מורברגר
ארווין משה נולד ב- 1919 באויווידיק, נובי סאד. נפטר ב-1943. חבר "השומר
הצעיר".
חבר קן "השומר הצעיר" באויווידיק. ב-1941 עסק בהתארגנות אנטי- פשיסטית, כינויו המחתרתי היה מוריץ. גויס לעבודת כפייה, הובל לאוקריאניה ושם מת.
מחתרת תנועות הנוער הציוניות בהונגריה – 1944
מתוך הרצאה של דוד גור במוסד "e;יד ושם"e;, מרץ 2015
בסוף שנת 1943, תחילת 1944 היה ברור להנהגות תנועות הנוער הציוניות בהונגריה שמתנהלת השמדה שיטתית של יהודי אירופה ע"e;י הגרמנים. כאשר הגרמנים נכנסו להונגריה ב-19.3.1944, הבינה ההנהגה שיהדות הונגריה היא שארית יהדות אירופה וכי חובתה ואחריותה של ההנהגה לעשות הכל להצלת יהדות הונגריה. הסיבות שהכריעו חד משמעית בעד הבחירה בהצלה ולא בלחימה היו:
העדר תנאים טופוגרפיים – רוב שטח הונגריה מישור רחב ידיים, עני ביערות, ללא אזורי ביצות.
העדר זמן – עם כניסת הגרמנים להונגריה הגזירות האנטי-יהודיות רדפו זו את זו במהירות מסחררת. תוך פרק זמן קצר רוכזו היהודים בגטאות ותוך כמה שבועות יהדות הפרובינציה גורשה לאושוויץ. לא היה זמן להתארגנות.
העדר שכבה של נושאי נשק – רוב הגברים היהודים בגילאים 21 – 42 שרתו בעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי ומשנת 1942 היו רובם בחזית הרוסית. אלה שלא גויסו לפני כן, בין הגילאים 18 – 48 נקראו לשרות לאחר כניסת הגרמנים. עם נשים וילדים בלבד לא ניתן לארגן התנגדות מזוינת.
העדר אמפתיה מצד האוכלוסייה המקומית – אווירה של עוינות, וזרות שררה בקרב אזרחי הונגריה. לא ניתן היה לצפות לסיוע כל שהוא מהמקומיים הלא יהודים.
כיבוש הונגריה הפתיע את השלטונות ההונגריים וגם את המוסדות היהודיים, פרט לתנועות הנוער הציוניות. כבר בערב הכיבוש ולמחרת הורו לחברי התנועה הבוגרים מעל גיל 17, להחליף את זהותם, לזהות ארית ולרדת למחתרת. כך בזהות החדשה, החוקים האנטי-יהודים שיבוא, לא יחולו עליהם, ואז יוכלו לפעול ולהציל אחרים. החלטה אסטרטגית זו היוותה את תחילתה של הפעילות המחתרתית. בשלהי שלטון סלאשי הציבור היהודי בבודפשט ראה באנשי המחתרת ובראשי המחתרת הנהגה אלטרנטיבית של היהודים. אנשי המחתרת הסתכנו ביודעין בהצלת חבריהם ובהצלת רבבות יהודים שלא הכירו. החלטות הנהגת המחתרת על פעולות ההצלה היו אוטונומיות. הם לא קיבלו הוראה מאיש, לא מגורמים מקומיים ולא מחו"e;ל. לפעילי המחתרת הייתה אפשרות בכל רגע נתון למלט את עצמם. הם לא עשו זאת, נשארו על משמרתם והסתכנו שוב ושוב בהצלת אחרים. הם הצליחו להציל מעל 30,000 נפשות.
יוזמותיו של מחתרת הנוער הציוני בהונגריה בשנת 1944 כללו את פעולות ההצלה הבאות:
שיגור 200 שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה כדי להתריע על הגרושים הצפויים ומטרתם.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל.
הקמה והפעלת 55 בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות.
אספקת "e;תעודת חסות"e; (Schutzpass) לעשרות אלפים יהודים כדי לדחות את הקץ.
