אבא שלי, שלום טראוריג, נולד בז'יבייץ, פולין, בן לשמואל וחנה
טראוריג. לשמואל וחנה היו 8 ילדים – ישראל, רצה, רחל, יעקב-יאשו, שלום, זינדל. ועוד שניים, שאין לי מידע לגביהם. 6 שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל וכולם גרו בסביבות חיפה. היו לשלום עוד 8 אחים ואחיות, מהנישואין הקודמים של שמואל אביו לאחותה של חנה אימו, שנפטרה. על כל
אלה אין לנו כל מידע.
העיירה ז'יבייץ היא מקום קטן, בדרום מערב פולין, למרגלות הרים מיוערים
ונהר זורם בה. אבא תמיד סיפר על טיוליו בנופים היפים האלו, ומתברר שגם היה מדריך בתנועת
הנוער הציונית 'עקיבא'.
שמואל אביו היה רב ובקומה השניה של בית העץ הגדול שלהם היה בית כנסת.
שמואל עסק במסחר בעורות ובעצים, אותם השיטו בנהר. לבית היתה חצר גדולה מאוד, בה
היו מסתופפים עניים. הילדים היו ישנים שניים במיטה ובמטבח היה תנור גדול, עליו
התחממו. אבא לא סיפר הרבה, אבל התחושה היא שגדל במשפחה חמה, שהיוותה הבסיס
לאופטימיות ולאהבת האדם שאיפיינו אותו כל חייו.
בארץ נשמר קשר משפחתי קרוב עם כל האחים והאחיות, ששלושת המבוגרים שמרו
על דתיותם, בעוד שלושת הצעירים נהיו חילוניים. אבא היה חילוני-מסורתי.
כחבר בתנועת הנוער היה בהכשרה ע"י קרקוב, כהכנה לעליה לארץ, ושם
הכיר את גולדה פרידמן, שבאה מדרום-מזרח פולין, מהעיירה דובייצקו, עיירה קטנטנה
בהרים. היו להם סיפורים מעבודה בשדות, על ברק שפגע בפרה. אבא למד להיות מסגר ואמא
למדה להיות תופרת, במחשבה שאלו יהיו מקצועות נחוצים בארץ.
אבא שירת בצבא הפולני וב 1939 חזר הבייתה והוא וגולדה התחילו לברוח
לכיוון ברה"מ. אמא של גולדה, סימה, ביקשה שיינשאו, וכך היה. 26.12.1939.
בחתונה נכחו רק אח אחד של אבא, דוד ישראל הבכור, וסבתא סימה, שאני קרויה על שמה.
הם הגיעו לוילנה, שם שהו תקופה, ואח"כ חצו נהר, תחת הפצצות של
מטוסים, אל תוככי ברה"מ. את כל שנות המלחמה העבירו שם. סיפרו על סבתא שאצלה
גרו בקולחוז, חורף קר מאוד. ירדו דרומה לטשקנט. עם סיום המלחמה חזרו לפולין,
והתחילו מסע 'הבריחה' לארץ ישראל. באיטליה עלו על אניית המעפילים 'חיים
ארלוזורוב', שנתפסה ע"י הבריטים והוגלו למחנה מעצר 66 בקפריסין, בפברואר
1947. שם נולדתי. עלינו לארץ בכ"ט בנובמבר 1947, ב'אניית התינוקות'.
שלום אובחן כחולה במחלת ריאות (לא שחפת) ואושפז בבי"ח הרצפלד
בגדרה לשנה וחצי. באותה תקופה, אמא גרה בקרית מוצקין, בדירת חדר בבניין דירות-עם
ברח' השופטים, ואת סימה הפעוטה, אותי, שמו – בהמלצת עובדת סוציאלית – במוסד 'אומנה'
בנוה שאנן בחיפה. כשאבא חזר הבייתה, גם אני חזרתי והמשפחה שוב התאחדה.
אבא עבד כפקיד גזברות בעיריית קרית ביאליק, וכשנולדה הבת השניה,
כשהייתי בת 7 וחצי, עברנו מדירת חדר לבית צמוד-קרקע בצור שלום בקרית ביאליק. שם
גרו שלום וגולדה, עד שאבא עבר אירוע מוחי קשה ונפטר תוך שבוע.
הם היו נשואים באושר, חברים טובים, ואבא אהב לטפל בגינה ובנה מחסן
גדול, בו אהב לעסוק בעבודות מסגרות ונגרות שונות. גם עשה תכשיטים. ואהב מאוד לצאת
לטיולים בארץ. היה בכל הצעדות.
|
קהילת וילנה נוסדה במאה ה-16 (בשנת 1543), כאשר המלך זיגמונד III נתן ליהודים כתב זכויות לפיו מותר להם לשכור ולקנות בתים בעיר ולסחור בה. כמו כן, מותר להם לייסד מוסדות ציבוריים הדרושים לקהילה. מאידך גיסא, לא נזכרת בכתב זכויות זה הרשות לעסוק במלאכה. את הזכות הזאת קיבלו כמאה שנה מאוחר יותר (ב-1633) מהמלך ולדיסלב IV. אולם, כתבי זכויות הם דבר אחד, והמצב בשטח הוא דבר אחר. למעשה, היו מאבקים מתמידים בין היהודים לבין העירונים הנוצריים על זכויות המסחר, המלאכה ואיזורי המגורים. היות והאצילים התנגדו לעירונים - הם תמכו ביהודים, והמלך ניסה לפשר בין הצדדים. מה שהעירונים לא השיגו בדרך של הגבלות מצד החוק - ניסו להשיג באלימות, בהתנפלויות על בעלי מלאכה יהודיים ועל בתיהם . |
שנת 1655 שמה קץ לפריחה זו. הרוסים כבשו את העיר. רובע היהודים נשרף, וכמעט כל היהודים נמלטו מהעיר. כמה שנים לאחר מכן (1661) שחררו צבאות פולין וליטא את העיר מידי הרוסים, והיהודים התחילו לחזור לעיר. נקודת הפתיחה לשיקום הקהילה לא הייתה קלה; המספרים מעידים על כך: ב-1645 היו בוילנה 2,630 יהודים (וזאת לפני זרם הפליטים היהודים של ת"ח ות"ט), ב-1662 היו בה רק 415 יהודים. בראשית המאה ה-18 הם סבלו ממלחמה נוספת, "מלחמת הצפון" בין רוסיה לבין שבדיה (1721-1700). שני הצבאות הטילו מיסים כבדים על הקהילה. גם אסונות טבע לא חסרו - היו שריפות גדולות בעיר, וגם מגיפות. אלה פגעו באוכלוסיית העיר בכלל אך ביהודים בפרט, בהיותם מוגבלים לאיזור מוגדר, רובע היהודים (הגבלה זו בוטלה כמעט כליל ב-1783 , ובאופן סופי ב-1851). אם לא די בצרות החדשות, נמשכה הצרה הישנה של המאבק עם הסוחרים ובעלי המלאכה הנוצריים, אשר התנגדו לשילובם של היהודים במסחר ובמלאכה בעיר.
