דף לכבוד / לזכר
רקע היסטורי
בירת פולין והגדולה בעריה. ורשה ידועה למן המאה ה-13, וב-1596 הייתה לבירת המדינה. העיר שוכנת על גדות הנהר ויסלה, שני שלישים בגדה המערבית ושליש בגדה המזרחית של הנהר. בשנת 1935 השתרעה על-פני שטח של 140 קמ"ר, וישבו בה כ- נפש 1,300,000.
ידיעות ראשונות על יהודים בורשה הן מן המאה ה-15. במיפקד ב-1792 נמנו בו' 6,750 יהודים,כעשירית מכלל התושבים. במאה ה-19 גדל מאוד מספר היהודים בורשה, וקהילתה היתה הגדולה ביותר בקהילות ישראל באירופה והשנייה, אחרי ניו-יורק, בקהילות ישראל בעולם.
ערב מלחמת-העולם הראשונה ישבו בו' 337,000 יהודים (%38.1 מתושביה). ערב מלחמת-העולם השנייה היו בו' כ-375,000 יהודים (%29.1 מתושביה). יהודים ישבו בכול חלקי העיר, אך בחלקה הצפוני של בירת פולין היתה שכונה נרחבת המיושבת ברובה יהודים, ובבתים רבים, ואף ברחובות מסויימים, התגוררה אך ורק אוכלוסייה יהודית.
לפי נתונים משנת 1931, עסקו% 46.8 מהמועסקים היהודים במלאכה ובתעשייה ו-32.7% במסחר וכספים. חלקם של יהודים ניכר גם במקצועות חופשיים, כ-8% מכלל המועסקים במקצועות הללו היו יהודים. פרט למורים, כמעט שלא היו יהודים המועסקים בפקידות ובמשרות במנגנון הממשלה והעירייה, שהיו בדרך-כלל חסומים בפני היהודים. מפעלים שבבעלות הממשלה ובבעלות פרטית של פולנים נרתעו מלהעסיק יהודים, ולעיתים נרתעו מכך גם בעלי מפעלי יהודים, וזאת מסיבות שונות וביניהן שאלת העבודה בשבת.
המדיניות האנטישמית של הממשלה, וכן המצוקה הכלכלית של מדינת פולין גרמו התרוששות חריפה של הציבור היהודי. מציאות זו של מחנק כלכלי, תחושה של נרדפים וחוסר אפשרויות להגר, מחמת סגירת גבולותיהן של ארצות היעד של ההגירה וצמצומים דרסטיים בסיכויי העלייה לארץ-ישראל מאז 1936, איפיינה את הקיום היהודי ערב המלחמה. ורשה של אותן שנים היתה בבחינת בירה של יהדות פולין ומרכז חשוב של יהודי העולם בכלל.
בורשה שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, האיגודים המקצועיים, מוסדות תרבות ודת. בעיר יצאו מרבית העיתונים וכתבי-העת היהודיים בלשונות השונות, ממנה כוונה פעולת הזרמים החינוכיים המגוונים, אגודות הספורט ותנועות הנוער. תנופת התרבות, שכללה יצירה בתחום הספרות והאמנות, הוצאות ספרים, תיאטראות ומועדונים למיניהם, עמדה בניגוד בולט לשפל בכלכלה ולעוני המשווע של המוני היהודים בורשה. עקב המתיחות המדינית הגוברת בחודשים האחרונים שקדמו למלחמה הסתמנה הבנה בין פולנים ליהודים, מבוכה וחוסר ודאות.[1]
התנועות האידיאולוגיות והמפלגות
ורשה הייתה מקום מושבם של מרכזי המפלגות והתנועות היהודיות בפולין. כמו יהודי פולין, כך יהודי ורשה התחלקו לקבוצות אידיאולוגיות: החסידות הייתה בו גורם ציבורי ניכר, ורבים מן האדמו"רים ישבו בוורשה. מאבק מפלגתי חריף היה נטוש בין הסיעות הציוניות, לבין החרדים והחסידים, שהתלכדו במסגרת "אגודת ישראל". גם ה"בונד" - תנועה בעלת אוריינטציה סוציאליסטית, אך דוברת יידיש - לחם על מקומו בעיר .
היו בחירות למועצת הקהילה ולוועד הקהילה בוורשה. בעשר השנים האחרונות שלפני השואה נוהלה הקהילה בידי המזרחי ואגודת ישראל. בשנת 36 זכה ה"בונד" במקום הראשון בבחירות לקהילה ולעיריית ורשה, אך הבחירות בוטלו בשל הפירוד הרב שבקהלה, ונקבעה לקהילה מועצה ממונה ע"י ראש העיר .
