שמי צבי מל .
נולדתי בשנת 1935 בעיר קובנה אשר בליטא .
לא ידוע לי היום המדויק של הולדתי רק שהוא חל בין ראש השנה ליום הכיפורים .
אני הרביעי מבין חמישה ילדים .
אבי אברהם-חיים נהרג במלחמה בהיותי ילד קטן כך שלא זכיתי להכירו היטב .
אמי דורה נצר לשושלת הגאון מוילנה ופרופ' צבי הרמן שפירא נאלצה לדאוג לנו לבדה .
מלחמת העולם השנייה פרצה כשהייתי כבן ארבע .
שנתיים לאחר מכן הפכתי לפליט כאשר נאלצנו להימלט מביתנו בקובנה מאיימת הפלישה הנאצית .
התמודדתי עם תלאות חיי בשנים הללו, דרך גטו וילנה ,מוסדות יתומים ובמסע ארוך ומייגע שרדתי את המלחמה .
לאחר שהסתיימה המלחמה חזרנו לליטא חסרי כל, גם את משפחתינו המורחבת איבדנו .
בשנת 1945 החל המסע השני שלי כאשר ניסינו לעלות לארץ ישראל, הוא ארך כ 3 שנים שהיתי בבתי יתומים, מוסדות ומחנות נוער בפולין ,צ'כיה,בלגיה וצרפת .
ב 1948 הגעתי לא"י באוניית המעפילים פאן יורק, הייתי בן 13 .
את חיי בארץ התחלתי במחנה העולים בפרדס חנה, אחר כך קצת במוסדות ובעיקר לבד וכדי לשרוד ולהתפרנס מצאתי עבודות מזדמנות .
במחשבה שמסגרת צבאית תעניק לי סוג של בית חם, מקום לינה ומזון כבר בגיל 16.5 פניתי לצבא בבקשה להתגייס, זה לקח זמן אבל בטרם מלאו לי 17 כבר הפכתי לחייל בצה"ל .
היותי חייל בודד והטראמות שנשאתי עמי מילדותי לא הקלו על השירות שלי .
בשנת 1955 אמי עלתה לארץ, לאחר פרידה מאולצת של 10 שנים התאחדנו שוב ,
הייתי לקראת סיום השירות הסדיר .
בגיל 23 התחתנתי עם מרים ועד היום אנו נשואים כבר 57 שנים. נולדו לנו 3 ילדים .
חלק נכבד משנות עבודתי היו בבנקים לאומי והתעשייה .
את מרבית שירות המילואים שלי כ 25 שנים עשיתי בחיל התותחנים בהמשך שירתתי בחיל האוויר .
השתתפתי במלחמות ישראל, סיני,ששת הימים,יום הכיפורים ושלום הגליל .
בגיל 50 יצאתי לפנסיה מוקדמת מעבודתי בבנק לפיתוח התעשייה .
מאז להשלמת הכנסה עבדתי במספר מקומות שהוחלפו במשך השנים בעקבות ובהתאמה למצבי הבריאותי .
כיום אני סב לחמישה מתגורר עם אשתי בדירה שכורה ברחובות .
למרות שאני סובל ממספר מחלות ונוטל תרופות יומיות רבות, אני ממשיך להיות פעיל ולהתעסק בתחביבים שונים .
הוצאת הספר – למה עכשיו ?
שנים רבות נמנעתי מלהוציא את זיכרונותיי ולשתף בהם. הם היו מבחינתי
"סיפורי השתיקה".
אולם, ככל שהתמעטו בינינו האנשים החיים שחוו על בשרם את השואה, חשתי צורך גובר לפרסם את זיכרונותיי על מנת להשאיר אותם אחריי לדור הבא - דור שמרביתו לא מודע לימים הנוראיים ההם ומקבל את השפע של ימינו כמובן מאליו. רצוני הוא שרבים יותר מבני דור ההווה יהיו מודעים ללקחי עבר וידעו להשריש זאת גם לצאצאיהם. אני מאמין שזה עשוי להוביל להתחשבות והבנה כלפי הזולת ולחיים טובים יותר של צדק. אני מקווה כי בהוצאת סיפור חיי אל האור, אתרום את חלקי להשגת מטרה זו.
עברתי הרבה בחיי וחלק מזה שיתפתי בספר. חלפו שנים רבות מאז היותי ילד ובוודאי יש דברים שלא זכרתי, או חשבתי שלא יעניינו את הקורא. ישנם גם דברים אישיים שהחלטתי שאינני מוכן לחשוף ולשתף עם הכלל ובחרתי להשאירם באמתחתי כסודות שמורים. אני מקווה שדי בחשיפת האירועים שכתבתי על מנת להמחיש ולהותיר ידע על מה שקרה בתקופה האפלה של השואה ולאחריה. אני מאמין שלימוד השואה הוא בעל חשיבות רבה להעלאת המודעות ולמניעת הישנות מקרים דומים וזו הסיבה שהניעה אותי לכתוב את סיפוריי. המסר שלי לסיום הוא פשוט: היו אנשים טובים.