באותם ימים קשים היו בין היהודים בעלי הון אחדים אשר עזרו לקהילה להתמודד עם העירונים בענייני מסחר. הראשון ביניהם היה ר' יהודה בן אליעזר, אשר שימש כ"ספרא ודיינא" (סו"ד) בקהילה. הוא בנה בכספו בית מדרש חדש, שנקרא על שמו "קלויז היסו"ד" . השני היה אליהו בן צבי פעסעלס, נכדו של ר' משה קרעמער. הגר"א נימנה עם משפחתו.
למרות הצרות שתוארו לעיל, יש לציין נקודות אור בקהילת וילנה דאז. היהודים נהנו מאוטונומיה מלאה בענייניהם הפנימיים - "הקהל" (שמו של הארגון הקהילתי הפנימי) טיפל בצרכי היהודים מבחוץ ומבפנים - הוא ייצג את היהודים בפני השלטונות, וגבה ושילם מיסים לממשלה. כמו כן הוא טיפל בעניינים הפנימיים של היהודים - בניקיון, בבריאות, בסעד ובחינוך ברובע היהודים. דוגמאות לפעילותו הן ועדות בשם "צדקה גדולה", "בדק בית", "ביקור חולים", "גחש"א" ו"תלמוד תורה". השמות מדברים בעד עצמם.
כמו כן, וילנה של סוף המאה ה-17, ובהמשך במאה ה-18, הייתה יכולה להתגאות בגדולי התורה שבה, ביניהם:
· ר' צבי הירש מקוידנוב, בעל ספר המוסר "קב הישר";
· ר' יוסף, חתנו של ר' משה קרעמער (אבי משפחת הגר"א), בעל הספר "ראש יוסף", חידושים בהלכות ואגדות;
· ר' יקותיאל גורדון, אשר למד רפואה בפדואה והושפע מר' משה חיים לוצאטו;
· ר' עזריאל ובניו, המדקדקים בלשון העברית;
· ר' ברוך כהנא רפפורט (ר' ברוך חריף);
· ועל כולם - הגר"א, ר' אליהו הגאון מוילנה, הענק אשר אחראי יותר מכל גדול אחר לשמה של וילנה כ"ירושלים דליטא". שנות חייו - ת"פ-תקנ"ח (1797-1720). הוא הראה כשרונות לימוד בלתי רגילים מילדותו. בתחילה למד ביחידות, כשהוא נתמך בידי ועד הקהל ומעזבונו של ר' משה רבקה"ש, שהשאיר קרן לסיוע ללמדנים מבני משפחתו. משנת הארבעים לחייו התחיל להרביץ תורה בחוג למדנים מרוסיה הלבנה ומליטא שבאו לשמוע תורה מפיו. היקף למדנותו היה עצום - הוא כתב פירושים על המשנה, על מדרשי ההלכה, על התוספתא, על התלמוד הבבלי, על התלמוד הירושלמי ועל הפוסקים; הקדיש תשומת לב רבה לתנ"ך ולדקדוק השפה העברית; עסק בלימוד הקבלה; כתב פירוש על ההגדה של פסח; כתב ספר על גבולות ארץ ישראל לפי ספר יהושע ועל בניין בית המקדש. כל הספרים האלה הוצאו לאור אחרי פטירתו על ידי תלמידיו ובני משפחתו. לימודיו והתעניינותו התרחבו למדעים שונים ומגוונים, מפני שהוא סבר שהם יכולים לשמש כלי עזר ללימוד התורה. לדעתו לימוד המתמטיקה, הגיאוגרפיה והדקדוק יכול לעזור להבנת הלכות וסוגיות מסוימות בגמרא, ולכן עסק בהם אישית או עודד את תלמידיו לעשות כן.
במאה ה-19 גדלה אוכלוסיית היהודים בוילנה בעקביות - מ-6,971 בשנת 1800 ל-20,706 בשנת 1832 (בה היוו היהודים רוב מוחלט בעיר), ועד 63,996 ב-1897 (40.9% מהאוכלוסיה). אולם, למרות הגידול המספרי, הזמנים לא היו פשוטים כל עיקר. שלטון הצארים הרוסיים בוילנה (1916-1795) היה תקופת ירידה נוספת ל"קהל", הוועד האוטונומי היהודי. ב-1827 הונהג גיוס חובה לצבא ל-25 שנה. ה"קהל" היה אחראי למילוי מכסת הנערים, וכך השניא את עצמו על היהודים שגזרת הגיוס פגעה בהם או בבניהם. המכה הניצחת הגיעה ב-1844, כשהשלטונות הרוסיים ביטלו את ה"קהל" והשאירו רק "הנהלות בתי כנסת", בעלי תפקידים מצומצמים בהרבה מכוחו של ה"קהל". נוסף על כך, ממשלת הצאר ייסדה בית מדרש לרבנים, כיון שרצתה לחנך דור של רבנים נאורים אשר יאמצו את השפה ואת התרבות הרוסית. בוגרי בתי המדרש האלה היו ל"רבנים מטעם". תפקידם היה לרשום רישומים טכניים של האוכלוסייה היהודית, ולדרוש דרשות הלל לממשלת הצאר. המשכילים תמכו בהם, אך ההשפעה הדתית האמיתית נשארה בידי הרבנים המסורתיים. ב-1873 הפך בית המדרש לרבנים לבית מדרש למורים. גם במתכונת זו לא השתנתה המטרה - להפיץ את הלשון הרוסית ואת ההשכלה הכללית בקרב הנוער היהודי.
השינויים ברחוב היהודי ובהנהגה היהודית בוילנה של המאה ה-19 לא באו רק מבחוץ, מטעם הצאר. גם מבפנים, מתוך היהודים עצמם קמו תנועות שונות. מצד אחד, המרכז הראשון לתנועת המוסר היה בוילנה. ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, הציע לייסד "מוסר שטיבל", חדר מיוחד בו יוכלו סוחרים עסוקים להתאסף במטרה לקיים חשבון נפש ולימוד מוסר. ה"מוסר שטיבל" הראשון נוסד בביתו של ר' זלמן בן אוריה, בפרוור של וילנה. ר' ישראל סלנטר עצמו ישב בוילנה שבע שנים
(1867-1860). הוא עזב את וילנה ב-1867 ועבר לקובנה, כדי להוריד מעליו את לחץ המשכילים שיעמוד בראש בית המדרש לרבנים הרוסי שהוזכר לעיל.
לעומת שרשי תנועת המוסר שצמחו בוילנה, היא הפכה גם למרכז תרבות עברית ואידישאית, לציונות ולמפלגות המאפיינות את סוף המאה ה-19 ואת תחילת המאה ה-20.
הרי כמה דוגמאות לכך:
· בוילנה התקבצו סופרים משכילים עבריים: אד"ם הכהן לוינסון ובנו מיכה יוסף; שמואל פין (היסטוריון של קהילת וילנה); שלמה זלקינד; קלמן שולמן ומתתיהו סטראשון.
