכת יוגוסלביה ומנתה 430 נפשות. לאחר פרוץ המלחמה הגיעו לניש פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה ופולין ומספר בני הקהילה האמיר לכדי 970 נפשות.‏^[5] באפריל 1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי הצבא הגרמני חולקה יוגוסלביה למספר אזורי כיבוש: גרמני באזור סרביה, איטלקי באזור מונטנגרו, הונגרי באזור וויבודינה, בולגרי באזור מקדוניה ומדינת חסות בקרואטיה.‏^[6]

העיר ניש נכללה בשטח הכיבוש הגרמני, ובסמוך אליה הוקם מחנה ריכוז בשם "הצלב האדום" (Crveni Krst), בו נכלאו החל מאוקטובר 1941, בני קהילות יהודיות מדרום סרביה ובכללם קהילת ניש, אך גם פעילים קומוניסטים יוגוסלבים. בית הכנסת הוחרם על ידי הוורמאכט ושימש את הגרמנים כמחסן. בפברואר 1942, לאחר בריחת עצירים ממחנה הריכוז הוצאו להורג הגברים היהודים אשר היו כלואים בו מקרב בני קהילת ניש. במקביל הובלו הנשים והילדים למחנה הריכוז סיימישטה הסמוך לבלגרד ונרצחו באמצעות משאיות גז.‏^[7],‏^[8]

מתיעוד רישומי המעצרים בניש עולה, כי בעיר נעצרו 738 מבני הקהילה היהודית‏^[9] ורק אחד מבני הקהילה חזר להתגורר בעיר לאחר השואה. בראשית המאה ה-21 התגוררו בניש 36 יהודים, ונערכו עבודות לשיקום בית העלמין היהודי העתיק.‏^[10] גם מבנה בית הכנסת שוקם ומשמש כמרכז תרבות, מוזיאון ואולם קונצרטים.

3 קבצים מצורפים

ניש - ערב מלחמת עולם ראשונה.JPG

ניש- תקופה עותומאנית.JPG

ניש.JPG

מתוך האנציקלופדיה היהודית-נכתב 1906

NISH (NISSA):

City of Servia on the Nissava. Its Jewish community dates from the beginning of the eighteenth century, as is shown by a question put to Rabbi Moses Amarillo of Salonica by Gershon, the first chief rabbi of Nish, who had been elected in 1728 (?anukkah, 5489). Gershon, while drawing up a bill of divorce, asked for information on the Hebrew spelling of the words "Nish" and "Nissava," "because this is a new community and such bills have never been written here" (comp. Amarillo, "Debar Mosheh," p. 169).

By the end of the eighteenth century Nish possessed an important rabbinical school. The local cemetery still contains the tombs of the rabbis of this period who constituted the religious tribunal, namely, Ra?amim Naphtali Gedaliah (d. 1790); Jacob Téba (1802); Abraham Ventura, son of the author Shalom Ventura (1805); and Judah Moses Heli (see below). In the nineteenth century the Meborah family produced two rabbis, Pesa? Meborah (d. 1829) and Jacob Meborah (d. 1831). In the last days of Turkish government the chief rabbi Ephraim Meïr Alkala'i, known as "Mercado Alkala'i" (1874), had great influence with the Ottoman empire. While Midhat Pasha, the grand vizier of the sultan 'Aziz, governed the district of the Danube, he appointed or dismissed the pashas of Nish according to the nature of the information furnished by Alkala'i, at whose house each new governor of the city spent the first few days of his appointment. In 1873 Alkala'i was decorated by the sultan 'Aziz with the Order of the Medjidie of the fourth class.

Nish produced two rabbinical authors: Judah Moses Heli (1807), mentioned above, author of "Kema? Solet" (limited ed., Salonica, 1815), and Abraham Moses Sid (d. 1876), author of several works printed at Salonica, among them "?ippazon Pesa?," "Tasheb Enosh," and "Ke?ir ?i??im."

The Jews of Nish number about 700 in a total population of 21,000. They have but one synagogue and a school which accommodates eighty-two boys, who are taught Hebrew and Servian. There are, on the other hand, four Jewish philanthropic-societies which undertake the care and burial of the dead, and provide aid to orphans, widows, and the sick. There is besides a woman's society.

Bibliography:

Moses Amarillo, Debar Mosheh, Salonica, 1742-50;
Franco, Histoire des Israélites de l'Empire Ottoman, Paris, 1897.

קרא עוד>

הצג רשימה של כל הקהילות>

הצג עוד>

הצג דף הקודם

מחוות | נרות

תן מחווה

שלח מחווה

Haim Maor

12/03/2020

text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text

Haim Maor

12/03/2020