שיגור שליחים לקהילות היהודיות בערי השדה ולמחנות עבודות כפייה
מהיום הראשון של הכיבוש הגרמני הקהילות היהודיות של ערי השדה היו מנותקות מסביבתן, מהמוסדות היהודיים המרכזיים בבודפשט (Budapest) ומכל העולם. השימוש בתחבורה ציבורית היה אסור ליהודים, הטלפונים נותקו, מכשירי הרדיו חויבו להימסר לשלטונות. מחתרת תנועות הנוער, מיוזמתה, שלחה שליחים לפרובינציה המנותקת, להתריע על הצעדים האנטי-יהודיים הצפויים: על הגטואיזציה, על הגירוש המתקרב ועל מטרת הגירוש. השליחים הביאו תעודות מזויפות, כסף והוראות לנוער היהודי איך לברוח לבודפשט.
השליחים היו מצוידים בתעודות מתאימות למילוי תפקידם המסוכן. לא תמיד הצליחו השליחים ליצור קשר עם חברים או עם יהודים מקומיים, כי היו מקרים בהם נתקלו בחוסר אימון מוחלט מצד מנהיגי הקהילה. התיעוד הקיים מצביע על כ-200 שליחים שהגיעו ל-300 קהילות ומחנות עבודות כפייה במהלך שנת 1944.
הברחת כ-15,000 בני נוער לרומניה, בכיוון ארץ ישראל
דרך המילוט היחידה ממחנה הריכוז, ממחנה השמדה ומהמוות הבטוח, הייתה העלייה - לברוח מעבר לגבול רומניה, בכיוון ארץ ישראל, פלסטינה דאז. כך החלה ההברחה המאורגנת של הנוער היהודי (טיול- שם צופן עברי גם בפי המבריחים המקצועיים) לרומניה דרך ערי הגבול סגד (Szeged), קולוז'וואר (Kolozsvár), בקשצ'אבה (Békéscsaba ) ונאגיוואראד (Nagyvarad). ההברחה התחילה בבודפשט, בהרכבת קבוצה המועמדים להברחה, ובהכנה פרטנית של כל אחד. הכנה זו כללה דאגה ללבוש מתאים, לתעודות, לשינון שמותיהם החדשים. היה דרוש לספק לכל אחד כסף הונגרי וגם רומני. המועמדים קיבלו תדריך איך להתנהג ברכבת, היכן עליהם לפגוש את המבריח וכיצד לזהות אותו. היה עליהם לעבור את טבעת כוחות הביטחון, הצבא, המשטרה וסוכני החרש המנסים לזהות וללכוד יהודים מסתווים, להיכנס לבית הנתיבות בבודפשט ולקנות כרטיס לרכבת. במשך השעות הארוכות של הנסיעה היה עליהם להתנהג מבלי למשוך תשומת לב ולהראות את התעודות בטבעיות לבודקים החשדנים. את הלילה בעיר זרה עברו בעזרת המבריח. אחר כך חצו את הגבול ברגל בלילה ושלחו בחזרה את הסימן המוסכם שהבריחה הצליחה. בהגיעם לעיר הגדולה הראשונה בצד הרומני – ארד (Arad) או טורדה (Turda), מאחר שלא דברו רומנית, נעזרו ביהודים מאזור הגבול אשר דיברו גם הונגרית כדי להגיע לבוקרשט (Bucharest ). במבצע המסוכן הזה נתפסו מספר אנשים בעת הנסיעה ברכבת, גם בערי הגבול ולפעמים גם בצד הרומני.
מבצע ההברחה המאורגן נפסק ב-23.8.1944. רומניה הפסיקה את תמיכתה בגרמנים והצטרפה להלחם לצד ברית המועצות. הגבול הרומני-הונגרי הפך לשדה קרב. לפי הרישומים בספרי הקהילות של הערים ארד ו-טורדה 15,000 בני נוער יהודי עברו את הגבול באופן בלתי לגאלי בפרק זמן שבין החודשים אפריל - אוגוסט 1944.
הקמה והפעלת חמישים וחמישה בתי ילדים בהם נצלו ששת אלפים נפשות
ב-15.10.1944, לאחר העלייה לשלטון של מפלגת ”צלב החץ” הפשיסטית הצטוו קבוצות גיל שונות של יהודים גברים ונשים, להתייצב לעבודות כפייה. מצב זה גרם לכך שהאוכלוסייה הבוגרת בבודפשט נעלמה וילדים רבים נשארו ללא הורים. תוך פרק זמן קצר הקימו חברי תנועות הנוער הציוני חמישים וחמישה בתי ילדים בחסות ”הצלב האדום הבינלאומי”, במסגרת המחלקה A שבראשה פעל נתן קומוי, נשיא ההסתדרות הציונית. בבתי ילדים אלה שרדו 6,000 נפשות.