· וילנה הייתה אחד המרכזים החשובים של התנועה הציונית: אחד העם ייסד את תנועתו "בני משה" בוילנה (1888); ועידת "חובבי ציון" התקיימה בוילנה (ב-1889); תנועת "המזרחי" נוסדה ע"י הרב יצחק יעקב ריינס בוילנה (1902), ובכך נוצרה התנועה הציונית הדתית הממוסדת.
· אולם וילנה לא הייתה רק מרכז ציוני, אלא גם מרכז סוציאליסטי-אידישאי. ארגון ה"בונד" נוסד בוילנה ב-1897 כמפלגה סוציאל-דמוקרטית יהודית. הייתה תחרות בין הזרמים ההשקפתיים השונים בוילנה. כל זרם הקים מוסדות תרבות, ספרות, חינוך ותעמולה.
ממלחמת העולם הראשונה עד השנייה
מלחמת העולם הראשונה הביאה לוילנה פליטים רבים שגורשו מאיזורים הקרובים יותר לחזית.
לאחר שהעיר נכבשה על ידי הגרמנים (יום הכיפורים ע"ו - 1916) החלה תקופה קשה של רעב, של חוסר עבודה ושל מיסים גבוהים שהוטלו על היהודים. העזרה ליהודי וילנה אורגנה על ידי "ועד הסיוע היהודי" בראשות ד"ר יעקב ויגודסקי, וכן על ידי הג'וינט. משנת 1919 עד 1922 עברה העיר מיד ליד כמה פעמים - מהגרמנים לפולנים (1919), מהם לצבא האדום הרוסי (יולי 20'), ממנו לליטאים (בין אוגוסט לאוקטובר 20' מסרו הרוסים את השלטון לליטאים), כיבוש מחדש על ידי הפולנים (אוקטובר 20') וסיפוח סופי לפולין (בראשית 1922). מאז ועד מלחמת העולם השנייה נשארה העיר בתחומה של פולין. לעובדה זו היו השלכות רבות על יהודי וילנה, שהחשובה בהן הייתה ניתוקה של וילנה וסביבתה ממדינת ליטא העצמאית. עובדה זו הייתה קשה ליהודי ליטא וליהודי וילנה גם יחד, אך כשהיא הייתה סופית - ניגשו יהודי וילנה למלאכת שיקום מוסדות הקהילה מבחינה דתית, תרבותית וכלכלית. הוקם ועד קהילה אשר בו זכו תחילה הציונים לרוב, אך מפלגות השמאל עלו בכוחם בשנות ה-30'. את העולם החרדי המשיך להנהיג ר' חיים עוזר גרודז'נסקי, אשר זכה להערכה רבה בעולם התורני. נמשכה ביתר שאת הפעילות התרבותית העניפה בעברית ובאידיש. נוסדו בתי מדרש למורים, גימנסיות, בתי ספר יסודיים, תיאטרונים, אגודות לתרבות ולספורט. כמו כן למדו באוניברסיטה בוילנה סטודנטים יהודיים רבים. האידישאים הקימו בוילנה מכון מדעי אשר אסף חומר רב של פולקלור יהודי ושל לשון האידיש. נוסף לכך נוסד חוג של סופרים צעירים באידיש ("יונג ווילנע"). וילנה הפכה מרכז לאידישאים.
מלחמת העולם השנייה והשואה
כבכל אירופה הורגשה בשנות ה-30' גם בוילנה מתיחות רבה בין היהודים לבין האוכלוסיה הכללית, הפולנית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, במשך כמה חודשים (אוקטובר 39 - יוני 40) הייתה וילנה חלק מליטא. עם פלישת הנאצים לפולין מצאו פליטים יהודיים מפולין מפלט בוילנה, ומוסדות הקהילה עזרו להם. ביוני 1940 סופחו המדינות הבלטיות, ובתוכן וילנה, לרוסיה הסובייטית. השלטונות הסובייטים פגעו קשות במוסדות הדת והתרבות העבריים והאידישאים. ביוני 1941 נכבשה וילנה על ידי הנאצים, הוקם גטו והחלו האקציות והרציחות.
רחוב בגטו וילנה
בווילנה היו מספר תאי-מחתרת נפרדים. ב-21 בינואר 1942 הוקם "הארגון הפרטיזאני המאוחד", ה- פ.פ.או (FPO ). מפקדו היה יצחק ויטנברג וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן. הם באו תנועות הנוער וממפלגות שונות, מימין ושמאל. ב-1943 התאחדה המחתרת עם "ארגון המאבק יחיאל", בראשות יחיאל שיינבוים. חברי המחתרת ביצעו פעולות חבלה ונקמה בווילנה ובסביבתה.
לוחמי גטו וילנה (אבא קובנר עומד במרכז, ויטקה קמפנר ניצבת ראשונה מימין,
יצחק (פשה) אבידב כורע ובידיו מקלע). התמונה צולמה עם שחרור וילנה.
לאחר השואה נעשה ניסיון לשקם במידת מה את הקהילה. כמו כן נוסד מוזיאון להנצחת השואה בוילנה, מזכרת עצובה לקהילת הפאר שהייתה ואיננה עוד.
ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה בלבוב הקהילה היהודית השלישית בגודלה בפולין, לאחר קהילות ורשה ולודז', עם יותר ממאה אלף יהודים.
ראשוני המתיישבים היהודיים הידועים לנו באו ללבוב בשנת 1256, והם הפכו לחלק חשוב של חיי התרבות בעיר , תוך שהם תורמים משמעותית למדע ולתרבות. מלבד היהודים האורתודוקסים היו בעיר יהודים קראים רבים, שהתיישבו בעיר מהמזרח והביזנטיון. לאחר שקזימיר השלישי כבש את לבוב בשנת 1349, קיבלו האזרחים היהודים זכויות שוות לשאר אזרחי פולין.
בלבוב היו שני רבעים יהודיים נפרדים, אחד בתוך חומות העיר ואחד מחוץ לפאתי העיר. לכל רובע היה בית כנסת נפרד, על אף ששניהם חלקו את אותו בית קברות, ששימש גם את הקהילה הקראית.
הקהילה הייתה בין הקהילות המרכזיות בוועד ארבע ארצות, שבו ייצגה את כלל יהדות גליציה. הקהילה היהודית, כמו שאר הקהילות היהודיות, סבלה בפרעות ת"ח ת"ט. כמו כן נחשפה להשפעות שבתאיות ופרנקיסטיות.
במאה ה-19 הייתה לבוב למרכז תרבותי יהודי. היה בה תיאטרון יידיש מפורסם. תיאטרון זה התפרסם בזכות תקליטים שהוקלטו בלמברג והופצו בכל העולם היהודי והם מהתקליטים הקדומים ביותר מהשנים 1906 עד 1911.[2] לבוב הייתה גם מרכז ציוני, באביב 1920 נערכה שם ועידת השומר הצעיר.
בלבוב פעל גם חוקר המדרשים והאגדה שלמה בובר.
