EN
print_r(https://dorotmemorialine.com/images/man.jpg);
שושנה סנדובסקי אירום
1930
יוצר הדף: עינת סנדובסקי קשר לדף: סבא/תא
אודות
חברים ומשפחה
קישורים
גלריה
קהילות
סיפור חיים

תאריך לידה: 26 פבואר 1930

מקום לידה: פולין, בעיירה ז'גוש שנמצאת ליד העיר סאנוק, פולין

עיסוק: סבתי הייתה ילדה בתקופת השואה. עד שברחה מפולין הייתה תלמידה בבית הספר

מקום המגורים במהלך המלחמה: סיביר אוזבקיסטן וארץ ישראל

סבתי נולדה בעיירה ז'גוש בפולין לזוג הורים רחל ויוסף אירום. הם היו משפחה אמידה עם שלושה ילדים. סבתא שלי, אחותה התאומה, יפה, ואחיה, משה.כאשר הוריה של סבתי ראו איך המצב בגרמניה החל להתדרדר הם החליטו לברוח.  אביה של סבתי נשאר מאחור כדי לנסות למכור את רכושם.  הם חצו את הגבול לברית המועצות והתקדמו לכיוון אוזבקיסטן. שם אחיה של סבתי,משה, נפטר מכולרה. התנאים בדרך היו בלתי אפשריים: קור,מחלות ורעב. כתוצאה מתנאים אלו משה חלה ונפטר בבית החולים באוזבקיסטן בשנת 1941. שנה לאחר מכן נפטר אביה של סבתי, יוסף, בפולין . יוסף התחבא אצל משפחה נוצרית בתמורה לכסף אך אלו הלשינו עליו והגרמנים ירו בו וקברו אותו ביער. מאוזבקיסטן הגיעו סבתי ואחותה לטהרן ומשם עלו בעליית "ילדי טהרן" לארץ ישראל. בהגיען לארץ ישראל נשלחו הבנות לפנימיית "כפר הנוער הדתי"  בצפון הארץ בתחומי המועצה האזורית זבולון, ליד כפר חסידים שבין מקימיו הייתה הנרייטה סאלד .שם המשיכו סבתי ואחותה את לימודיהן. אמם נשארה באוזבקיסטן ולאחר מספר שנים גם היא עלתה לארץ. כיום סבתי חיה ברמת אביב .











"ילדי טהרן":

בפרוץ מלחמת-העולם השנייה ברחו כ-300,000 יהודים מפולין מזרחה, אל תוך שטחי ברית-המועצות. חלקם נדד בסיביר, חלקם הגיע לרפובליקות הסובייטיות שבאסיה התיכונה, ברעב ובמחסור, במחלות ובשהייה במחנות שונים. במסע הארוך ורב התלאות הזה איבדו אלפי ילדים את הוריהם .

ב-1942 נחתם הסכם בין ‘ממשלת פולין הגולה’ לממשלת ברית-המועצות, ולפיו גוייסו פליטים פולנים שנקלעו לשטחה לצבא פולני (צבא אנדרס). הותרה יציאתם של כ-24,000 חיילים ופליטים פולנים, ומאפריל עד אוגוסט 1942 העבירו אותם דרך הים הכספי לטהרן, שהייתה אז בשלטון בריטים. ביניהם היו כ-1,000 ילדים וכ-800 מבוגרים יהודים. כאמור היו רוב הילדים יתומים, ורק מיעוטם הגיעו עם הורה אחד ואפילו שניים. לחלקם היו הורים שנשארו בברית-המועצות ושמסרו אותם, כסיכוי אחרון להצילם, לבתי-יתומים פולניים שבהנהלת כמרים ונזירות. במסגרת בתי-היתומים הללו הגיעו לטהרן גם הילדים היהודים. בטהרן הקימו הפליטים היהודים המבוגרים בית-יתומים, בסיועה הפעיל של הקהילה היהודית המקומית. .

משהגיעה לארץ-ישראל הידיעה על בואם של הילדים היהודים לטהרן נשלחו מן הארץ שני שליחים של הסוכנות היהודית, ראובן שפר ואברהם זילברברג, ופתחו שם משרד ארץ-ישראלי. באוקטובר 1942 הגיעה לטהרן ציפורה שרתוק (רעייתו של משה שרתוק), לנהל עם קבוצת חלוצים שהגיעו בין הפליטים את בית-היתומים, שנקרא 'בית הילד היהודי' שריכז כ 719 ילדים. אשרות כניסה לאיראן לא ניתנו לשליחים ארץ-ישראלים נוספים .

