השם של סבתא שלי הוא קורינה (בקיצור נינה) אבל לאחר שהיא הגיעה ארצה החליטה להוסיף פ' (פנינה) כדי שהשם יישמע יותר ישראלי. היא נולדה
ב-6.7.1936 בעיר הנמל גלץ שברומניה הנמצאת בקרבת נהר הדנובה. המשפחה כללה את הורי סבתי, פרידה נחמן ז"ל וסימון הרשקוביץ' ז"ל, ואת אחיה, אדי חורש (הרשקוביץ') ז"ל, שהיה מבוגר מסבתי בחמש שנים. לפני המלחמה אבא שלה עבד בייבוא וייצוא של תבואה והייתה לו אונייה להעברת סחורה. החיים שלהם היו חיים טובים. הם גרו בוילה גדולה ברחוב טריאן 84 ולכל אחד מבני המשפחה הייתה מטפלת. אחיה, אדוארד- אדי, נפטר לפני
כאחת עשרה שנים. הם היו בקשר טוב אחד עם השני ושניהם ניגנו בפסנתר הכנף שהיה להם בבית. ב-1940, כשסבתי הייתה בת ארבע, לקחו הרוסים את אביה ואימה לסיביר, ושם מינו את סבא של סבתא שלי לשמור על מחסני האוכל כדי שדובים לבנים לא ייכנסו אליהם. הסבא של סבתא נטרף על ידי דב לבן. כאשר סופר הסיפור לסבתא של סבתא שלי -היא קיבלה התקף לב. מומו, דוד של סבתא שלי, הלך לחפש את הוריו בסיביר וכשמצא את אמו היא הייתה כבר על ערש דווי. הוא שלח מכתב לסימון, אבא של סבתי, בו סיפר את הסיפור על מה שקרה להורים של אשתו. במכתב ביקש מומו מסימון לא לספר את מה שקרה לפרידה אשתו. סימון נענה לבקשתו של מומו ולא סיפר אך כשפרידה ניערה את המעיל שלו על מנת לכבס אותו נפל המכתב. פרידה קראה את המכתב וקיבלה התקף לב. היא פונתה לבית חולים ומאז היו לה בעיות לב והיא המשיכה לקבל התקפי לב. מאוחר יותר משהגיעו לארץ והיא הייתה כבר מבוגרת היא נפטרה מהתקף לב.
סימון, אבא של סבתי, נולד בעיר גלץ ברומניה. היו לו חמישה אחים ושלוש אחיות. הוריו מתו ברעידת אדמה לפני שסבתא שלי נולדה, ולכן לא הכירה את הסבים והסבתות שלה משני הצדדים.
פרידה, אימא של סבתי, נולדה בעיר וישניץ שבאוסטריה. לפרידה היה אח אחד בשם מוזס (מומו) נחמן ז"ל. פרידה השתתפה בתחרות בווינה ונבחרה בה למלכת היופי. שם ראה אותה סימון והתאהב בה. בווינה היא גם סיימה שני תארים בספרות צרפתית ולמדה פסנתר בקונסרבטוריון. לאחר שסיימה את לימודיה בווינה היא עברה עם סימון לגלץ שם התחתנו בשנת 1930.
בתקופת השואה סבתי הייתה צעירה ולכן היא לא זוכרת הרבה ממה שקרה אלא מסיפורים. על פי הסיפורים, היא מספרת, הם נסעו לצ'רנוביץ' עם אביה למטרת עסקים, אך הנאצים הגיעו ולא נתנו להם כבר לחזור על עקבותיהם. הנאצים הטילו על היהודים עוצר; הם הורשו לצאת רק עד שבע בערב ורק עם טלאי צהוב על זרוע היד; מי שנותר בחוץ אחרי השעה היעודה- נורה על ידי הנאצים; הנאצים הקצו לכל יהודי בקבוק מים אחד ביום גם לשתייה וגם לרחצה.