מחתרת תנועות הנוער הציוניות דאגה לאספקה רצופה של מזון בסיסי לבתי ילדים ובחודשי החורף הקרים גם לחומרי הסקה. חברי מחתרת תנועות הנוער לוו את עגלות האספקה והגנו על משלוחי המזון מפני התנכלויות של קבוצות חמושות של אנשי "e;צלב החץ"e;, או מפני החרמה שרירותית על ידי יחידה צבאית.
אספקת "e;תעודת חסות"e; ובית המלאכה לזיוף מסמכים
משנת 1941 השגרירות השוויצרית ייצגה בהונגריה את בריטניה הגדולה וגם את ענייני ארץ ישראל, כחלק מהאימפריה הבריטית, ואת סידורי העלייה לארץ ישראל. שלושה שבועות לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדיה (Normandy) על ידי כוחות בעלות הברית ב- 6/6/1944, אישר פורום שרי הממשלה ההונגרית את התזכיר של שגרירות שוויצריה למימוש 7,800 סרטיפיקטים שהיו ברשות המשרד הארץ ישראלי בבודפשט ואשר הונפקו ע"e;י הרשויות בפלסטינה.
ב – 24/7/1944 נפתח משרד לרישום בקשות העלייה ולארגון העלייה תחת שלט: "e;מחלקת ההגירה, ייצוג אינטרסים זרים, שגרירות שוויצריה"e;. עד לסיום התהליכים האדמיניסטרטיביים של ההגירה, המבקשים קיבלו תעודת חסות - Schutzpass לפיו הם רשומים בדרכון קולקטיבי שהגדיר אותם עד ליציאתם מהונגריה כאזרחים שוויצריים אשר נמצאים בחסות הנציגות השוויצרית. משרד רישום זה מוקם ברחוב וואדאס (Vadász) 29 ב-"e;בית הזכוכית"e;, בנין שנהנה ממעמד אקסטריטוריאלי.
מחודש אוגוסט פעל משרד של תנועות הנוער הציוניות ב"e;בית הזכוכית"e; בניהולו של רפי בנשלום. במשרד זה חילקו פעילי המחתרת את התעודות המזויפות, קיבלו את משימותיהם, תדרכו את המועמדים לבריחה מעבר לגבול, לשם הגיעו המסרים המוצפנים על הצלחה בגניבת גבול ומשם כיוונו את השליחים-הקשרים למחנות עבודות הכפייה. ל"e;בית הזכוכית"e; הגיעו הידיעות על חברי מחתרת שנתפסו ונכלאו ומשם דאגו לפדותם מהשבי. במשרד "e;החלוץ"e; התנהלו הדיונים והמשא ומתן עם נציגי קבוצות האנטי גרמניות והאנטי פשיסטיות על שיתוף פעולה – ללא ידיעת הנהלת "e;בית הזכוכית"e;. גם ההתייעצויות של הנהגת מחתרת תנועות הנוער הציוניות נערכו עתה בין כותלי "e;בית הזכוכית"e; הבטוחים במקום במקומות המפגש המזדמנים והמסוכנים בבתי קפה ובפארקים.
במחצית השנייה של אוקטובר, לאחר הפוץ' של מפלגת "e;צלב החץ"e;, נפתחו ביזמת מחתרת תנועות הנוער שערי "e;בית הזכוכית"e; ונבלעו לתוכו עריקים ממחנות עבודות הכפייה, משפחות הפעילים הציוניים, חניכי תנועות הנוער ואחרים. "e;בית הזכוכית"e; אשר התרחב להיות שלושה מבנים. הנוער הציוני ב"e;בית הזכוכית"e; ייזם מפעל הצלה אדיר ממדים ובעל שאיפה יומרנית: לספק תעודת חסות לכל דורש כדי להרוויח זמן ולדחוק את הקץ !! הדפסת התעודות נעשתה ב,בית הזכוכית"e; וגם ממשרדי "e;הצלב האדום הבינלאומי"e; ומה"e;קונסוליה השוויצרית"e; שהוקמה במיוחד למטרה זו. יחידות שלמות של עובדי כפייה הוחזרו בעזרת תעודות אלה מהגבול הגרמני. במבנים של "e;בית הזכוכית"e; מצאו מקלט מעל 4000 יהודים אשר זכו לשחרור ב-18 בינואר 1945 ע"e;י הצבא האדום.