פרטים מלאים על הבחירות לקהילת ורשה בין שתי מלחמות עולם ותוצאותיהן במסמך הבא :
http://warsaw.daat.ac.il/72.htm
החינוך היהודי בוורשה
הוצאות ספרים יהודיות
.
חיי תרבות ולימוד ענפים היו ליהודים בוורשה. בוורשה נדפסו ספרים עבריים במספר רב יותר מאשר בארץ ישראל סקירה על הוצאות הספרים היהודיות, ועל הספרים שראו אור בוורשה תאיר צד זה של החיים היהודיים :
הוצאות הספרים היהודיות בוורשה / אברהם לויזון
http://warsaw.daat.ac.il/22.htm
הגרמנים כבשו את ורשה ב-29 בספטמבר 1939. חודשים לאחר מכן הורו לכל יהודי העיר לחבוש סרט זרוע לבן עם מגן דוד כחול, בתי ספר יהודים נסגרו, רכוש בבעלות יהודית הוחרם, וגברים יהודים נלקחו לעבודות כפייה.
ב-12 באוקטובר 1940 הכריזו הגרמנים על הקמת גטו בעיר ורשה. מאות אלפי יהודים נאלצו לעקור אל מתחם הגטו. הגטו נסגר בנובמבר 1940 והוקף בחומה בגובה של שלושה מטרים שהפרידה אותם לחלוטין מן האוכלוסיה הפולנית של העיר. יהודים מעיירות סמוכות גורשו גם הם אל הגטו הצפוף והאוכלוסיה בו גדלה ל-445,000 נפש.
תנאי הצפיפות והתברואה הירודים ומיעוט המזון נתנו אותותיהם וגרמו עד מהרה לרעב, מגפות ולתמותה המונית. 83,000 יהודים מתו בגטו מ-1940 עד אמצע שנת 1942. בין ה-22 ביולי עד ספטמבר 1942 גורשו 265,000 מיהודי הגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. הגרמנים ביקשו לחדש את הגירושים אל המחנות בינואר 1943, אך עקב גילויי התנגדות מצד המחתרת היהודית לא הצליחו לשלח את כל היהודים, ולאחר שגורשו 6,000 יהודים, הופסקו הגירושים. האתנחתא לא ארכה זמן רב, וב-19 באפריל 1943 החלו הגרמנים לחסל את הגטו. תושבי הגטו התבצרו בבונקרים ובעליות הגג ותמכו בחברי המחתרת שנלחמו בכוחות הגרמנים שעלו על הגטו. בקרבות הצליחו לגרום לאבידות בנפש לאנשי האס אס החמושים והיחידות האחרות. רק כעבור 4 שבועות הצליחו הגרמנים לדכא את המרד ולגרש את כל היהודים הנותרים בגטו. כ-20,000 יהודים לערך המשיכו לחיות במסתור בצד ה"ארי" של ורשה לאחר חיסול הגטו.
ב-1 באוגוסט 1944, עם התקרבות החזית אל העיר, התקומם הארגון הצבאי המחתרתי הגדול בפולין - הארמיה קריובה - 'צבא המולדת' - כנגד כוחות הכיבוש הגרמני. הצבא האדום נמנע מלסייע לפולנים, והגרמנים דיכאו את המרד שנמשך כחודשיים באכזריות.
כ-16,000-20,000 לוחמי מחתרת פולנים נהרגו וכן כ-150,000 אזרחים, ביניהם יהודים שהסתתרו אצל פולנים לאחר חיסול הגטו. מרכז העיר וחלקים רבים ממנה הוחרבו והועלו באש ומרבית האוכלוסייה הנותרת גורשה למחנות או פונתה מהעיר. עם שחרור העיר על ידי הצבא האדום ב-17 בינואר, נמצאו כ-300 יהודים שהצליחו לשרוד במחבוא.[2]
[1] מרכז המידע של יד ושם http://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%205307.pdf
[2] מרכז המידע של יד ושם http://www.yadvashem.org/yv/he/righteous/stories/historical_background/warsaw.asp
הנצחת קהילה – קהילת מרסיי
קהילת יהודי מרסיי היא מן הקהילות היהודיות העתיקות באירופה. בחפירות אריכאולוגיות נמצאו עדויות לנוכחות יהודית באזור במאה הראשונה לספירה. כמו כן, מסמכים רשמיים של הכנסייה הקתולית מראים על קיום חיים יהודיים באזור מרסיי מסוף המאה השישית לספירה. במהלך האלף הראשון נרדפו יהודי דרום צרפת על ידי הכנסייה הקתולית.