לבוב הייתה מרכז מסחרי ואדמניסטרטיבי של גליציה המזרחית והייתה מרכז להשכלה, ככזו הפכה העיר לאבן שואבת ליהודים מרחבי גליציה שעקרו ללבוב (בנוסף למיעוט שרכשו בה בית מגורים בנוסף על בית המגורים הקבוע שלהם). עובדה זו הביאה לעליית מספרם של יהודי העיר ועלייה בכוח הקהילה
ברבנות הקהילה שימשו גדולי האחרונים, להלן רשימה חלקית:
לאחר פטירת הרב אורנשטיין גברה ידם של חוגי הנאורים. הם הקימו טמפל והביאו את המטיף הרב אברהם כהן, ואף מינוהו כרב עד שהורעל כשהחשוד היה אדם בשם ברל פילפל שהשתייך לחוגי החרדים, בשנת תר"ח (1848)אך בסופו של דבר בית המשפט האוסטרו הונגרי זיכה אותו מכל.
יהודי העיר היוו שליש מאוכלוסיית העיר לפני השואה. (יותר מ-100,000 ערב מלחמת העולם השנייה), והתקיימו בה 97 בתי כנסת. שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, נכנסו הסובייטים ללבוב וסיפחו אותה לתחום שליטתם, יחד עם גליציה המזרחית. בעיר הצטופפו באותה השעה יותר ממאה-אלף פליטים יהודיים ממערב פולין הכבושה בידי הנאצים, אך בקיץ 1940 הוגלו רבים מהם לירכתי ברית-המועצות.
עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 היה אזור העיר אחד מהראשונים שנכבשו על ידם. עם הפלישה ברחו מלבוב כעשרת אלפים יהודים בעקבות הצבא הסובייטי אל תוככי ברית המועצות. 6,000 יהודים נרצחו כבר בימים הראשונים לכיבוש העיר על ידי נאצים ומשתפי פעולה בשני פוגרומים.
בנובמבר 1941 הוקם גטו בעיר; ראש היודנרט שלו, יוסף פרנס, נרצח על ידי הנאצים, לאחר שסירב למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה העבודה ינובסקה. בשורה של גירושים להשמדה שהתרחשו במהלך השנים 1942–1943 גורשו דרך מחנה ינובסקה קרוב ל-80 אלף מיהודי גטו לבוב אל מותם במחנות השמדה, רובם בבלז'ץ ומיעוטם בסוביבור ובאושוויץ. רבבות אחרים מצאו את מותם במחנה ינובסקה או במהלך פעולות טרור בגטו. חלקים גדולים מהאוכלוסייה המקומית שתפה פעולה בהשמדת היהודים, ולכן מעטים ביותר שרדו עד לסוף המלחמה.
ביולי 1944 כבש הצבא האדום את העיר, והוקם בה "ועד הצלה" שברשומותיו מופיעים 820 יהודים בלבד ששרדו מגטו לבוב וכ-3,400 יהודים מתושבי לבוב שניצלו
בשנת 1970 חיו בעיר כ-30,000 יהודים (1.6% מהאוכלוסייה). כיום הצטמקה האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי כתוצאה מהגירה, ובמידה מועטה גם בגלל התבוללות. מספר היהודים כיום מוערך ב-2000. מספר ארגונים מוסיפים לפעול בו. [8].
כרב העיר מכהן כיום הרב בולד, נציג חסידי סטולין קרלין.
בפולנית עם תרגום לעברית
שיר הלבובאים
Niech inni se jad? gdzie mog? gdzie chc?
do Wiednia Pary?a Londynu
A ja si? ze Lwowa nie rusz? za próg
ta mamciu ta skarz mnie Bóg
Bo gdzie jeszcze ludziom
Tak dobrze jak tu?
Tylko we Lwowie!
Gdzie ?piewem ci? tul?
l budz? ze snu?
Tylko we Lwowie!
l bogacz, i dziad
Tu s? za pan brat
l ka?dy ma u?miech na twarzy..
A panny to ma
S?odziutkie ten gród,
Jak sok, czekolada i miód...
l gdybym si? kiedy?
Urodzi? mia? znów,
To tylko we Lwowie!
Bo szkoda gadania,
Bo co chcesz, to mów
Nie ma jak Lwów!
Mo?liwe ?e wi?cej ?adniejszych jest miast
lecz Lwów jest jedyny na ?wiecie
i z niego wyjecha? ta gdziesz ja bym móg?
ta mamciu ta skarz
תן לאנשים לנסוע לאן שרוצים – לוינה, לפריז או לונדון
אני לא אזוז מלבוב
איפה עוד לבני אדם טוב?
רק בלבוב
איפה מחבקים אותך כשאתה הולך לישון וכשאתה מתעורר משינה
רק בלבוב
עשיר ועני בלבוב כמו אחים
לכל אחד יש חיוך בפנים
חיוך של הבנות כל כך מתוק
כמו מיץ שוקולד עם דבש
אם הייתי צריך להיוולד שנית אז רק בלבוב
חבל על כל מילה
תגיד מה שאתה רוצה
אבל אין כמו לבוב
ייתכן שיש ערים יותר יפות בעולם
אבל לבוב הכי יפה בעולם
וממנה תוכל לנסוע לאן שאימך תכוון אותך
אם רוצים שלבני האדם יהיה טוב אז להיוולד רק בלבוב
הפריחה התרבותית נגדעה עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938 (ה"אנשלוס"). ערב הסיפוח חיו באוסטריה 181,882 יהודים, כאשר מתוכם 167,249 איש חיו בווינה. אף על פי שאלפי יהודים היגרו החוצה מהמדינה לפני מועד זה. יחד עם האנשים אשר אחד מהוריהם או אחד מהסבים שלהם היה יהודי, אשר גם כן נרדפו על ידי הנאצים, מספרם הכולל של היהודים והאנשים אשר היו בעלי מוצא יהודי מוערך בסביבות 201,000 עד 214,000 אנשים.[14] כשני שלישים מיהודי אוסטריה היגרו ממנה בתקופה שלאחר הכיבוש הגרמני ב-1938 ועד 1941 כאשר הייתה עדיין אפשרות לעזוב. רוב המהגרים התיישבו בארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום-אמריקה. כמעט כל אלה שלא עזבו בזמן ניספו בשואה.
הנאצים נכנסו לאוסטריה ללא שום התנגדות צבאית, ואף התקבלו באהדה על ידי רוב האוסטרים. מיד עם כניסתם לאוסטריה החלו הנאצים במדיניות אנטי-יהודית גלויה בכל רחבי המדינה. היהודים גורשו מכל החיים התרבותיים, הכלכליים והחברתיים של אוסטריה והושפלו עד עפר כשאולצו לבצע משימות משפילות שונות, ללא הבדלי גיל מעמד ומין[15]. הקהילה היהודית של אוסטריה בוטלה באופן רשמי.
באותה שנה של הסיפוח, אירע בגרמניה ליל הבדולח, בעקבות התנקשותו של היהודי הרשל גרינשפן בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט בצרפת. בתי כנסת ומבנים יהודים רבים בכל רחבי גרמניה נופצו ונבזזו על ידי ההיטלריוגנד והאס אה, וכמו כן בתי יהודים רבים. במהלך אותו הלילה נהרגו 100 יהודים.