במאי-יוני 1944 התארגנה ברית אנטי גרמנית בשם "e;החזית ההונגרית"e; בהשתתפות כמה מפלגות ואישים מתנגדי המשטר. הם נזקקו לתעודות מזויפות ופנו אל מחתרת תנועות הנוער הציוניות בבקשה לספק להן מסמכים שיאפשרו להם לשנות את זהותם ולפעול במחתרת. בקשותיהם נענו. המסמכים העיקריים שסופקו לקבוצות שפעלו נגד המשטר היו: תעודה של רישום מגורים קבועים, מסמכים צבאיים ותעודות של עובד מפעל צבאי. הודות לקשרים אלה שנוצרו סיפקו החוגים האנטי גרמנים דירות, מקומות מסתור ומקומות עבודה לחברי תנועות הנוער הציוניות.
מסיבות בטיחות החליף בית המלאכה לזיוף מסמכים את מיקומו ואת הסוואתו כמה פעמים. בתחילת דצמבר המקשר שהחזיק את הקשר עם העולם החיצון, לא הופיע במועד שנקבע וגם לא מאוחר יותר. על פי החוקים הבלתי כתובים של המחתרת, בית המלאכה עזב מייד את מיקומו. ב-21.12.1944 במקום העבודה החדש, שמוקם בסניף של משרד מהנדס העיר בש'ד ארז'יבט 13 נתפסו שלושה חברים מצוות בית המלאכה, עם כל הציוד. השלושה (דוד גור, מיקי לנגר, אנדריי פאברי) נחקרו באכזריות במשרדי מפלגת "e;צלב החץ"e;. מיקי לנגר הוציא את נשמתו מעוצמת העינויים. השניים שנותרו בחיים נלקחו לבית הסוהר הצבאי המרכזי בשד' מרגיט, שם נמשכו חקירותיהם ועינוייהם. ב-25 בדצמבר, שחררה אותם הנהגת המחתרת יחד עם 115 אנשי מחתרת נוספים שהיו כלואים באותו מתקן.
בשנת 1913 הוקמה תנועת השומר הצעיר, הראשונה לתנועות הנוער הציוניות. ראשיתה בגליציה שבפולין, בה נאספו צעירות וצעירים יהודים לקבוצות, נפגשו לפעולה ולמדו מפיו של מדריך על ציונות, שיתוף והגשמה. תוך שנים מספר התפשטה התנועה לעשרות ומאות קנים ברחבי פולין ומשם ל-35 מדינות. ערב השואה עמד מניינה על 70,000 חברים ברחבי תבל.
בארץ הקימה תנועת השומר הצעיר 85 קיבוצים והייתה לתנועת הגשמה. במרוצת השנים יצרה מפעלים חברתיים וחינוכיים אשר תרמו לבניין המפעל הציוני והחברה הישראלית. בתנועה מתקיימים תחומי עשייה הבאים: תנועת הנוער בארץ, המונה 80 קנים בהם מתחנכים כעשרת אלפי בני נוער; תנועת הנוער בעולם, המונה 42 קנים ב-21 מדינות; פעילויות חברתיות במסגרת קבוצת חבצלת ותנועת הבוגרים של השומר הצעיר המונה מאות חברים.
כל הנראה התיישבו יהודים מבלגרד באזור נובי סאד של ימינו במאה ה-16. בראשית המאה ה-18 ידוע על שלוש משפחות יהודיות שחיו בעיר. יש עדויות לקיומם של בית כנסת ובית קברות ב-1717. "חברה קדישא" נוסדה ב-1729 ובית הספר היהודי הראשון ב-1802. בחציה השני של המאה ה-19 משכה הקהילה מהגרים רבים, בעיקר מן הקהילות הקטנות יותר של אזור הבאצ'קה, מערב וויבודינה. רמת ארגונה ויכולותיה הכלכליות התפתחו. בראשית המאה ה-20 החלה הקהילה, שמנתה אז כ-2,000 איש, מתוך אוכלוסייה כללית של 60,000 תושבים, בפרויקט שאפתני של הקמת בית כנסת גדול ומפואר, בית הכנסת החמישי שהוקם בעיר. הבנייה החלה ב-1905 והסתיימה ב-1909, והמבנה, שתוכנן בידי ליפוט (לאופולד) באומהורן היה לאחד מסימני ההיכר של העיר. באותה תקופה, שבה השתייכה נובי סאד להונגריה, אימצה הקהילה זהות הונגרית, ובמחלוקת שחלה ביהדות הונגריה בין אורתודוקסים לנאולוגים (זרם שקרא לחידושים מתונים במנהגי הדת והקהילה, ברוח הזמן) נטתה לכיוונם של הנאולוגים. הדבר השתקף בעיצובו של בית הכנסת, השואב השראה מכנסיות ימי-ביניימיות, ובסדרי התפילה שכללו נגינת עוגב. לצדו של בית הכנסת הוקמו מבנה קהילתי ובית ספר תיכון.