בימי הביניים הקהילה היהודית במרסיי מנתה פחות מ-1000 משפחות. בתקופה זו התרחב העיסוק של היהודים במסחר והקהילה החלה לגדול. לאורך תקופה זו החל מעמדם של היהודים לעלות והם הגיעו להסכמים עם השלטונות המקומיים שנתנו להם הגנה מפני רדיפות. למרות ההגנה שקיבלו היהודים מן השלטונות, גם בתקופה זו היו על היהודים הגבלות הנוגעות קיום אורח חייהם ולהיקפי הסחר שלהם.
מהמהפכה הצרפתית זכו היהודים לשוויון זכויות אזרחי. ניתן להם חופש דת (אם כי הפולחן הדתי לא היה פומבי). יהודים התחילו להשתלב בתחומים נוספים בחברה הצרפתית בפוליטיקה, באקדמיה ובמקצועות החופשיים. גם בצבא הצרפתי החלו היהודים להשתלב ואף הגיעו לדרגים הגבוהים. דוגמאות לכך היה אלפרד דרייפוס שהגיע לדרגת סגן אלוף בצבא הצרפתי ואדולף כרמייה עליו ארחיב בפסקה הבאה.
הקהילה היהודית בצרפת הייתה עד סוף המאה ה-19 הייתה קהילה יהודית ספרדית. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 במסגרת גלי ההגירה הגדולים באירופה של המהפכה התעשייתית החלו להגר לצרפת יהודים רבים ממזרח אירופה (בעיקר מפולין). היהודים האשכנזים הגיעו גם למרסיי והקימו קהילה משלהם. שתי הקהילות חיו זו לצד זו, והיהודים המקומיים סייעו לחדשים להיקלט בצרפת. עם זאת, היו ויכוחים בין שתי הקבוצות בנוגע למקומם של היהודים בפוליטיקה הצרפתית ועל מידת ההתערבות שלהם בנעשה במדינה.
בתקופה שבין תחילת המאה ה-20 למלחמת העולם השנייה התאפיינה באנטישמיות גואה בחברה הצרפתית. גם יהודי מרסיי הרגישו אנטישמיות זו. למרות ששמו של אלפרד דרייפוס נוקה והוכח כי היהודים לא הואשמו בקשירת קשר נגד המדינה עדיין ניכרה שנאה כלפי היהודים. למרות זאת, במהלך תקופה זו לא נרשמו מעשי אלימות נגד יהודי העיר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה גדלה קהילת מרסיי לכדי 39,000 איש זאת כולל פליטים יהודים שהגיעו לצרפת מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון.
בשנת 1940 פלשו הנאצים לתוך צרפת. הם השתלטו על צפון צרפת ובדרומה פעל "משטר וישי", אשר היה כפוף לנאצים. מרסיי הייתה תחת שלטון וישי, באזור שהיה למעשה "האזור החופשי" של צרפת. בתקופה זו הצליח הנספח האמריקאי במרסיי להבריח יהודים החוצה מן העיר לספרד לצפון אפריקה ולארה"ב. כשבעלות הברית פלשו לצפון אפריקה ב-1942 הגרמנים כבשו את מרסיי ומצבם של היהודים בה החמיר. רבים מהיהודים ירדו למחתרת מכיוון שהגרמנים ביצעו בשיתוף עם המשטרה הצרפתית מעצרים המוניים של יהודים. בינואר 1943 נעצרו באותו הלילה 6000 יהודים מתוכם 4000 נשלחו למחנות הריכוז. רכושם של היהודים נבזז והוא הועבר לבעלים אריים.
לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנות ה-50 וה-60 הכפילה קהילת מרסיי את גודלה. מרסיי הפכה לאחר המלחמה לנמל מעבר של יהודים מצפון אפריקה ועקורים מאירופה לארץ ישראל. חלק מן היהודים נשארו במרסיי וכך הקהילה גדלה. בתקופה זו היו במרסיי 12 בתי כנסת פעילים. זאת לעומת 2 בתי כנסת בלבד שהיו בעיר בתחילת המאה ה-20..