לאחר האנשלוס מיהרו רוב היהודים להגר מאוסטריה. מרכז ההגירה היה הבירה וינה, וכך ויזות ומסמכים המאשרים יציאה מהמדינה נדרשו בה בצורה אינטנסיבית יום ולילה. המהגרים נאלצו להשאיר באוסטריה את כל רכושם. כמו כן, על מנת לעזוב את המדינה המהגרים היו חייבים לשלם "מס" גבוה במיוחד. המהגרים מיהרו לאסוף אך ורק את חפציהם החשובים ואת דמי היציאה, ואת כל השאר השאירו מאחוריהם. אלה שלא הזדרזו לברוח נספו בשואה, מלבד ניצולים מעטים.
בתקופת השואה האוסטרית פעל בווינה הקונסול הסיני הכללי בווינה, פנג שאן הו. פנגשאן סיכן את הקריירה שלו ואת חייו בעת שהציל אלפי יהודים שנמלטו מידי הנאצים, על ידי כך שאישר במהירות אלפי ויזות ליהודים שמיהרו לברוח מהמדינה. בשל מעשיו הוא הוכר לאחר השואה כחסיד אומות העולםבידי יד ושם.
ב-1939 החלו הנאצים בתהליך השמדת היהודים. נכבדי הקהילה, כ-6,000, נשלחו למחנה הריכוז דכאו, ולבוכנוולד. מחנה הריכוז העיקרי באוסטריה היהמאוטהאוזן, ששכן בקרבת העיר לינץ. יהודים רבים אחרים נשלחו למחנות הריכוז טרזינשטט ולודז' ומשם למחנה ההשמדה שלאושוויץ. בקיץ אותה שנה נסגרו מאות מפעלים וחנויות יהודיות בידי הממשלה. באוקטובר 1941 נאסר על היהודים באופן סופי לצאת מגבולות אוסטריה. מספר היהודים הכולל של היהודים שהצליחו לצאת מאוסטריה עומד על כ 28,000. חלק מיהודי וינה נשלחו למחנה האיסוף ניסקו שבפולין. בסוף חורף 1941 נשלחו 4,500 יהודים נוספים מוינה למחנות השמדה וריכוז שונים בפולין (בעיקר לאיזביצה ולגטאות אחרים באזור לובלין). ביוני אותה שנה יצא משלוח ישיר מהעיר למחנה ההשמדה סוביבור ובו היו כאלף יהודים. בסתיו 1942 שלחו הנאצים יהודים נוספים לגטאות בערי האזורים שכבשו מברית המועצות: ריגה, קובנו, וילנהומינסק. יהודים אלו נרצחו בידי חילי האס אס בעיקר ביריות.
באוקטובר 1942 נותרו על אדמת אוסטריה בסביבות 2,000 עד 5,000 יהודים בלבד.[14] כ-1,900 מהם נשלחו אל מחוץ למדינה בשנתיים הבאות, והשאר נותרו במסתור. רבים מאלו שהצליחו לשרוד את השואה בווינה נטמעו בהתבוללות. מספרם הכולל של יהודי אוסטריה שנספו בשואה הוא 70,000. שאר האוכלוסייה היהודית של אוסטריה, למעט היהודים שנותרים באוסטריה, הצליחו להגר החוצה מהמדינה.
עד שנת 1955, כ-250,000 עד 300,000 עקורים חיו באוסטריה. קרוב ל-3,000 מתוכם נשארו באוסטריה והקימו את הקהילה היהודית החדשה. בשנת 1956, כתוצאה מהמרד ההונגרי, קרוב ל-200,000 הונגרים ברחו דרך אוסטריה למערב, בהם 17,000 יהודים. 70,000 הונגרים נשארו באוסטריה, וביניהם גם יהודים רבים.
לאחר השואה התרכזו במחנות העקורים באוסטריה יהודים רבים מרחבי אירופה ששרדו את השואה לצורך זיהוי ומיון. אלה שלא היה להם לאן לחזור נשארו במחנות, ולעזרתם באו קבוצות של מתנדבים ושליחים מישראל. יהודי מחנות העקורים עלו בחלקם לישראל בסופו של דבר, והשאר השתקעו בגרמניה ובאוסטריה. ב אוקטובר 2000 הוקמה במוזיאון היהודי בווינה אנדרטה לזכר יהודי אוסטריה שנספו בשואה.
במחנה מאוטהאוזן היה כלוא שמעון ויזנטל, שלאחר שחרורו בידי הכוחות האמריקאים עבד יחד עם צבא ארצות הברית באיתור פושעי מלחמה נאצים. לאחר שנתיים הקים את "המרכז לתיעוד יהודי" בעיר לינץ שבאוסטריה. פעילותו בתחום זה זיכתה אותו בכינוי "צייד הנאצים".
לאחר השואה התחדשה קהילת יהודי אוסטריה, אך היא קטנה יותר ואין בה כדי לשחזר את גודל הקהילה והשפעתה הקודמים. בשנות החמישים הגיע לאוסטריה זרם של יהודים ממדינות ברית המועצות. כיום גרים באוסטריה כ- 12-15 אלף יהודים, רובם בווינה, בגראץ ובזלצבורג. כ- 800 מהם ניצולי שואה שהתגורר בווינה לפני 1938, וכ 1,500 מהם הם מהגרים מארצות הגוש הסובייטי לשעבר במזרח אירופה.
בשנת 1970 נבחר בפעם הראשונה בתולדות אוסטריה יהודי לתפקיד הקנצלר. ברונו קרייסקי שימש בתפקיד עד שנת 1983 לאחר שזכה לפופולריות רבה וניצח בשלוש מערכות בחירות.
ביולי 1991 הכירה הממשלה האוסטרית בהיותה שותפה לפשעי הרייך השלישי במלחמת העולם השנייה. בתור מעין לקיחת אחריות על מעשיה, שחזרה ממשלת אוסטריה ב 1993 את בית הכנסת באינסברוק שנהרס בליל הבדולח ושנה לאחר מכן הספרייה היהודית בווינה נפתחה מחדש.
הנאו נאציזם והאנטישמיות שבים וצצים מפעם לפעם בחיים הציבוריים באוסטריה. בשנות ה-90 נשלחו מכתבי איומים רבים לפוליטיקאים ועיתונאים, וגם היום אנשים בכירים שונים עדיין משמיעים סימפטיה כלפי הנאציזם בהזדמנויות שונות. אחד הנודעים שבהם היה הפוליטיקאי הימניירג היידר.