בין מלחמות העולם התקיימו חיי קהילה תוססים. הקהילה הפעילה בית ספר, בית אבות, מועדוני ספורט ומרכז תרבות. פעלו בה ארגונים ציונים ויצאו לאור עיתונים יהודים.
עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה האוכלוסייה כ-4,100 נפש מתוך אוכלוסייה כוללת של כ-80,000 נפש. הקהילה הושמדה במספר שלבים, על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים. תחילה פתחו ההונגרים בגל של מעצרים אקראיים, עינויים ורצח של יהודים בודדים. תקריות בין כוחותפרטיזנים לחיילים הונגרים וגרמנים בדצמבר 1941 וינואר 1942 שימשו תירוץ לביצועה של "רַציה" (razziaa - סקירה מקיפה). עוצר מלא הוטל על העיר. חיילים ושוטרים הונגרים עברו בין בתי היהודים והסרבים, בזזו אותם, עצרו ורצחו עשרות מיושביהם. בלילה השלישי למבצע ביימו הז'נדרמים ההונגרים תקרית אלימה, ששימשה עילה לטבח המוני שיטתי. מאות יהודים וסרבים הוצעדו אל גדת הדנובה, שם סודרו בשורות ונורו למוות. הטבח עורר מחאות בחוגים הונגרים והופסק בהוראה מבודפשט, אך ההתעמרות ביהודי העיר נמשכה. כל הגברים גויסו לפלוגות עבודה בהונגריה ואחר כך בחזית המזרחית. השלב האחרון של ההשמדה החל במרץ 1944, עם כניסתם של הכוחות הנאצים לעיר. בסיוע ההונגרים אספו הגרמנים את כל היהודים שנותרו בעיר ועד חודש מאי שולחו כולם לאושוויץ. שרידי הרכוש הפרטי והקהילתי הוחרמו.
כ-1,200 מיהודי נובי סאד שרדו בשואה, והחיים היהודיים בעיר התחדשו בזעיר אנפין לאחר המלחמה. בית הכנסת, שנבזז אך לא ניזוק, נחנך מחדש ושימש מרכז לפעילויות הסיוע של הג'וינט. הגירתם של מרבית היהודים בשנות החמישים דלדלה את הקהילה. בית הכנסת משמש כיום כאולם להופעות מוזיקה, אך הקהילה מתפללת בו בחגים. כיום מונה הקהילה כ-400 יהודים.
יוסף (טומי) לפיד, לשעבר שר המשפטים, הוא יליד נובי סאד. בספר "זכרונות אחרי מותי", שנכתב על ידי בנו, יאיר לפיד, ניתן למצוא אודות חיי המשפחה בעיר בתקופה שלפנימלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה. במרץ 2011 נקרא רחוב בעיר על שמו של לפיד[2].
ב-22 בינואר 2009 כיבדה מועצת העיר את צייד הנאצים אפרים זורוף באזרחות כבוד של העיר, על חלקו בחשיפת פושע המלחמה שנדור קפירו, שהיה מעורב ברצח יהודי העיר בזמן השואה[3].