כאמור, קהילת מרסיי היא קהילה יהודית עתיקה ותוססת. בקהילה זו חיו במשך השנים מספר אנשים בולטים. עיקרם היו בתקופת ימי הביניים, בתקופת תור הזהב הראשון של העיר, והם היו ברובם רבנים, מטיילים וסוחרים. במאה ה-19 ובמאה ה-20 היו מספר דמויות בולטות אשר חיו לפרקים בעיר. אחד הסופרים היהודים הבולטים בתקופה זו היה אלבר כהן. כהן נולד אמנם באי קורפו שביוון, אך העביר חלק מתקופת ילדותו ונעוריו במרסיי. את מרבית חייו חי בז'נבה וכתב בשפה הצרפתית. הכתיבה של כהן הייתה מלאת אבסורד ועסקה בעיקר בתהום שבין התרבות היהודית ולבין הנצרות המערבית. כהן היה ציוני מובהק ויהדותו באה לידי ביטוי רב בכתביו.
אדם שנחשב לאישיות בולטת במרסיי היה דוד דה-לאון כהן שהיה איש עסקים בולט. דוד כהן היה יבואן אשר ייבא ממרוקו, תוניס ואיטליה עורות, צמר ודגנים וייצא נשק בלגי למרוקו. הוא היה הסוחר הגדול ביותר במרסיי בהיקפי הסחר עם מרוקו ואף היה ממנהיגי קהילת האיזראליטים בעיר.
דמות יהודית נוספת שהייתה קשורה אל העיר מרסיי היא אדולף כרמיה, עו"ד צרפתי-יהודי חשוב מהמאה ה-19. כרמיה חי כ-40 שנה בדרום צרפת, בעיירה נים שנמצאת במחוז מרסיי. בשל פועלו כעורך דין מוביל הוא זכה לתואר "חבר של כבוד" במועצת האיזראליטים של מחוז מרסיי. שנתיים לאחר מכן עבר לפריז שם החל להשתלב בפוליטיקה הצרפתית.
לאחר שקיבלו יהודי צרפת שוויון זכויות ופסקו התקופות בהן הם גורשו מן העיר, הוקם בית כנסת גדול ראשון בעיר. בית הכנסת הגדול של מרסיי נבנה באמצע המאה ה-19 בסגנון מזרח תיכוני בהשראת בית הכנסת הגדול של פריז. בתקופת גל ההגירה הגדול של יהודי אשכנז נבנה גם בית כנסת אשכנזי בעיר. ככל שהקהילה גדלה נבנו עוד ועוד בתי כנסת בעיר וכיום פועלים בה 22 בתי כנסת. בתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה פעל בעיר לצד בתי הספר היהודיים גם תלמוד תורה בו למדו הילדים לטקס בר-המצווה.
מחנות העקורים בגרמניה – D. P. LAGER
מרביתם של הפליטים באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה/השואה היו חסרי כל. משפחותיהם הושמדו, רכושם נשדד, בתיהם נהרסו או נתפסו על ידי אחרים, האנטישמיות גברה, בעיקר כנגד היהודים ששבו למקומות מוצאם.
בעלות הברית הקימו למענם את מחנות העקורים באזורים שנכבשו על ידם.
באותה תקופה שלט בארץ ישראל המנדט הבריטי שמנע וחסם את דרכם של שרידי השואה לעלות לארץ. מחנות העקורים היוו פתרון ביניים עד הכרזת המדינה שלאחריה החל גל העליה של יהודי אירופה למדינת ישראל.
את מחנות העקורים ניהל הג'ויינט בסיוע ארגוני מתנדבים יהודיים נוספים ביניהם פעילי הסוכנות היהודית , ההגנה, חיילים מהבריגדה היהודית ואונר"א – סוכנות הסיוע לפליטים.
במינכן הוקם ועד מרכזי של היהודים המשוחררים שייצג 175,000 פליטים יהודים באיזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה בלבד, ביניהם היו גם מחנות העקורים איינרינג ו-לכפלד. אותו ועד סייע גם הוא בטיפול במחנות העקורים.
סיפור הקהילה של מחנה העקורים לאגר איינרינג
AINRING JUDISCHES D. P. LAGER
איינרינג נמצאת בבוואריה העילית בחבל Berchtesgadener שבגרמניה, סמוך לגבול אוסטריה בקרבת העיר זלצבורג.