לאחר מכן נשלחה המשפחה לחיות בגטו, וסבתי אומרת שהוריה עבדו בעבודות כפייה אך הם לא היו יכולים להתקלח. הם ישנו על הרצפה עם שמיכות קרועות והם קיבלו הקצבות קטנות מאוד של אוכל ומים.
בגטו חלתה סבתא שלי בשחפת קשה מאוד. הרופאים בגטו קבעו כי היא חייבת להגיע לבית חולים ולא- היא תמות אך הנאצים לא הרשו זאת. התרופה היחידה הייתה אספירין, אך היא לא הייתה זמינה באוסטריה. אביה של סבתי שילם הרבה כסף כדי שישלחו מטוס לארץ אחרת ויביאו משם אספירין לסבתא שלי, אך האספירין לא עזר. אביה של סבתא שלי שיחד את הממשלה בכך שהבטיח שיעביר הרבה כסף ותבואה לכפרים בהם לא היה הרבה אוכל, ובתמורה- תועבר סבתא שלי לבית חולים. כך סבתי ניצלה מהשחפת. לאחר שטיפלו בשחפת של סבתא שלי הם ברחו חזרה לרומניה, לגלץ, כשהיא עדיין חולה. שם אושפזה בבית חולים והבריאה. הם המשיכו לגור בבית הישן שלהם עד שעלו ארצה. ברומניה היא למדה שנים אחדות בבית ספר לבנות, שם שיחקה קלאס, חבל, ובעיקר שחמט.
הם עלו ארצה בשנת 1950. סימון שלח לארץ באנייה הונגרית שתי מכולות שהיו בהן הרבה כסף , תכשיטים ופסנתר כנף. ההעברה לא הייתה חוקית והממשלה תפסה את האנייה. השוטרים ביקשו לעצור את אביה ומשפחתה, אבל עם שוחד כספי גדול הצליחו לסדר שבאותו היום יועלו על האנייה "טרנסילבניה". סבתי אומרת כי ההפלגה הייתה קשה מאוד, כי דחפו באנייה של 400 איש למעלה מ- 2000 אנשים והיא הקיאה כל הזמן.
הם הגיעו לנמל חיפה ומשם נסעו ל"שער עלייה" בעתלית, שם גרו באוהלים קטנים מאוד. סבתי הייתה בת 14 ולפי הסיפורים שלה בכל לילה נרטב האוהל מהגשם והם היו קמים בבוקר ספוגי מים. לאחר מכן אביה של סבתא שלי השתמש בפרוטקציות שהיו לו והצליח להעביר אותם למחנה "ישראל" ליד שדה התעופה לוד ( בן גוריון היום), שם גרו עם משפחה נוספת בצריף בגודל של חדר קטן. בחדר היו רק מיטות צמודות האחת לשנייה. אימא שלה בישלה על פתיליה שהייתה מחוץ לצריף. לא היו להם שירותים והם היו נאלצו לצאת החוצה אל מעבר למחנה כדי לעשות את הצרכים שלהם. היא למדה בבית הספר הדתי "מזרחי" בלוד. לאחר פרוטקציות נוספות שהשיג אביה של סבתי הם עברו להתגורר בבת ים, וסבתי עברה ללמוד בתל אביב בתיכון עירוני א'. בבית הספר היו לסבתי היו חברות מאוד טובות, שאיתן שמרה סבתא שלי על קשר עד היום.
בגיל 19 סבתי התגייסה לצבא והוצבה במפקדה לפרקליטות צבאית ועבדה בהדרכה צבאית.
בעלה, סבא שלי, אברהם נתנזון זכרונו לברכה, נפטר לפני כחמש שנים מסרטן. הם נפגשו בארץ במסיבה כשסבתי הייתה בת 21. הם היו נשואים 49 שנים.
כיום סבתי בת 74 יש לה שני ילדים, אבישי נתנזון ושרית שני, ושישה נכדים.