בית-היתומים נוהל בתנאי מחסור חמור, בעיקר במזון, שהיה בו מחסור בכל איראן, ובמאמץ בלתי-פוסק להוציא עוד ילדים מידי הכמרים והנזירות. בינואר 1943, לאחר שהושגו רשיונות עלייה משלטונות המנדט ואונייה מן הרשויות הבריטיות שבאיראן, הפליגו הילדים ומלוויהם לקרצ'י (Karachi) שבהודו (היום בפקיסטן), משם לסואץ וב-18 בפברואר 1943 הגיעו ברכבת לעתלית בארץ ישראל. מספרם היה 1,230: 369 מבוגרים וכ-860 ילדים. בין הילדים היו 719 בלי הורים, והשאר, 142, עם הורה אחד או שניים .

מרגע יציאתם מטהרן עורר מסעם התרגשות ביישוב, ולאורך מסלולה של הרכבת עד עתלית קיבלו את פני הבאים מאות ואלפים בקבלת-פנים חמה ונלהבת. פעילי 'עלית הנוער', ובראשם הנרייטה סאלד ועוזרה הד"ר הנס בייט, השקיעו מאמץ רב בקליטתם, תחילה בעתלית, ואחר- כך ב-11 מחנות מעבר, שבהם החלימו והתאוששו משלוש שנות תלאות .

הגעתם של ילדי טהראן עוררה ויכוח חריף בעניין קליטתם בארץ ישראל. היו ילדים שהיו להם קרובי משפחה בישראל ואלו ביקשו לגדלם,אולם רק לאחר מאמץ קיבלו את מבוקשם. עיקר הוויכוח היה בין גורמים  דתיים  לחילוניים  על אופי החינוך לילדים. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל ביניהם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם,הגורמים החילוניים דרשו למסור את הילדים למסגרות חילוניות, ובפרט לקיבוצים, באמרם ששם יש תנאים טובים יותר לגידול הילדים ולחינוכם.

הנרייטה סאלד החליטה שילדים מעל גיל 14 יבחרו את המסגרת בעצמם, ולגבי ילדים מתחת לגיל 14 ייעשה בירור כדי לבדוק האם גדלו במשפחות דתיות בפולין. על מנת לברר עניין זה שוחחה סאלד אישית עם כ-400 מהילדים, ועוזרה הנס בייט , שוחח עם הנותרים. לגבי הילדים הקטנים נעשה ניסיון לדלות פרטים כמו האם עשו אצלם  קידוש  והבדלה  בבית. הילדות ידעו במקרים רבים לתאר את  הכשרת הבשר. לאחר מכן את גורל  ילדים אלו קבעו וועדות המיון. קבעו לאיזו מסגרת הם מתאימים. לבסוף נשלחו 298 ילדים למוסדות חינוך חילוני כללי; 36 – למוסדות חינוך מסורתי, 288 – למזרחי, 38 – לאגודת ישראל, והשאר, 200 במספר, היו בני 14 ומעלה שהחליטו בעצמם. גם 84 המדריכים שמינתה 'עליית הנוער' למחנות המעבר חולקו בהתאם: 11 מסורתיים, 28 מן המזרחי, שישה מן האגודה ו-39 חילונים. מן המחנה הועברו הילדים לחברות ילדים במשקים, למשפחות או לבתי-הבראה .

רשימת שמות הילדים, גילם ומקום הולדתם שהגיעו בקבוצה הראשונה ב 18 בפברואר 1943 מופיעה בספר "ילדי טהרן" , ביניהם מופיעים שמות  סבתי ואחותה. באוגוסט 1943 הגיעה קבוצה שנייה ואחרונה של "ילדי טהרן", קבוצה שמנתה כ 200 ילדים . אין מידע על שמות הילדים מהקבוצה השנייה.

'ילדי טהרן', כפי שכונו בארץ , היו בעיני היישוב קבוצת הניצולים הגדולה ביותר שהגיעה במהלך המלחמה, אף שהם לא ניצלו במישרין משטחי הכיבוש הנאצי.

 

קשרים
תמונת פרופיל
קישורים
אלבומים תמונות
גלריית וידאו
קהילות
הצג רשימה של כל הקהילות>
הצג עוד>
הצג דף הקודם
מחוות | נרות
שלח
שלח מחווה
הוסף מדבקה
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text
Haim Maor
text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text text