קורות המחנה
מחנה העקורים איינרינג הוקם ב-1945 בצמוד לשדה תעופה צבאי שהיה פעיל במלחמת העולם השניה, תוך ניצול המבנים המנהלתיים.
מנהלי המחנה היו צבי רוזנוויין וחיים לוין.
מחנה העקורים הוגדר עם הקמתו כמחנה מעבר. המחנה נסגר בשנת 1947. מהקמתו ועד סגירתו עברו דרכו אלפי פליטים יהודים. חלק קטן מהתושבים עזבו את מחנה איינרינג ישירות בדרכם לישראל כמעפילים בתקופת המנדט הבריטי בארץ ועוד טרם הקמת המדינה.
לקראת חודש ספטמבר 1947 הועברו כולם ללאגר לכפלד ומחנה איינרינג נסגר.
פעילות ושרותים במחנה
במחנה העקורים איינרינג התקיימה פעילות חינוכית ותרבותית ענפה שכללה גני ילדים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי, מוסדות דת (כולל מטבח כשר) ומועדוני ספורט: הפועל איינרינג ובר כוכבא איינרינג. במקום ניתנו שרותים רפואיים לקהילה ובית החולים בבאד רייכנהאל (Bad (Reichenhall , ששכן כ-10 ק"מ דרומית לאיינרינג שרת את התושבים.
במחנה היתה גם משטרת המחנה שבה שרתו יהודים תושבי מחנה איינרינג.
במקום התקיימה פעילות ציונית שבמסגרתה נערכו התרמות לאירועים, לארגונים ומפעלים ציוניים כגון ההסתדרות הציונית העולמית – שקל היובל תש"ז ועוד. היתה במחנה פעילות פוליטית/מפלגתית של מפלגות כמו: פועלי ציון, הציונים הכלליים באיינרינג ואחרות. התקיימה גם פעילות של תנועות נוער כגון: תנועת דרור – המחנות העולים ואחרות. בארועים שונים, כמו באחד במאי, התקיימו תהלוכות עם דגלי ישראל.
התנאים במחנה לא היו קלים. התקופה שבה נפתח המחנה, בדצמבר 1945, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השניה, היה חורף קר מאד בגרמניה והפליטים סבלו מאד מהקור העז, דבר שהקשה על עבודות הפיתוח במחנה. מרבית העקורים שוכנו בצריפי עץ גדולים יחסית שחולקו לכ-10 חדרונים וכל משפחה קיבלה חדרון.
חלק מהעקורים החלו לחשוב על מקורות פרנסה וידוע על "פוטו תקוה" שעסק בצילום ובפיתוח תמונות במחנה איינרינג. העסק שכן בבלוק 37, דירה 11. וידועים גם מקרים נוספים כגון זה.
במפגש המשותף של יוצאי איינרינג ולכפלד שהתקיים ב-1 במרץ 2016 במחנה המעפילים בעתלית הועלו זכרונות של המשתתפים והוצגו צלומים ומסמכים מהמחנות, דבר שתרם להבנה טובה יותר של החיים במחנות העקורים.
בתום העיון באתר איינרינג, מומלץ להיכנס דרך הקישור לאתר מחנה העקורים לכפלד, מאחר ורוב תושבי לכפלד הגיעו ממחנה איינרינג שנסגר באוגוסט 1947. כמו כן מומלץ לעיין ב"קישורים" שבאתרי איינרינג ולכפלד לשם הבהרת התמונה הכוללת של הפליטות באותה עת.
אלי נדן נדל
מחנות העקורים בגרמניה – D. P. LAGER
מרביתם של הפליטים באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה/השואה היו חסרי כל. משפחותיהם הושמדו, רכושם נשדד, בתיהם נהרסו או נתפסו על ידי אחרים, האנטישמיות גברה, בעיקר כנגד היהודים ששבו למקומות מוצאם.
בעלות הברית הקימו למענם את מחנות העקורים באזורים שנכבשו על ידם.
באותה תקופה שלט בארץ ישראל המנדט הבריטי שמנע וחסם את דרכם של שרידי השואה לעלות לארץ. מחנות העקורים היוו פתרון ביניים עד הכרזת המדינה שלאחריה החל גל העליה של יהודי אירופה למדינת ישראל.
את מחנות העקורים ניהל הג'ויינט בסיוע ארגוני מתנדבים יהודיים נוספים ביניהם פעילי הסוכנות היהודית , ההגנה, חיילים מהבריגדה היהודית ואונר"א – סוכנות הסיוע לפליטים.