דוגמה טובה לאנטישמיות של היידר היא פרשת אריאל מוזיקנט, נשיא הקהילה היהודית באוסטריה. בכנס בו נוהגים ללעוג לפוליטיקאים, אמר היידר על מוזיקנט כי "איני מבין כיצד אדם ששמו אריאל יכול להיות בעל ידיים מלוכלכות כל כך" (משחק מילים עם אבקת הכביסה "אריאל"). ההתבטאות הזו גרמה להתרגזות רחבה, בגלל שהשימוש בביטוי "ידיים מלוכלכות" היה כינוי מקובל של הנאצים ליהודים. בעקבות ההתבטאות הזו הגיש מוזיקנט תביעת דיבה נגד היידר. בסופו של דבר היידר התנצל ואמר "אני חוזר בי מהדברים שנאמרו ב-28 בפברואר 2001, מביע חרטה ומבקש סליחה". עקב ההתנצלות ביטל מוזיקנט את תביעת הדיבה.[16]
מקרה נוסף המעיד על קשייה של אוסטריה בהתמודדות עם עברה בתקופת הרייך השלישי הוא מינויו ב-1986 של קורט ולדהיים לנשיא אוסטריה. ולדהיים היה ידוע בעברו המפוקפק בתקופת שירותו כקצין בוורמאכט במלחמת העולם השנייה. למרות עברו הוא נבחר לתפקיד, שבו החזיק עד 1992. בתקופת נשיאותו נחשב "אישיות בלתי רצויה" בחלק גדול ממדינות העולם ובתוכן כמובן ישראל והיהודים בכלל.
כחלק מתהליך לקיחת האחריות על מעשיה של אוסטריה בזמן השואה, נתבעה ממשלת אוסטריה לפצות את ניצולי השואה היהודיים שבה. בהתחלה התעכבה הממשלה עם עניין הפיצויים, עד שהופעל נגדה לחץ אמריקאי. בנובמבר 2005 אוסטריה נכנעה ללחץ ושלחה מכתבי פיצויים ל 19,300 ניצולי שואה אוסטרים-יהודים. הסכום הכולל שהשקיעה אוסטריה בפיצויים הגיעה ללמעלה מ-2 מיליון דולר, שאותם שילמה לניצולים עצמם, לעסקים שנפגעו, חשבונות בנק שנבזזו וכו'. בנוסף לכך, אוסטריה פיצתה את קרן יהודי אוסטריה ב 40 מיליון דולר.[17]
מרכז היהדות הגדול ביותר באוסטריה הוא הבירה וינה, ופועלים בה בתי כנסת, בית אבות יהודי, מוזיאון יהודי (הוקם ב- 1993), ומוסדות קהילה שונים. בווינה ישנם זרמים יהודים רבים, מחרדים ועד רפורמים. בקהילה קיימת גם פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד המנהלת בעיר גנים, בתי ספר, מרכז קהילתי ואף אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום גם סניפים של בני עקיבא והשומר הצעיר. נשיא הקהילה הוא אוסקר דויטש, והרב הראשי הוא חיים פאול אייזנברג. כיום, המיעוט הגדול ביותר בקהילה היהודית בווינה הוא מיוצאי גאורגיה, ומיעוט אחר הוא מיוצאי בוכרה, ולהם בתי כנסת נפרדים, וכמוכן מרכז קהילתי גדול, הנקרא "המרכז הספרדי".
מספר יהודים השתלבו בפוליטיקה האוסטרית. הידוע ביניהם הוא ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה. קרייסקי היה ביקורתי כלפי עמדות ממשלת ישראל בנושא הסכסוך אך סייע רבות ליציאת יהודים מברית המועצות שעברו דרך וינה בדרכם לישראל ולארצות המערב. פוליטיקאים יהודים נוספים הם אליזבט פיטרמן חברת הפרלמנט האוסטרי, מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית ופטר זיכרובסקי חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר ונציג בפרלמנט האירופי לשעבר.
בווינה ישנו ריכוז חרדי בן כמה מאות משפחות. בקהילות הספרדיות (הבוכרים והג'ורג'ים) ישנם חרדים, וכן בקהילת חב"ד. מלבד קהילות אלו ישנן 4 קהילות חרדיות-אשכנזיות נוספות, המתרכזות בעיקר ברובע 2 (Leopoldstadt)[18]. הקהילות מחזיקות בתי כנסת וכוללי אברכים.
מחנות המעצר בקפריסין היו מחנות אשר הוקמו בקפריסין על ידי ממשלת בריטניה החל מאוגוסט 1946 ועד נובמבר 1949 לצורך כליאת המעפילים המגיעים לארץ ישראל.
לאחר תום מלחמת העולם השנייה חידשו ביתר שאת ארגון ההגנה והנהגת היישוב את ההעפלה אל חופי ארץ ישראל של היהודים ששהו במחנות העקורים באירופה. ממשלת בריטניה, שהייתה נחושה למנוע שינוי במדיניות הספר הלבן של מניעת העלייה לארץ ישראל, חיפשה דרכים למנוע את ההעפלה. באוקטובר 1945 הציע מפקד כוחות בריטניה במזרח התיכון לעצור אניות מעפילים גדולות בדרכן לארץ ישראל ולהוביל אותן לקפריסין. לעומתו, הדיפלומט הבריטי ג'ורג' ויליאם רנדל הציע להחזיר את המעפילים חזרה למקומות מהם הגיעו כצעד שירתיע מעפילים נוספים. אולם הנציב העליון, אלן גורדון קנינגהם טען שמדובר בצעדים מוגזמים, לאור ההיקף הדל עד אז של ההעפלה, שניתן היה פשוט לקזזה ממכסת הסרטיפיקטים. פקידי המנדט הבריטי גם חששו מתגובת היישוב היהודי לגירוש המעפילים ובמיוחד במקרה של אסון כמו שאירעו לסטרומה ופאטריה[1]. בפברואר 1946, הציעו ראשי הצבא הבריטי במזרח התיכון לגרש את המעפילים חזרה לארצות מהם באו ולצורך כך לכלוא אותם באופן זמני בקפריסין.משרד המושבות התנגד למהלך זה ובמקום זאת הציע לכלוא את המעפילים בארץ ישראל ולשחרר אותם כנגד סרטיפיקטים מהמכסה החודשית. מושל קפריסין הביע גם הוא התנגדות לכליאת מעפילים באי[2].
בקיץ 1946 הגיעה ההעפלה לממדים כאלו שכבר לא היה ניתן לקזזו ממכסת הסרטיפיקטים. בהיעדר מקום במחנה המעצר בעתלית, שלטונות המנדט היו משחררים מעפילים על חשבון סרטיפיקטים שהוקצבו שלושה חודשים קדימה, וההנחה הייתה שהכליאה לא הייתה אפקטיבית. בנוסף, בעקבות השבת השחורה ביוני 1946, הרגישו שלטונות המנדט שגירוש המעפילים לא יוכל להרע את היחסים עם היישוב היהודי הרבה יותר משהיו ממילא. בעקבות זאת, הוחלט כצעד מרתיע לשבור את רוחם של המעפילים על ידי הרחקתם מארץ ישראל. האי קפריסין, שהיה גם הוא תחת שלטון בריטי, נבחר כמקום מתאים לכליאת המעפילים שנתפסו, בגלל קרבתו לארץ ישראל, ומעפילים הועברו אליו החל מאוגוסט 1946.
קפריסין שימשה עוד במהלך המלחמה לארוח פליטים, ביניהם יהודים. לאחר טביעת הויטרול והדורה ניתן לניצולים לשהות בקפריסין[3][4].