מעריכים שראשוני היהודים שהתיישבו בניש היו רומניוטים, אך תיעוד בכתב לנוכחות קהילה יהודית ספרדית בעיר הוא מ-1651 עת שלטו העות'מאנים במקום. בני הקהילה היו סוחרי מלח וטקסטיל, וכן עסקו בחלפנות כספים. ב-1695נבנה בית הכנסת ולצידו מקווה ומלדארי. במחצית השנייה של המאה ה-18 מתועדים ביקורי שד"רים מארץ ישראל. במחצית השנייה של המאה ה-19 היו בניש שני בתי כנסת. ב-1879 חרב בית הכנסת המרכזי במהלך דליקה שפרצה בו. ב-1900 מנתה הקהילה 800 נפשות, וב-1902 הוקם ארגון "ציון" שנטל חלק בפעילות התנועה הציונית. בהמשך הוקם בית ספר יסודי לבנים, בו התקיימו גם שיעורי עברית ולמדו בו 82 תלמידים.[4] לאחר מלחמת העולם הראשונה החלה הגירה הדרגתית של יהודים מהעיר ואוכלוסיית הקהילה הצטמצמה בהדרגה. ב-1921 נימנו בעיר 547 יהודים.[5] ב-1924 נבנה בית כנסת מרכזי חדש לבני הקהילה.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה הייתה הקהילה היהודית בניש אחת מ-117 הקהילות המאורגנות בממלכת יוגוסלביה ומנתה 430 נפשות. לאחר פרוץ המלחמה הגיעו לניש פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה ופולין ומספר בני הקהילה האמיר לכדי 970 נפשות.[5] באפריל 1941, לאחר כיבוש ממלכת יוגוסלביה על ידי הצבא הגרמני חולקה יוגוסלביה למספר אזורי כיבוש: גרמני באזור סרביה, איטלקי באזור מונטנגרו,
העיר ניש נכללה בשטח הכיבוש הגרמני, ובסמוך אליה הוקם מחנה ריכוז בשם "הצלב האדום" (Crveni Krst), בו נכלאו החל מאוקטובר 1941, בני קהילות יהודיות מדרום סרביה ובכללם קהילת ניש, אך גם פעילים קומוניסטים יוגוסלבים. בית הכנסת הוחרם על ידי הוורמאכט ושימש את הגרמנים כמחסן. בפברואר 1942, לאחר בריחת עצירים ממחנה הריכוז הוצאו להורג הגברים היהודים אשר היו כלואים בו מקרב בני קהילת ניש. במקביל הובלו הנשים והילדים למחנה הריכוז סיימישטה הסמוך לבלגרד ונרצחו באמצעות משאיות גז.[7],[8]
מתיעוד רישומי המעצרים בניש עולה, כי בעיר נעצרו 738 מבני הקהילה היהודית[9] ורק אחד מבני הקהילה חזר להתגורר בעיר לאחר השואה. בראשית המאה ה-21 התגוררו בניש 36 יהודים, ונערכו עבודות לשיקום בית העלמין היהודי העתיק.[10] גם מבנה בית הכנסת שוקם ומשמש כמרכז תרבות, מוזיאון ואולם קונצרטים.
City of Servia on the Nissava. Its Jewish community dates from the beginning of the eighteenth century, as is shown by a question put to Rabbi Moses Amarillo of Salonica by Gershon, the first chief rabbi of Nish, who had been elected in 1728 (?anukkah, 5489). Gershon, while drawing up a bill of divorce, asked for information on the Hebrew spelling of the words "Nish" and "Nissava," "because this is a new community and such bills have never been written here" (comp. Amarillo, "Debar Mosheh," p. 169).
By the end of the eighteenth century Nish possessed an important rabbinical school. The local cemetery still contains the tombs of the rabbis of this period who constituted the religious tribunal, namely, Ra?amim Naphtali Gedaliah (d. 1790); Jacob Téba (1802); Abraham Ventura, son of the author Shalom Ventura (1805); and Judah Moses Heli (see below). In the nineteenth century the Meborah family produced two rabbis, Pesa? Meborah (d. 1829) and Jacob Meborah (d. 1831). In the last days of Turkish government the chief rabbi Ephraim Meïr Alkala'i, known as "Mercado Alkala'i" (1874), had great influence with the Ottoman empire. While Midhat Pasha, the grand vizier of the sultan 'Aziz, governed the district of the Danube, he appointed or dismissed the pashas of Nish according to the nature of the information furnished by Alkala'i, at whose house each new governor of the city spent the first few days of his appointment. In 1873 Alkala'i was decorated by the sultan 'Aziz with the Order of the Medjidie of the fourth class.
Nish produced two rabbinical authors: Judah Moses Heli (1807), mentioned above, author of "Kema? Solet" (limited ed., Salonica, 1815), and Abraham Moses Sid (d. 1876), author of several works printed at Salonica, among them "?ippazon Pesa?," "Tasheb Enosh," and "Ke?ir ?i??im."
The Jews of Nish number about 700 in a total population of 21,000. They have but one synagogue and a school which accommodates eighty-two boys, who are taught Hebrew and Servian. There are, on the other hand, four Jewish philanthropic-societies which undertake the care and burial of the dead, and provide aid to orphans, widows, and the sick. There is besides a woman's society.