במינכן הוקם ועד מרכזי של היהודים המשוחררים שייצג 175,000 פליטים יהודים באיזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה בלבד, ביניהם היו גם מחנות העקורים איינרינג ו-לכפלד. אותו ועד סייע גם הוא בטיפול במחנות העקורים.
סיפור הקהילה של מחנה העקורים לאגר לכפלד
D. P. LAGER LECHFELD
מחנה העקורים לכפלד נמצא במחוז מינכן, במדינת בוואריה, ליד העיר אאוגסבורג, באיזור הכיבוש של צבא ארה"ב אז, בגרמניה המערבית.
מרבית העקורים היהודים שהגיעו אליו ואכלסו אותו הועברו ממחנה העקורים איינרינג שנסגר או התחסל. שמועה, שטרם אומתה, אומרת כי העקורים הועברו עקב התפרצות מחלת הטיפוס במחנה איינרינג.
קורות המחנה
המחנה נפתח באוגוסט 1947 על שטח של שדה התעופה שהיה שייך בעבר ליצרן המטוסים מסרשמידט.
מנהל המחנה היה לוין.
המחנה איכלס עקורים מאוגוסט 1947 ועד לסגירתו בפברואר 1951 ובמהלך השנים שהו בו אלפי עקורים שהמתינו לתורם לעליה ארצה והתפנו משם בהדרגה. מרבית התושבים עלו לישראל וחלקם נשארו במקום והמתינו לאישורי הגירה לארצות הברית, חלק קטן הגרו לארצות אחרות כדוגמת אוסטרליה וקנדה, במסגרת איחוד משפחות וחלק קטן מאוד מאלה שנשארו עד 1951 (שנת פירוק המחנה) נשארו בגרמניה, התערו בה ואף הקימו קהילות יהודיות קטנות. בביקורי בלכפלד בשנת 2005, פגשתי שתי נשים יוצאות מחנה לכפלד שנשארו בגרמניה בבקורנו הם עבדו בבית הכנסת המקומי באאוגסבורג, שהוא אתר מומלץ למבקרים באיזור.
פעילות ושרותים במחנה
במחנה העקורים לכפלד התקיימה פעילות חינוכית ותרבותית ענפה שכללה גני ילדים, בתי ספר, בית ספר מקצועי, ישיבה/תלמוד תורה וספריה ציבורית. כמו כן ניתנו שם שרותי דת, שרותי קהילה בהתהוותה, שרותים רפואיים, כולל בית חולים, והתקיימו קורסים להכשרה מקצועית למבוגרים בסיוע "אורט" העולמי למכונאות, עיבוד מתכת, תפירה ועוד. בין השאר פעל במחנה תיאטרון מקומי.
במחנה היתה גם משטרת המחנה שבה שרתו יהודים תושבי מחנה לכפלד.
במקום התקיימה פעילות ציונית שבמסגרתה נערכו התרמות לאירועים, לארגונים ומפעלים ציוניים כגון: הקרן הקיימת לישראל, המגבית המאוחדת לא"י – מס עם לוחם, ההסתדרות הציונית העולמית – שקל היובל ועוד. היתה במחנה פעילות פוליטית של מפלגות ציוניות וכן פעילות של תנועות נוער כמו השומר הצעיר ועוד. במקום היו גם מועדוני ספורט כגון: מכבי לכפלד, מועדון ספורט לכפלד JSK ונבחרת כדורגל.
התקיימה גם פעילות של ויצ"ו וכן היו התארגנויות שונות כמו "התאגדות יוצאי ורשה" ואחרות.
הכרזת המדינה היתה אירוע מכונן בלכפלד. השמחה היתה גדולה בין העקורים ואף התקיימו אירועים מטעם הנהלת המחנה.
במפגש המשותף של יוצאי איינרינג ולכפלד שהתקיים ב-1 במרץ 2016 במחנה המעפילים בעתלית הועלו זכרונות של המשתתפים והוצגו צלומים מהמחנות, דבר שתרם להבנה טובה יותר של החיים במחנה באותה תקופה.
בתום העיון באתר לכפלד, מומלץ להיכנס דרך הקישור לאתר מחנה העקורים איינרינג מאחר ורוב תושבי לכפלד הגיעו ממחנה איינרינג שנסגר באוגוסט 1947. כמו כן מומלץ לעיין ב"קישורים" שבאתרי איינרינג ולכפלד לשם הבהרת התמונה הכוללת של הפליטות באותה עת.