סך הכל גורשו לקפריסין כ-52,000 מעפילים שהובאו לשם ב-39 ספינות.
הספינות הראשונות שנוסעיהן גורשו לקפריסין היו יגור והנרייטה סולד שכ-1300 המעפילים שהיו עליהן גורשו בספינת הגירוש "אמפייר ריוול" (Empire Rival) ושוכנו במחנה אוהלים ליד קראולוס.
רוב המעפילים שהגיעו לקפריסין היו יוצאי פולין ויוצאי רומניה. בנוסף היו קבוצות קטנות יותר ובהם יוצאי בולגריה שהגיעו לחופי ארץ ישראל באונייהבונים ולוחמים וגורשו לקפריסין ויוצאי צפון אפריקה שהגיעו באניות יהודה הלוי ושיבת ציון.
על אף שהרעיון לכלוא מעפילים בקפריסין הועלה כבר שנה לפני תחילת הגירוש, לא נעשו הכנות לקבלת המעפילים. הצבא הבריטי בנה 12 מחנות בארבעה אתרים - פידולס, קראולוס, קסילוטימבו וקהקליה. מחנות בהם הוקמו אוהלים כונו לרוב "מחנות קיץ", וכאלה שכללו צריפי פח כונו "מחנות חורף".
הצבא הבריטי סיפק לעצורים מים, מזון, טיפול רפואי וצרכי יום יום אחרים, אולם אלו סופקו במידה לא מספקת ואף לא היו במחנות אמצעי בישול מתאימים למצרכי המזון שסופקו כך שהכלואים היו על סף רעב רוב התקופה. על כן הג'וינט שלח לקפריסין משלחת לעזרה ליושבי המחנות. בלחץ של משה (מוריס) לאוב (נכתב גם לויב), מנהל פעולות הג'וינט בקפריסין, הוקמה במחנות מרפאת שיניים, שהעניקה טיפולי שיניים לעצורים במימון משותף של הצבא הבריטי והג'וינט. רבים מאנשי הצבא הבריטי שניהלו את המחנות הרגישו אי נוחות מכך שהם מתעסקים במעצר של אזרחים, סייעו לעצורים בלחץ על הדרגים הגבוהים לשיפור תנאי העצורים ואף נתנו לעצורים הקלות בניגוד להוראות. למשל, אחד המפקדים התיר לילדי מחנה 64 בקסילוטימבו לרחוץ בים בניגוד להוראות[5].
הוועד למען גולי קפריסין, אירגן בארץ ישראל, בסוף שנת 1947, משלוחים של בגדי חורף ונעליים לעצורים במחנות. מכונית סבבה בתל-אביבוקראה ברמקול לתושבי העיר לתרום ציוד למעפילים שגורשו. ההיענות של תושבי תל אביב הייתה גדולה מהציפיות ובאולם המרכזי של ארגון כסות חורף הצטברו כמויות גדולות של בגדים ונעליים. אלה מויינו ותוקנו, במידת הצורך, לפני שנשלחו לקפריסין [6].
למחנות הגיעו שליחים תושבי ארץ ישראל, שהגיעו בעיקר מהקיבוצים. עקב כך, השליחים ניהלו את המחנות בדומה לקיבוץ והקימו בתי ילדים וכפרי נוער. המתנדבים לימדו עברית, נגינה, מלאכה, לימודי יהדות וארץ ישראל, והכירו לעצירים את הווי הארץ. הם הפעילו בתי ספר, הקימו תנועות נוער, ואף יסדו סמינר למבוגרים.
עם הגידול במספר השוהים במחנות והקמת מחנות החורף, הוחלט ב"ועד למען גולי קפריסין" ובתנועות המפלגתיות בארץ ישראל שצריך לדאוג יותר לתחום התרבותי של המעפילים, לשם כך נשלח ב-1947 המחנך והמוזיקאי ד"ר ארנסט הורביץ מבית השיטה שמונה כאחראי על כל פעילות התרבות במחנות ואף הקים מקהלה ותזמורת.
באחד מהפרויקטים נפתחו סדנאות אמנות שניהלו האמנים זאב בן-צבי ונפתלי בזם. בן-צבי הפעיל בצריף עץ סדנה לפיסול ובה פעלו מעל 50 פסלים חובבים שיצרו דיוקנאות בגבס וחומר וכן ריקועי נחושת. הפיסול נועד, בעיני בן-צבי, לשמש ביטוי לחווית השואה והעקירה. בזם יצר עם תלמידיו אלבום של הדפסים ובהם השתקפות של חיי המחנה[7].
לקפריסין נשלחו גם אנשי ההגנה והפלמ"ח, שאימנו בחורים צעירים אימוני קרב ושימוש בנשק על מנת להכשירם להיות לוחמים בעת עלייתם ארצה וכן לשם שמירה על הביטחון הפנימי במחנות. התארגנות סודית זו נקראה "שורות המגינים". כמו כן נחפרו בחשאיות שמונה מנהרות מתחת לגדרות המחנות, דרכן הצליחו לברוח כמה עשרות עצירים. במשך שלוש שנות הפעילות של המחנות שהו בהם 52,000 מגורשים ועוד כ-2,000 ילדים נולדו במקום.
במהלך כל התקופה יצאו מעפילים וותיקים מהמחנות ועלו לארץ ישראל על חשבון מכסות העלייה, כך שלא היה זמן בו שהו בו זמנית במחנות למעלה מ-35,000 נפש.
עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל במאי 1948 היו במחנות קפריסין כ-24,000 מעפילים[8] שהיו משוכנעים כי תוך ימים ספורים תבואנה ספינות שתקחנה אותם לישראל[9]. הסוכנות היהודית ביצעה הכנות לקליטת העולים, ולאור סירוב הבריטים להביא את העצורים באוניות בריטיות, היה על הסוכנות לארגן אוניות להבאת העולים[10]. אולם, משעברו שבועיים והעלייה לא החלה, פנו עצורי קפריסין לאו"ם בדרישה ללחוץ על בריטניה לשחררם[11] וקיימו שביתת רעב של יום אחד[12]. לבסוף החלה העלייה מקפריסין בתחילת יולי 1948. שתי אוניות גדולות, "עצמאות" ו"קיבוץ גלויות", הביאו מקפריסין מעל ל-4100 עולים[13], אולם על מנת שלא לסייע לישראל במלחמת העצמאות, אסרו הבריטים על עליית הגברים בגילאי גיוס, 18-45[14]. בין השלטונות הבריטים לבין העצורים התנהל מאבק סביב הדרישה לאפשר עליית אבותיהם של 170 תינוקות יחד עם התינוקות. למרות הסירוב הראשוני של הבריטים, העלייה אושרה לבסוף[15].
במחנות בקפריסין נותרו בסוף יולי כ-11,000 עולים שלא הורשו לעלות[16]. המתווך פולקה ברנדוט הציע בתחילת אוגוסט 1948 שישראל תקלוט 100,000 פליטים פלסטיניים והוא ישפיע על בריטניה לשחרר את עצורי קפריסין[17]. העצורים פנו לדעת הקהל בישראל ובעולם[18], איימו בשביתת רעב[19] ופנו לערכאות משפטיות. ב-17 בספטמבר 1948 פורסם בקפריסין חוק חדש שנועד להכשיר את המשך החזקת העצורים במחנות[20]. בדצמבר 1948 הוסכם על מתן רשות ל-300 בחורי ישיבה לעלות לישראל, אולם הדבר התעכב בגלל רצונם של הבריטים להיות בטוחים שאכן בחורי הישיבה לא יתגייסו לצבא[21]. בסוף דצמבר 1948 הגישו עצורי קפריסין תביעת הביאס קורפוס כנגד השלטונות[22]. בסוף ינואר 1949 שוחררו עצורי קפריסין והועלו לישראל[23].
בפברואר 1949 הסתיים באופן רשמי פינוי המחנות שבקפריסין[24] וזה היה גם המועד בו עזבו אחרוני השליחים הארץ-ישראלים, אם כי היו משפחות ובודדים שהתעכבו, בעיקר בשל סיבות בריאותיות או בגלל שהיו להם תינוקות רכים, עד נובמבר 1949.
תנועת "הבריחה"
תנועת "הבריחה" פעלה באירופה משלהי מלחמת העולם השנייה ועד להקמת מדינת ישראל והייתה אחראית להברחתם של כשלוש מאות אלף ניצולי שואה ממזרח אירופה לכיוון דרום מערב – אל נמלי הים התיכון. ניצולים שבחרו לנטוש את גיא ההריגה של אירופה כדי להקים לעצמם בית בארץ ישראל. שורשי "הבריחה" בהתארגנות ספונטאנית של ניצולי השואה, שיצאו מן המחנות, מן היערות וממקומות המסתור והחלו להתארגן לעזרה הדדית. הם היו יתומים, שכולים, נצר אחרון למשפחותיהם. הראשונים להתארגן היו פרטיזנים יהודים ובוגרי תנועות הנוער הציוניות. הם התארגנו ב"קיבוצים" בהם נמצאו לפליטים קורת גג, שמיכה, זוג מכנסיים, אוכל – מעין משפחה וכתובת ראשונה.
חיילי הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי שפגשו את הניצולים ניצלו את מעמדם ואת האמצעים שעמדו לרשותם לטובת אחיהם הניצולים. חלקם אף נשארו באירופה לאחר שיחרורם מ"הבריגדה" כדי להמשיך בפעילות. בהמשך נטל על עצמו המוסד לעלייה ב' של ההגנה, שהוקם כדי לסייע ליהודים לעלות לארץ ישראל למרות האיסור שהטילו שלטונות המנדט הבריטי, את ניהול הבריחה. השליחים הארצישראליים של המוסד טוו רשת של נתיבים ומחנות מעבר על פני אירופה כולה. בסיועם ובהנהגתם הפכה תנועת "הבריחה" לאחד הגורמים החשובים במפעל העלייה לארץ ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל.
בפולין שאחרי המלחמה שרר אי-שקט פוליטי והיהודים שנותרו בה או ששבו אליה סבלו מהתנכרות ומאנטישמיות. בשנת 1946 ערכו פורעים פולנים בעיירה קיילצה, פוגרום בניצולים יהודיים. טבח זה הפך לנקודת מפנה. לא היה עוד כל צורך להאיץ ביהודים הנרדפים לנטוש את פולין. האנטישמיות הנמשכת והכמיהה לבית חם ובטוח במולדת משלהם, דחפו רבבות להצטרף לארגונים הציוניים. החלה זרימה המונית של יהודים מפולין דרך רומניה, צ'כוסלובקיה, אוקראינה והונגריה אל מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה שבשליטת בעלות הברית. משם המשיכו לנמלי איטליה ודרום צרפת בדרך אל ארץ ישראל.
ארגון "הבריחה" טיפל בלוגיסטיקה הכרוכה בתנועה זו: הסעה מעיר לעיר ומארץ לארץ, חציית מעברי גבול בעזרת שוחד ותעודות שזויפו במעבדות הארגון, הברחת גבולות ברגל בקור ובשלג, ארגון של מחנות מעבר וטיפול בשוהים בהם בדרכם אל נמלי הים. בדרכם לארץ ישראל שהו חלק מהניצולים במחנות עקורים בשטחים שהוחזקו בידי בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. במחנות אלה ניהלה "הבריחה" פעילות ענפה של תמיכה ושיקום בעזרת הסיוע שהעניקו ארגונים של יהודי ארצות הברית, בייחוד הג'וינט, שתרומתו לא תסולא בפז. בין העולים היו אלפי ילדים יהודים יתומים שנאספו, נפדו או חולצו על ידי ארגון "הבריחה" ממנזרים, ממשפחות נוצריות, ממערות וממחבואים ברחבי אירופה. ילדים אלה היו זקוקים לטיפול, לדאגה, לחינוך ולאהבה שנשללו מהם בשנות המלחמה. אנשי היישוב בארץ ששירתו בבריגדה היהודית ובגדוד התובלה, ופעלו במאבק נגד הנאצים במסגרת הצבא הבריטי, תרמו רבות ל"בריחה". הם סיפקו כלי רכב צבאיים להסעת הפליטים, עזרו בטיפול בשוכני המחנות ובהפעלת תוכניות הכשרה מקצועית לצורך שיקומם. עם תום המלחמה, בחרו רבים מאנשי הבריגדה להישאר זמן נוסף באירופה ולהמשיך את תרומתם בשליחות הלאומית.
ככל שחלף הזמן התברר כי "הבריחה" חרגה מעבר למתכונתה המקורית, ויחד עם תנועת "ההעפלה" מילאה תפקיד מדיני חשוב במאבקו של העם היהודי על עצמאותו. רבבות ניצולי השואה שנעו בדרכי אירופה ללא בית וללא עתיד יצרו בעייה בינלאומית, שערערה מבחינה מעשית ומוסרית את מדיניות "הספר הלבן" הבריטי אשר הגביל את כניסת היהודים לארץ ישראל. לצורך פתרון הבעיה הוקמו "הוועדה האנגלו-אמריקנית" (1946) ו"ועדת אונסקו"פ" (1947). חברי הועדות ביקרו במחנות העקורים בגרמניה והמליצו לאפשר לשרידי השואה לעלות לארץ ישראל. פעילותם של תנועות "הבריחה" ו"ההעפלה" תרמה לקבלת ההחלטה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
תנועת "הבריחה" בדרכי יבשת אירופה ותנועת "ההעפלה" בנתיבי הים התיכון, שתיהן תחת הגג של המוסד לעלייה ב' בראשותו של שאול אביגור, הם שני החלקים המרכיבים את סיפור עליית שארית הפליטה לישראל ומהוות פרק מפואר בתולדות ההיסטוריה המודרנית של עם ישראל. זהו פרק של גבורה, אומץ, יוזמה ותחבולות שהתאפיין בהקרבה ובאהבת העם והמולדת, פרק שהתרחש בין שני אירועים דרמטיים של ההיסטורה, הלא הם השואה והקמת מדינת ישראל.
_street_in_Lod.JPG){kind=link}